בפברואר פורסם תחקיר "המקום הכי חם בגיהנום" על חיים דעועל לוסקי ובו נחשפו עדויות על שרשרת הטרדות מיניות שהטריד את תלמידותיו לאורך ארבעים שנים, כאשר סביבתו יודעת ושותקת. בעקבות התחקיר התפרסמו עדויות על מקרים נוספים של הטרדות מצד מרצים בבצלאל, דוגמת איל בן דב ושמחה שירמן.
בתגובה לאירועים שנחשפו כתבו השבוע סטודנטיות במוסד מכתב פתוח להנהלה ובו הן מוחות על תרבות ההשתקה במוסד, מצהירות שמרגישות לא מוגנות בו, ודורשות מההנהלה להגיב לטענות ולהציע תכנית לשמירה על ביטחון הסטודנטיות. על המכתב חתומים גם סטודנטים רבים.
זהו נוסח המכתב שפרסמו:
מכתב פתוח להנהלת בצלאל
בשבוע שעבר נחשפה במקום הכי בגיהנום פרשה על מרצה שתקף מינית סטודנטית והטריד סטודנטיות אחרות. אותו המרצה גם ניצל את השיעורים שלו כדי להתבטא על נושאים מיניים שבינם לבין השיעור אין שום קשר. למרות שהסטודנטית שהותקפה התלוננה עליו, הפתרון היה להעביר אותה למחלקה אחרת – דבר שפגע בלימודיה ויצר נזקים שאיתם היא מתמודדת עד היום, במישור האישי והתעסוקתי. הסטודנטית שילמה את המחיר בזמן שהמרצה המטריד ממשיך ללמד באין מפריע, עד היום.
החשיפה האחרונה היא חלק משורת תחקירים שחשפו מרצים בכירים באקדמיות לאמנות בארץ שהטרידו ותקפו סטודנטיות, גם בבצלאל. הכתבות הקודמות בסדרה עסקו במרצים שכבר לא מלמדים בבצלאל, ובמקרים שהיו מזמן. התגובה של בצלאל לתחקירים האלה הייתה שהמוסד מפגין "אפס סובלנות להטרדות מיניות". כך פורסם בתגובה הרשמית של בצלאל לתחקיר, וגם במייל שנשלח לסטודנטים ולסטודנטיות.
עם זאת, התחקיר האחרון מוכיח שזה לא המצב. "אפס סובלנות" משמעה שבמקרה של אלימות מינית מי שנושא בתוצאות הוא התוקף. התגובה במקרים כאלה צריכה להיות חמורה, מיידית ולא משתמעת לשתי פנים. אז מה הסיבה לכך שבשבוע שעבר מאז פרסום התחקיר הנהלת בצלאל שותקת?
בתגובה של בצלאל לתחקיר האחרון, ציינתם שוב שאתם מגלים אפס סובלנות להטרדות מיניות. באותה נשימה ציינתם שפרטי המקרה הם חסויים ולכן אין באפשרותכם להגיב לטענות שעלו בכתבה. טענתם כי תלונות על אלימות מינית בבצלאל זוכות לטיפול, ושהתוקפים נענשים.
העדויות שהועלו בכתבה מספרות אחרת. סטודנטיות שסבלו מהטרדות מיניות מספרות על מרצים שלא התייחסו לתלונות שלהן, והעדיפו לא לשמוע ולא לדעת. לסטודנטית שהותקפה על ידי מרצה הוצע לעבוד בחדר חושך במקום להיכנס לשיעורים שלו. כאמור, המרצה שתקף ממשיך ללמד עד היום.
בצירוף מקרים מעניין, בשבוע שעבר הוזמנו לשיחת הדרכה על הטרדות מיניות. אפשר היה לחשוב שזה נעשה כצעד ליצירת שיח בנושא, אבל התברר שמדובר פשוט בהדרכה הקבועה שמתרחשת כל שנה. לא היה פתח לדיון או התייחסות ספציפית למקרים שפורסמו.
השבוע תתקיים שיחה בנושא "חווית המוגנות בבצלאל ותחושת הביטחון האישי שלנו בלימודים", כותרת שממנה משתמע שהפוקוס יהיה על "חוויות" ו"תחושות" במקום על עובדות ומעשים. כסטודנטיות בבצלאל אנחנו יכולות לספר לכם כבר עכשיו שתחושת הביטחון שלנו מעורערת, ושאנחנו לא מרגישות מוגנות. ולא רק בגלל שהטרדות מיניות מתרחשות באין מפריע במוסד שנתפס בעיננו כמתקדם, ליברלי ונאור – אלא גם בגלל שמאז פרסום המקרה, ההנהלה לא טרחה להוציא מייל תגובה והבהרה לסטודנטים, או להגיב באופן מיידי.
יש תחושה של שתיקה והסתרה, כאילו הנהלת בצלאל מחכים שהסערה תשכח כדי שדברים יוכלו לחזור לקדמותם. שבירת השגרה היחידה הייתה התערוכה בנושא הטרדות מיניות שארגנו באיגוד הסטודנטים, בלי קשר להנהלה. מצפים מאיתנו לחלוק חוויות ולהכין יצירות אמנות יפות כדי להביע את הכאב שלנו על כך שאנחנו חשופות לאלימות מינית במקום שאליו באנו ללמוד ולהתפתח כיוצרות. במקום שבו אנחנו אמורות להרגיש בטוחות להיחשף, בצורה מבוקרת ומוגנת.
כדי שאני וסטודנטיות.ים אחרות נרגיש מוגנים, אנחנו לא צריכים עוד שיחות, דיבורים והכלה של הרגשות שלנו. אנחנו צריכים לדעת שמרצה שתקף מינית לא ימשיך ללמד. שיחות על נהלים ומניעת הטרדות מיניות זה טוב ויפה, אבל כדי ליצור מרחב בטוח צריך שיהיה ברור שלמעשים כאלה יש השלכות קשות. אנחנו צריכות שתתייצבו מאחורינו, הסטודנטיות, במקום לגבות מרצים מטרידים.
מה הסיבה לכך שמרצה שהטריד מינית עדיין מלמד במוסד? מה מבטיח שהוא לא יתקוף סטודנטיות נוספות? מה הנהלת בצלאל מתכוונת לעשות כדי להגן על הסטודנטיות והסטודנטים, וליצור עבורנו מרחב בטוח ללמידה
ויצירה?
את התשובות לשאלות האלה אנחנו לא מעוניינות לקבל למיילים האישיים שלנו. אל תענו לנו, תענו לכל הסטודנטים והסטודנטיות, הבוגרות והבוגרים של המוסד. תענו לכל מי ששוקלות ושוקלים ללמוד בבצלאל בשנים הבאות, כדי שיוכלו לקבל החלטה מושכלת אם להפקיד את הביטחון האישי שלהם בידיכם.
לקריאת כתבות נוספות בנושא נשים באקדמיה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: האקדמית בצלאל, ויקימדיה
