יעניין
אותך
שירה ברביבאי-שחם
26 ינואר 2024 | משך הקריאה: 6 דקות
ביטחוניסטית מזרח תיכונית #10

בשבעה באוקטובר, ברצף שידורי החירום של רשת "אל ג'זירה" הקטארית, עמד אחד הכתבים בצד הישראלי של הגבול עם עזה, לצד גדר פרוצה והמון עובר בה, והסביר לצופיו ולמגישה ההמומה מה הם רואים. "ההתנגדות (חמאס, ש.ב.) הבינה שישראל לא מתמרנת ולכן ההתנגדות מתמרנת, זה מה שאנו רואים כאן היום".

כשהוא עומד בסמוך לכוחות חמאס המתמרנים בשטח ישראל, סיפק הכתב את הניתוח שעשתה חמאס עצמה למציאות: על פי התרשמותם מסבבי הלחימה בעשור האחרון, ישראל מפזרת הרבה אזהרות, הולכת להרבה מערכות בחירות ובסופו של דבר, מעדיפה לטפל באיומים מהאוויר ולא לתמרן על האדמה. חמאס זיהתה את הוואקום – ונכנסה אליו.

המשפט הזה "ההתנגדות מתמרנת", נתקע בראשי, יותר מכל דבר אחר בשל מה שהוא משקף – הוא מעניק לנו נקודת מבט פלסטינית, אולי ערבית, למצב בעזה. חשיבותו של המשפט מתחיל בהיכרות המצוינת שיש לאויבינו – ובמקרה הזה ראשי חמאס, עם ישראל הנוכחית, ביכולת לצפות את מהלכיה והתנהלותה ברובד המדיני, הצבאי והאזרחי. הם כמובן לא חפים מטעויות בהערכותיהם אך בסופו של דבר, אותן הערכות הן שהובילו למהלך האימתני שבוצע בשבעה באוקטובר ול"נכסים" שהם מחזיקים בהם עד היום: אזרחים וחיילים ישראלים חטופים בעזה.

הבן שלי, רון שרמן

דע את האויב

בדיעבד, ניתן לומר שניהול המערכה מול הפלסטינים בעשור האחרון לא הוסיפה הרתעה צבאית, לא הביאה התרעה מודיעינית ונכון לעכשיו, לא מובילה להכרעה ניצחת. זו תפיסת הביטחון הישראלית מאז ימי בן גוריון ועד ימינו: הרתעה-התרעה-הכרעה.

על מנת להרתיע, להתריע ולהכריע חייבים, בין היתר, להכיר את האויב ולהכיר את הפרשנות שלו למצב. חמאס הכיר את עוטף עזה ואת חולשות מערך ההגנה הישראלי. הוא גם מכיר לעומק את הנרטיבים הישראליים. לצערנו, ההיכרות הזו סייעה לו לפעול ביעילות באותה שבת וגם לתזמן את המתקפה לעת הספציפית הזו. זה סייע לו גם בהבנת ה"נכסים" ששאף להשיג: חטופים חיים בכמות גבוהה לצרכי משא ומתן ושליטה בסיטואציה, אותם סימן מתוך היכרות טובה עם החברה הישראלית והיסטוריית עסקאות השבויים הקודמות שניהלה ישראל.

גם אנחנו צריכות וצריכים להכיר מצוין את חמאס ואת שאר המליציות החמושות הפועלות נגדנו. מתקפת השבעה באוקטובר, מלבד "לנפץ קונספציות", הניחה על כתפנו חובה ממשית: להסתכל למציאות כל הזמן בעיניים. וזו המציאות: חמאס עדיין כאן. ממשיך להכות, לזנב ולפגוע בנו באופן אסטרטגי בכל מרקם החיים הישראלי. הכרה והכרות שוות חיים.

במשך מאה ומשהו ימים לעסנו את המילה "קונספציה". ולמען האמת, ספקנות, פקפוק, שאילת שאלות החותרות לידיעה והיכרות עם האויב, הן אלה שמשאירות אותנו צלולות וצלולים אל מול קונספציות חדשות. אז הנה דוגמא חיה לקונספציה קיימת ויכולתנו כציבור לחתור תחתיה.

על מנהיגות שמסתכלת אחורה

אותות חיים וחשש ממשי

בשעה זו, פורסם סרטון ארוך של דניאלה גלבוע, קרינה ארייב ודורון שטיינברכר. לפני שבוע פורסם סרטון מהשבי והפעם – אוהד יהלומי. מזה 111 ימים חמאס מפרסם סרטוני שבי ערוכים בהם מוצגים גברים, נשים, מבוגרים וילדים ישראלים. בתחילת המערכה, הפגנו אזרחות טובה בהתאם להנחיות דובר צה"ל וגופי תקשורת ולא צפינו בסרטונים. הגענו למצב שאפילו לא שידרנו את הסרטונים בערוצי הטלוויזיה ובעמודי הרשתות החבריות. עכשיו, אנחנו אפילו לא מדברים עליהם. דובר צה"ל מוסר הודעה עמומה על "אות חיים" או "חשש לחייו" ואנו מסתפקים בזה. כי זה מה שנתבקשנו לעשות. הרי אנחנו אזרחים טובים.

אבל החיים של כולנו תלויים ביכולת שלנו לקרוא את המציאות נכוחה. גם בעיניים שלנו, אך גם דרך העיניים של אויבנו – כי אנחנו אולי רואים את אותם הדברים, אבל אנחנו מפרשים אותם לגמרי אחרת. כפי שאמר הכתב על הגבול – חמאס מתמרנת כי ישראל לא מתמרנת. זה לא משנה אם חשבנו שהעברנו מסר עוצמתי בסבב הקודם – זה כן משנה מה פרשנות הצד השני.

כחלק מהתנדבותי בקבוצת מחקר של אירועי השבעה באוקטובר אני צופה בסרטוני החטופים. החל מהסרטון הראשון, בו הופיעה מייה שם ועד לאותו סרטון לא מדובר, בו מופיע אוהד יהלומי. אני צופה בסרטונים ומקבלת מהם מידע על מצב החטופיםות המוצגים בהם וגם על האויב עמו אנחנו מתמודדים, ואז מחברת לתמונה הכוללת של המערכה הקשה הזו.

גבורה – קוים לדמותה

הדילמה והספק

הדיון בסוגיית הצפייה בסרטוני החטופים, הוא לא רק דיון בטחוני בסוגיית השפעות הטרור הפסיכולוגי ולא רק דיון לאומי על התעמולה בה עוסקת חמאס, אלא שהוא מעלה שאלות אתיות ומשרטט מחדש את הגבולות בין האנושי, הפרטי והחברתי-אזרחי. מתוך מחשבה על משפחות החטופיםות, על כבודם של החטופיםות עצמםן, שנכפה עליהםן בידי חמאס להיחשף כך. ועולה שאלה האם הצפייה היא שיתוף פעולה עם פגיעה בחירותםן?

מאידך, הפיכתם של הסרטונים לטאבו: לא משודרים, לא מופצים ואפילו לא מדוברים בינינו מלבד דרך הודעות עמומות של דובר צה"ל, ביום הפרסום ולעיתים שבועות אחרי פרסום הסרטונים והמידע (כמו במקרה של סהר ברוך ז"ל), הופכת אותנו, הציבור הישראלי, לציבור שחי עם מידע חסר ועם עמימות רגשית ביחס לסבל של אחינו ואחיותינו הנמקים בעזה. אנחנו מפספסים מידע, אנחנו לא לומדים את האויבים שלנו ואנחנו נותנים שוב להנהגה ולמערכת בלעדיות בהובלת המערכה כראות עיניהם, בלי כל בקרה וביקורת.

אני לא קוראת לשידור סרטוני החטופים ברשת או בגופי התקשורת, יש בהם תכנים קשים מאוד לצפייה והם פוערים פצעים נפשיים. עם זאת, אני קוראת לדווח על כל סרטון בפירוט, על הגוף שהוציא אותו ועל המידע המאומת שניתן להביא מהסרטון: מצב החטופים, מצב חמאס והיכולת להבחין בין מידע לתעמולה. את זה ניתן ורצוי לתווך לציבור. ההבדל בין צפייה מציצנית, או צפייה ש"משחקת לידי חמאס", לבין המתרחש בסרטונים הוא הבנה משמעותית יותר של המלחמה, כולל תמונה של מצב חטופינו בשבי.

מה עומד מאחורי פיצוץ עסקת החטופים?

מה באמת קורה בסרטוני החטופים?

ראשית, אזרחינו מתים בידי חמאס, ומתים בייסורים. ראיתי חטופים שדיברו בקול רועם את הטקסט ששמו בפיהם ואז, כששלחו דרישת געגועים למשפחה נשבר קולם, כשאמרו את שם אביהן נשבר קולן, כשאיחלו מזל טוב ליומולדת של קרוב רעד הסנטר ללא שליטה. ראיתי חטופים שמדברים באימה למצלמה, ראיתי חטופים תשושים וראיתי חטופים מדממים עם פציעות קשות, לא מטופלים, זרוקים על רצפה קרה ובפריים העוקב ניכר החשש הממשי לחייהם. עוד ראיתי את המסרים של החמאס, מתי הם התפארו, מתי הם ניסו להפעיל בלוטות רגש אצל הצופה הישראלי ומתי הם מהדהדים פתגמים ושירים ישראלים כדי לייצר אימפקט. בתוך כך שזורה תעמולה נמוכה המובאת בשלוש שפות: ערבית, אנגלית ועברית שבורה עם שגיאות כתיב.

עוד ניכר הנראטיב החמאסי שמדבר גם אל הצופה הערבי, שנותן כותרות שגם הם חייבים לספק לאל ג'זירה ולעם הפסטיני. הם צריכים לספק "קבלות" לאסון שהמיטו על עזה. סרטוני החטופים שבתחילת המערכה היו סימן לעוצמת ההישג, הפכו כעת חלק מבליל המידע. את הסרטון האחרון של אוהד יהלומי, גם ברשתות הערביות קשה היה למצוא. ואם לא ברשתות הערביות ולא בישראליות – מי יזכור את אוהד ואת משפחת יהלומי שממתינים לאבא?

החטופים והפצע

תפקיד הציבור במערכה

אחרי "דע את האויב" יש "דרישה מההנהגה". כעת אנחנו כבר שלושה חודשים בתוך המלחמה. בקרוב, יחלו התפטרויות של בכירים מכאן ואחראים משם. וועדות הבדיקה מונו והוקפאו והפוליטיקה שלהן ושל החקירות שייערכו בקרוב כבר מבעבעת. פרוטוקולים נכתבים ונמחקים ומבקר המדינה נכנס לקלחת.

תפקיד הביקורת הציבורית בזמן מערכה מורכבת כמו זו הוא אקוטי. בקרה על אלו שמובילים את המערכה, בקרה על המצפן שמוביל אותם ועל הרגע בו יפסיקו להקשיב לו, היא קריטית. הרגע בו כבר נתבלבל ולא נדע להגיד לעצמנו אם המנהיגים עובדים עבורנו ועבור סיום המערכה באופן שייטיב עימנו או שעובדים עבור הפוליטיקה של היום שאחרי, כבר ממש כאן. כי אנחנו זוכרות וזוכרים שזוהי בדיוק אותה החבורה שהובילה אותנו אל פאתי השבעה באוקטובר, מפורקים ומפולגים, מסוכסכים וחוששים והכי גרוע: עיוורים אל מול איומי החוץ המצטברים.

הזירה הפנימית סימאה את עינינו כאן עד השישה באוקטובר ואסור לנו לעצום עיניים שוב. את הבקרה הזו אפשר לעשות רק עם קריאה מתמשכת של כל פרט וכל רכיב במציאות.

על מצב החטופים אנחנו מקבלים מידע ממטה המשפחות או מחטופים ששוחררו. מדוע? איפה מדינת ישראל?
מדוע אף גורם ממשלתי או צבאי רשמי לא אומר באופן מפורש שאזרחנו עוברים עינויים בשבי בכל יום שעובר? את הדברים האלה אפשר ללמוד מסרטוני החטופים אבל אם אנו מתבקשים שלא לצפות בהם, עלינו לכל הפחות לקבל מידע אודות המתרחש בהם.

כולנו מפגינים אזרחות למופת. מצופפים שורות על מנת שלא לפגוע במורל או באחדות. אך בכל מקום בו אנו מצופפים שורות אני מודאגת – כי אחדות אין פירושה מנגנון השתקה. ואני, כאזרחית ישראל, רוצה לדעת כל דבר שהחטופים מספרים משם. אני רוצה לקבל את קולם וקולן, לא בפילטר פוליטי שמסביר לי מה נכון ולא נכון להרגיש כעת.

אם נעה ארגמני מדברת ונראית בריאה, אם איתי סבירסקי ויוסי שרעבי נפצעו ומה אומר ומרגיש כעת אוהד יהלומי?

אני רוצה לדעת כדי להבין אם האסטרטגיה של ממשלת ישראל מובילה להשבתם או שאנחנו עדיין בובות במשחק האימים שטווחה לנו סינואר. אני צריכה לדעת אם ההנהגה הישראלית פועלת, כל דקה, כל שעה, כל שניה, לאור העינויים האכזריים שעוברים שם אזרחים ששירתו בצבא, עשו מילואים, שילמו מיסים, תרמו לחברה. באותה מידה, הייתי יכולה להיות בעצמי שם. וגם אתןם.

בסרטונים, חמאס מציג את האזרחים-הגברים בסרטונים בדרגותיהם הצבאיות ובמספריהם האישיים מהצבא, מדגיש כי מדובר בחיילי צה"ל, מציין את החיל אליו השתייכו ומכאן פועל לקבלת לגיטימציה לפגיעה בהם. כן, הוא מכיר אותנו מצוין.

"ואין לך מצווה רבה כפדיון שבויים"

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

תגובה אחת

  1. לא מבינה למה לא צופים בסרטונים של החטופים. אני צופה במה שעולה בטלגרם. לדעתי הם אומרים ואומרות שם דברים נכונים, שהממשלה שלנו לא רוצה שהציבור בישראל ישמע. הפקירו אותם ב-7 לאוקטובר וממשיכים להפקיר אותם גם עכשיו. אולי החמאס רוצח את חלקם ולא הפצצות של הצבא שלנו, אבל ההפקרה קדמה לכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

תגובה אחת

  1. לא מבינה למה לא צופים בסרטונים של החטופים. אני צופה במה שעולה בטלגרם. לדעתי הם אומרים ואומרות שם דברים נכונים, שהממשלה שלנו לא רוצה שהציבור בישראל ישמע. הפקירו אותם ב-7 לאוקטובר וממשיכים להפקיר אותם גם עכשיו. אולי החמאס רוצח את חלקם ולא הפצצות של הצבא שלנו, אבל ההפקרה קדמה לכך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *