כבדו שערי עזה

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו… כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו"

רועי רוטברג היה רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז. ב1956 נרצח על ידי רועי צאן עזתים שהגיעו בסמוך לגדר הקיבוץ, גופתו נלקחה לעזה ולאחר תיווך של כח האו"ם הושבה על ידי המצרים לישראל.

את השורות הללו קראתי בהספד שנשא הרמטכ"ל דאז משה דיין על קברו, הספד שהפך נאום ישראלי מכונן בעת ההיא, שודר בארץ ובעולם וקיבץ בתוכו את הסיפור היהודי-ישראלי כולו, על מדינה צעירה בת שמונה המפריחה את השממה, על עבודת כפיים בשערי הגבול, על הסתכלות מעבר לגבול שם הערבים אשר "לנגד עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם", קריאה של בני עמנו שהפכו אפר הנושאים אלינו מבטם וגם הזווית שמעבר לים, שכבר אז כללה ביקורת ועקיצה לכוחות האו"ם "שגרירי הצביעות המתנכלת הקוראים לנו להניח את נשקנו".

את האוטוביוגרפיה של משה דיין "אבני דרך" קראתי לפני שנים רבות, ואני זוכרת את הפרקים השונים המחולקים לפי קרבות ומלחמות ישראל. הייתה זו הקריאה הראשונה שלי ברצף ארוך ורב שנים, על מלחמות. שנים מאוחר יותר, קראתי את ספרה של יעל דיין "אבי, בתו". שם קיבלתי זווית נוספת למלחמות שהיו ראשי הפרקים בספרו של אביה. יעל דיין תיארה את מסעה כבתו של מצביא ישראלי מהולל, אצולה מקומית ועולמית. היא הרחיבה את המבט דרכו ראיתי עד אז את אביה אך גם את המבט על המלחמה. 

רובה המוחלט של ספרות המלחמה בישראל נכתבה על ידי גנרלים בדימוס, עיתונאים וחוקרים. מ"אחיי גיבורי התהילה", דרך "מלחמה ללא אות", "ואף על פי כן נוע תנוע" וכמובן "מכתבי יוני". כל אלה עצבו את התפיסות הבטחוניות של רבות ורבים מאיתנו. 

בסיפורה של מדינה ישנו מקום נכבד לגיבורים, לדמויות המופת, לציטוטים ולנכסי צאן ברזל. במודע ובתת המודע שלנו, מתקבע באמצעותם הקשר שלנו לחברה והעם בונה את הלכידות החמקמקה שקושרת א.נשים בגורל משותף. אני חושבת על מלחמת אוקטובר, שמתחילה לכתוב את רשמיה, זכרונותיה, טראומותיה וגם היא – שערי עזה כבדו על כתפיה. 

ביקרתי בקיבוץ דורות שבעוטף, שם הקשבתי לתמר לויתן. תמר לויתן היא תושבת נחל עוז בת 85. בשביעי באוקטובר שהתה בממ"ד ביתה והמתינה שמטחי הירי ייפסקו. ביתה ונכדתה שהגיעו לבקרה מארה"ב שהו בדירות האירוח בקיבוץ והיא התכתבה איתן כדי לוודא שהן נשארות בממ"ד ולא יוצאות. תמר נולדה בחדרה, אימה נולדה בתל אביב וסבתה נולדה בזכרון יעקב. "בתעודת הלידה שלי כתוב פלסטין".

יש לה קול בוטח, בו מעורבבות פלדה ועברית רהוטה. כשהיא מתארת את קורות היום ההוא, ניכרת הבנת תמונת מצב מהירה, מחשבה בהירה ותהיות חדות על היעדר הצבא. היא מתארת תושייה בספרה על חיפושיה אחרי ביתה יולה ונכדתה נטלי וחושפת מעשיות קרת רוח כשמגיעה אל ביתן ומוצאת את החלונות מנופצים. "הבנתי שהמחבלים פרצו פנימה, כי רסיסי הזכוכית נפלו בתוך הסלון. לא ראיתי כתמי דם. הבנתי שהן נחטפו". 

קולה הרועם של תמר בת ה-85 הופך שקט כשהיא מתארת איך במפגש הראשון עם החיילים בשער הקיבוץ בלילה, היא שואלת "איפה הייתם?". קולה רועם בשנית כאשר היא מתארת את יחידת מגל"ן מגיעים לביתה לאחר 14 שעות בממ"ד ומבקשים לפנותה. היא מסבירה להם שאין קודקוד גדול מספיק שיוציא אותה מכאן לפני שתקבל מידע על גורלן של ביתה ונכדתה, מהן לא שמעה כבר עשר שעות. 

חמישה חיילים מצטרפים אליה וביחד הם נוסעים בהאמר ומסיירים באזור, כדי להבין מה קרה ליולה ולנטלי רענן, אזרחיות ארה"ב שבדיעבד, ישוחררו על ידי חמאס בימיה הראשונים של המלחמה. 

את הקול של תמר שמעתי דרך פרויקט תיעוד "נשים מספרות מלחמה" של עמותת "עדן" מקיבוץ דורות. זו עמותה היושבת בעוטף ובפרוץ המלחמה, גילתה כי כולם וכולן סביבה פגועים; הבן של רואה החשבון, האמא של הנערה הזו, המשפחה ההיא והמרכז באופקים… העמותה, שבימי שגרה מטפלת בנערות שחוו טראומה, פונתה לירושלים, אבל הנשים בה הבינו שיש כאן מלחמה מסוג אחר ובה קולות שיקבעו איך האתוס המלחמתי שלנו יעוצב. הן הבינו שהקולות הללו, של מי שספגו, שחוו, שנחטפו, שנאלמו, ששכלו ושהמתינו שעות לצבא, חייבים להישמע. 

בחודשיים האחרונות נוסעות עובדות העמותה ברחבי הארץ כדי לאסוף את קולות הנשים והמלחמה. כשתמר אומרת בעדותה "נשאתי תפילה שלא כתובה בספר התפילות" ומוסיפה "למה הנכדה שלי יפה כל כך? זה לא טוב לה בשבי. נשאתי תפילה שלא יגעו בה". תמר מתארת את החמ"ל המשפחתי, "חמ"ל לויתן", שהוקם עבור שחרור חטופי המשפחה (עוד שבעה מבני המשפחה נחטפו מבארי) ואני שומעת מפקדת המתארת את קרבותיה במלחמת אוקטובר. תוצאות הקרב: שלושה בני משפחה נרצחו, שבעה שוחררו ואחד, טל שוהם, עדיין בשבי. 

כמו תמר, מאות נשים מחזיקות בסיפורי המלחמה של השבעה באוקטובר: האישה מאופקים שעוד מתגוררת ברחוב בו התחולל קרב והרג נורא, היולדת הטרייה בממ"ד, שמקיאה מפחד, החלב לא יוצא והתינוק שלה מתייבש כי הגוף מאותת אותות חירום, האישה שמדמיינת היכן תחביא את ילדה ובודקת אם ארגז המיטה מאוורר מספיק ואז מדברת לעצמה, תוהה בקול "מה אני? אנה פרנק?!" והאישה הזו, שמשמיעה את הקולות של כולן, מצמידה מיקרופון במסירות למפונות, לחיילות, לסבתות ולנערות ובדרך הביתה חושבת על כמה בן הזוג ההרוג של המרואיינת האחרונה מזכיר לה את בן זוגה. הם טובים באופן דומה כל כך. 

קולות וסיפורים הופכים לנרטיביים, לערכים שחברה גדלה עליהם ומחנכת לאורם. אמנם "קולות השישה באוקטובר" חזרו לבחוש בכאוס ולייצר כאוס, אך זה רגעי. המלחמה הזו, בגווניה הרבים, מרחיבה את האתוס הישראלי, שוברת חומות, מנתצת אמיתות קודמות, מתיכה אותנו זה לזו ומצווה עלינו לשנות – ולהשתנות. אחיותיי גיבורות התהילה, יש משמעות למי עושה ומי כותבת את ההיסטוריה, ההיסטוריה שמובילה למדיניות, שמובילה למלחמה או לשלום. לאתוס. כבדו שערי עזה על כתפינו.

כשהקשבתי לקולה של תמר, חשבתי שהוא רועם לא פחות מקולו של משה דיין. אייקוני לא פחות ויותר מכל אלה – נוסך בי תקווה. זהו קול מנוסה, מתורגל. אבל כרגע, אין לנו זמן לתרגל. אנחנו נמצאות ונמצאים בזמן קריטי בתוך המלחמה, אולי גם בתוך המלחמות על פי הרחשים בצפון. הובלת המלחמה – והובלת המדינה, לא יכולות להישאר יותר בידיים שלא מחשיבות ולא שומעות את הקולות שלנו. שולחן הקבינט ושולחן וועדות החקירה לא יכולים להיות יותר מלאים רק ב"קודקודים". 

גם בקרב מעצבי המדיניות אנחנו חייבות מעצבות. קולה של תמר לויתן, קולותיהן של נשות שדרות, אופקים, מושבים וקיבוצים, כותבים את הדי המלחמה הזו אחרת. יש בזה היסטוריה, יש בזה כאב, יש בזה עיבוד הטראומה ולבסוף, משם תצא התקומה המחודשת. אך אם לא נהיה בשולחן ההנהגה אלא רק בשוחות ההקרבה, לא תהיה כאן תקומה. 

תמונה ראשית: עמותת עדן