Reading Time: 5 minutes

#אימהות_ללאפילטר: "לא נוח, לא טבעי, איך זה אמור לעבוד לעזאזל?!"

הבייבי-בלוז, אחיו הקטן והלא מדובר של דיכאון לאחר לידה, מוסתר היטב מאחורי תמונות האינסטגרם וצהלות השמחה שאנחנו מצופות להרים לאחר לידה, וגם משרד הבריאות מצטרף להסוואה. טור נוסף בפרויקט #אימהות_ללאפילטר
Reading Time: 5 minutes

אנונימית כותבת לפרויקט #אימהות_ללאפילטר

השבוע בכיתי עשרות פעמים. בכיתי מעצב, בכיתי מכאב, בכיתי מתסכול, בכיתי מאכזבה ובכיתי מהלקאה עצמית. לא, לא קרה לי אסון. לא איבדתי אדם יקר לי, להפך – ילדתי את בתי השניה.

והבכי, הכאב והתסכול – מדובר בשיפור עצום לעומת הלידה הראשונה. כי הפעם אני כבר מכירה את זה, ידעתי לצפות לזה, הגעתי מוכנה.

אני עוד זוכרת את תחושת הריקנות התהומית ששרתה עלי אחרי הלידה הראשונה, כשהמציאות הלא מפולטרת נחתה עלי ללא הכנה. במקום התמונות שהכרתי מהסטורי של חברות וידועניות, של הנקה בבגדי בז׳ ואור רך תוך החלפת מבטים מצועפים עם התינוק שלי, קיבלתי כאבים משתקים בכל הגוף, עייפות שהפכה אותי לזומבי חסר חדוות חיים, ותחושת מחנק של איבוד הזהות העצמית. ישבתי בזמנו על הספה ותהיתי האם אהיה מאושרת אי פעם שוב.

מאז, הספקתי לשכוח את אותם ימים, וכנראה לקחתי גם אני חלק באותה רומנטיזציה של האמהות ברשתות החברתיות. אבל עכשיו, כאשר אני נוכחת כמה משמעותית להתמודדות עם הימים שאחרי הלידה היא הידיעה המפוכחת של לקראת מה אני צועדת, החלטתי שחייבות לדברר את החוויה הזו.

החלטתי לכתוב את ימי כאשה אחרי לידה כאן, ולנסות להפוך את המציאות הזו ליותר מדוברת ופחות טאבו.

"כמו זכוכית חדה שחותכת את הפטמות"

השתחררתי הביתה מבית החולים יומיים אחרי לידה מורכבת. כואב לי לשבת כי תפרים וטחורים, אבל הבת שלי מוכנה להיות רק על הידיים שלי. מניקה, לא הולך, כואב, היא לא מתחברת. לא ככה אמורים לעשות את זה. מנסה לחקות את המנח שהראתה לי היועצת הנקה בבית החולים. לא נוח, לא טבעי, איך זה אמור לעבוד לעזאזל?!

מוותרת ונותנת לה להתחבר איך שנוח לה ולי, משלמת בכאב חד. כמו זכוכית חדה שחותכת את הפטמות. כמה יניקות והיא נרדמת, מנסה לשים אותה במיטה, היא מתעוררת. אני כבר כל כך עייפה, נותנת לה לישון לי על הידיים ומנסה לא להרדם בעצמי. מתעוררת אחרי כמה דקות בבהלה. בודקת שהיא לא נפלה לי מהידיים או שלא חנקתי אותה בטעות. תודה לאל שלא. העיניים נעצמות, והישיבה כל כך כואבת. מניחה אותה בעריסה שלה ונשכבת לכמה דקות של הקלה מבורכת לכאבים. אני בין שינה לערות כשהיא מתחילה להשמיע קולות. חייבת לישון עוד כמה דקות. היא כבר בוכה בכי מלא. אני תכף אקום אלייך, רק עוד דקה של שנה.

הבן זוג נכנס לחדר, רואה אותי ישנה ומרים את התינוקת. גל של בושה ורגשות אשם מציף אותי. אמא גרועה. לא אכפת לי מהבכי של הבת שלי? מה הוא בטח חושב.

"פיפי אני עושה רק במקלחת, כי שימוש בנייר לא בא בחשבון. על קקי אין מה לדבר"

פיפי אני עושה רק במקלחת, כי שימוש בנייר לא בא בחשבון בשלב זה של כאבים. למעשה, אני בדרך כלל עושה לפני שאני מגיעה למקלחת. השרירים שם עוד בטראומה, רפויים, ולא מצליחים לבצע את תפקידם. על קקי אין מה לדבר. העצירות של אחרי לידה יכולה להמשך גם שבועיים. אצלי בינתיים מדובר בכמה ימים. כדי להניק אני אמורה לאכול טוב, אבל תיאבון אין והפחד להכניס משהו לפה בידיעה שכלום לא יוצא מרחפת מעל כל ביס.

הלילה הראשון בבית עבר איכשהו. שברירי שינה. והרבה ישיבה. בבוקר הכאבים הכריעו אותי והתקשרתי לרופאת המשפחה. לא הספקתי להשלים משפט והדמעות כבר פרצו. הכל כואב לי, אני לא שולטת בסוגרים שלי, עושה על עצמי פיפי אחת לשעה, לא מרגישה כמו בת אדם. הרופאה ברגישות רבה הרגיעה אותי והכילה אותי. ואז היא שאלה את השאלה הכל כך לא מובנת מאליה ״יש לך עזרה?״.

ברור, ברור שצריכה עזרה בסיטואציה. ברור שלא מצופה ממך להיות כתמול שלשום. ואז, בעדינות היא גיששה להבין את מצבי ״את מרגישה שזה יותר מדי?״, ״אם תרגישי שאת לא מתמודדת, תתקשרי אלי שוב, אנחנו נפתור את זה יחד״. אני יודעת שלרבות מאיתנו יש אמון אפסי בממסד הרפואי, וזה המקום האחרון שיפנו אליו לקבלת עזרה, אבל המפגש הזה עם קול חומל שמכיר בקושי שלי ומתקף אותו, נתן לי כוח שהייתי צריכה מאוד באותו הרגע.

"אמרתי לבן זוגי לתת לתינוקת פורמולה. דגל הכישלון השחור שלי"

נושא הדיכאון אחרי לידה הפך מדובר יותר בשנים האחרונות, הרבה תודות לידועניות אמיצות ששיתפו על הדיכאון שחוו. עם זאת, אחיו הקטן והנפוץ יותר, הבייבי-בלוז, עדיין נשאר בצללים הרחק מהתודעה של מי שלא חוותה אותו. הימים הראשונים אחרי אחרי הלידה מאופיינים בנפילת הורמונים שגורמת לבלוז עמוק של היולדת. יחד עם הכאבים הגופניים וחוסר השינה, תחושת ריקנות קשה  יכולה לתקוף אותך לעיתים קרובות.

הלילה השני בבית היה סיוט. הכאבים כבר היו נוראיים, לא יכולתי לשבת יותר, אפילו לא כדי להניק. אמרתי לבן זוגי לתת לתינוקת פורמולה. דגל הכישלון השחור שלי. לא מסוגלת לבצע אפילו את המשימה הבסיסית של להניק את הבת שלי. כל הלילה ישנתי-לא-ישנתי, אבל לפחות בשכיבה, והוא האכיל אותה מבקבוק. מתבוססת בכאבים ובשנאה עצמית, קמתי בבוקר והלכתי לבדוק את מצב התפרים. הכל נפוח. החלטתי ללכת לרופא להבדק.

יצאתי מהבית בלי שהספקתי להניק את הקטנה. יעברו 12 שעות שלמות בלי אף הנקה. אכלתי את עצמי. מה זה יעשה לסיכויי ההנקה שלי? מה זה יעשה להתקשרות שלה אלי? האם אני הולכת לרופא או בורחת מהבית? כואב לי או שאני מפונקת?

הגעתי לרופא, מלאת חששות אחרי היסטוריה לא נעימה עם רופאים אחרי לידה. ״את בכאבים?״ שאל כשראה שאני לא יושבת. הרופא ראה אותי. ״עברת חוויה טראומתית״ הוא אמר, ונתן במשפט אחד תוקף לכל הקשיים שלי. התפרים הזדהמו, כך הסתבר במהלך בדיקה בה בכיתי מכאב. רשם לי אנטיביוטיקה. מותרת בהנקה הוא הרגיע אותי. אז הוא הציע לי זריקה להקלת הכאבים. בהתחלה סירבתי. זכרון עשרות הזריקות במהלך התפירה שנמשכה נצח אחרי הלידה עוד בער בי. ״זה יעזור לך מאוד. את בטח גם לא ישנה, את בכאבים, זה יתן לך כמה שעות של תחושה יותר טובה, לעשות קצת ריסטארט לחוויה הקשה״ הוא שידל בעדינות. הסכמתי. קיבלתי הזריקה וחזרתי הביתה. כבר במונית חזרה הרגשתי יותר טוב.

הגעתי הביתה, יותר אסופה אבל עדיין עם מחשבות טורדניות על כישלוני בלהיניק את הבת שלי. אבל הגוף והנפש קשורים זה בזו, והתחושה הרעננה עשתה את שלה. שעה אחר כך כבר לקחתי אותה להנקה. ההפסקה הממושכת אפשרה לשדיים שלי להחלים קצת ולמוח שלי להתאפס. החיבור נעשה יותר בטבעיות, פחות כואב. פתאום נפל האסימון של מה שהיועצת ניסתה להסביר. השדיים מלאים מאוד והיא יונקת בקלות כמויות יפות. הקלה מציפה אותי.

המשך היום היה טוב יותר, ההנקות יותר טבעיות. החלטנו להמשיך לתת לה בקבוק אחד ביום של פורמולה, וההחלטה הזו שיחררה אצלי משהו. תחושת ביטחון וחופש הציפה אותי. יש רשת ביטחון, יש תוכנית ב׳. בקבוק זו אופציה.

כבר לא מרגישה אמא גרועה, מרגישה אמא רגועה יותר.

לקראת ערב השפעת הזריקה החלה להתפוגג, אבל רזרבות הנפש שצברתי בשעות ההקלה עדיין עמדו לרשותי. הידיעה שאחת ההאכלות של הלילה תהיה מבקבוק הקלה על החרדה שלי, שבלילות הקודמים השתלטה עלי לקראת לילה ללא שינה. הלילה יהיו לי לפחות כמה שעות שינה רצופות. המצב כבר יותר טוב.

ובאותו הזמן, משרד הבריאות לא מכיר במגבלות של אימהות לאחר לידה

את המילים האלו אני כותבת בצל עובדה עליה למדתי לאחרונה: משרד הבריאות לא מכיר בנשים אחרי לידה כ״הורה שלא יכול לטפל בילד״. לפי הגדרות ״צו בריאות העם״, הורה חיוני שזכאי לגן עובדים חיוניים הוא הורה שגם בן/בת זוגו הם הורה חיוני, או שהינם הורה שאינו יכול לטפל בילד מפאת בידוד, מחלה או נכות. ההגדרות הנל אינן כוללות אם במשכב לידה (ששת השבועות שאחרי הלידה).

מצופה, כך מסתבר, מאותן נשים להשאיר את ילדיהן הגדולים בבית ולטפל בהם בזמן שבן זוגן החיוני נדרש להתייצב כרגיל בעבודתו, ותוך כדי שהן מחלימות מהלידה ומטפלות בילוד החדש.

אין לי ספק שחסרו נשים מסביב לשולחן בו התקבלה ההחלטה שלא לכלול משכב לידה בפקודת החוק (על אף ניסיונות של נציגי עמותת מחוסגן להכליל משכב לידה כאחד התנאים).

ההנחה שאם אחרי לידה בעלת פניות ויכולת גבוהה משל הורה בבידוד או חולה לטיפול בפעוט שנשאר בבית, צורמת לי כל כך כאשה שחווה את ימי אחרי-הלידה הקשים ברגעים אלו ממש. בידוד נשמע לי תיאור מוכר להחריד של המציאות. אז נכון, הריון ולידה הם לא מחלה, אבל גם לא מדובר בפרסומת לאיקאה.

#אימהות_ללא_פילטר תמונה שמשווה בין מציאות לתמונה

ההחרגה הזו מבהירה לי ביתר דגש כמה לא מדוברת ונסתרת עדיין היא המציאות של הימים אחרי לידה. גם בימינו, כשהאימהות הפכה מדוברת הרבה יותר וסוגיות כגון הנקה, אל-הורות, ביוש אמהות ושילוב אמהות וקריירה הפכו לנושאים שעל סדר היום, עדיין הרומנטיזציה של האמהות היא הנרטיב השולט במיינסטרים. הרשתות החברתיות מלאות בתמונות של אמהות מניקות מביטות על ילודיהן בעיניים עורגות, ומטיילות עם העגלה תוך כדי שתיית קפה או שייק.

אבל הרי לא כך הדבר.

ובחזרה אלי. הגוף שלי עדיין כאוב, והבלוז עדיין מבקר אותי לסירוגין. אני יודעת שצפויים לי עוד ימים ארוכים ועליות ומורדות. יש לי עזרה, ולא ברור מה הייתי עושה לולא היתה לי. ההתמודדות עם המשברים קלה יותר בפעם השניה, כשאני יודעת שזה טבעי ושזה יעבור. הלוואי וידעתי זאת בפעם הראשונה אז לפני שנים, כשישבתי על הספה ותהיתי מה מקולקל בי שאני חווה את רגעי האושר של כל אשה אחרת כמשבר עמוק של אובדן עצמי. מקווה שהמילים שלי יחסכו את התהיות האלו ולו רק ממישהי אחת אחרת.

*******

פרויקט חדש של פוליטיקלי קוראת עולה בימים אלו #אימהות_ללאפילטר חוויות אמהות שפורצת את האימג' של האינסטגרם. בשלב הזה אנחנו אוספות סיפורי לידה ואחרי לידה שונים של נשים על מנת להציף את המרחב הציבורי בחוויות שונות ומגוונות. את הסיפורים לא בהכרח נעלה בעמוד הפייסבוק שלנו וייתכן ונציג אותם באופנים שונים על ידי צילום וידאו או לחילופים כתבה באתר עם קרדיט מלא לכותבת הטקסט כמובן. נשמח לשיתוף חוויות שונות שלכן לפני אחרי ובמהלך הלידה בטופס המצורף:

לטור הקודם בסדרת #אימהות_ללאפילטר לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: mprietou מאתר Pixabay  תמונה בסוף הכתבה : Instagram vs. Real- Life Motherhood באתר reddit

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

עוזרת בית תמונת קידום

"עוזרת בית" בנטפליקס לא מנקה את עוולי ה"אימהות השקופה"

Reading Time: 5 minutes בחברה ובמדיה יש נטייה להפוך את האימהות למשרה נשית שקופה וטבעית, בצורה שמבטלת את עבודת ההורות היומיומית של רובנו, ממשטרת ומענישה אותנו. מ"בנות גילמור" ועד "עוזרת בית": מדוע אתגרי החיים שלנו לא מגיעים לנטפליקס?

קראי עוד »

"אמרו לי שצריך לבדוק את זה" – על סרטן השד והבירוקרטיה הרפואית

Reading Time: 5 minutes בגיל 30 הרגישה עלמה גלית גוש בשד. אחרי שהפנימה את הקמפיין על "גילוי מוקדם", היא מיהרה לרופא. משם, החלה מסכת ארוכה של בירוקרטיה מתישה – בנתיים, הגוש גדל. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד והוא טומן בחובו שאלה – האם הגיע הזמן להשקיע פחות אנרגיה בהעלאת מודעות ויותר אנרגיה בהנגשה ובקיצור הליכי האבחון?

קראי עוד »