יום ראשון, הארבעה בפברואר. ישראל ממתינה בציפייה לתשובת חמאס למתווה עסקת החטופים הנוספת. בסיטואציה שלא מתכתבת בשום תרחיש עם המילה "ננצח", קריאה בהירה של המציאות מראה כי השבעה באוקטובר עודנו נמתח וממשיך להיות מנוהל על ידי חמאס. נכון, צה"ל שינה את הרצועה מקצה לקצה, ישראל גבתה מעזה מחיר שאמור לאותת בכל רחבי המזרח התיכון, כי מתקפות עתידיות ייענו באש ובאפר. ועדיין, ידו של מי שהגה את השחמט רב השלבים הזה, יחיא סינוואר, עדיין על ההגה ובזה, צורב וכואב להודות, אך נדרש.
בשיתוף קואליציית מדינות ערב, וגם הרשות הפלסטינית שבלוליינות בלתי אפשרית מנסה להיכנס בחזרה למשחק העזתי ממנו חמאס וישראל הוציאו אותה כבר לפני שנים, הגו והגישו ראש המוסד וראש ה-CIA טיוטה לחמאס.
החל מתחילת השבוע, מוציא ארגון חמאס הודעות נוסח: "קיבלנו מתווה, נודיע עליו מחר בשבע בערב". ארגון האח, הג'יהאד האיסלאמי, מוציא אף הוא הודעה בנוסח דומה, ואומר "נבחן את הטיוטה" ונחזיר תשובה.
וישראל, שקריאת המציאות שלה עוד לא השתפרה מאז השבעה באוקטובר, כמו גם בניית ההרתעה, מאפשרת להיעדר התוכניות שלה ל"יום שאחרי" (שהוא כבר מזמן היום שהיום), לייצר אסטרטגיה חלופית. במילים אחרות – כשמשאירים ואקום, מישהו אחר ייכנס אליו.
בתיאור מקוצר של אירועי השבוע: ישראל, ה-CIA והרשות הפלסטינית עומדות מן הצד ומחכות שהגוף שהבטחנו למוטט יחזיר תשובה אם המתווה "מקובל עליו". מאותה עמדת כח והיכולת הפנומנלית לשדר כח, חמאס מתחיל בשיטת הסלמי: הוא מאותת שהוא רואה "בחיוביות" את המתווה ולומד אותו, אולם מערים את תנאיו הקודמים הדורשים הפסקת אש מלאה, סיום הלחימה ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. למעשה, הוא מותיר את כלל השחקנים באוויר. בסוף הוא גם "משדרג" את המתווה על פי צרכיו ומציע תכנית רב שלבית ל-135 ימים נוספים ונסיגה מוחלטת. בתנאיו.
הזדמנות לצאת מהמלכוד
בלינקן מגיע למזרח התיכון בפעם השישית מאז האסון והלחימה. הוא לא מתחיל את ביקורו בישראל, הוא מגיע לישראל בשבעה בפברואר לאחר שסיים ביקורים בערב הסעודית, מצרים וקטאר. בתזמון לא מקרי, עם נחיתתו של שר החוץ האמריקאי בישראל, מפרסם משרד החוץ הסעודי הצהרה מדינית: "לא ליחסים עם ישראל לפני הכרה במדינה פלסטינית"
ההצהרה מתחילה ב"לא" אבל מבין שורותיה עולה "כן" והזדמנות גדולה. סעודיה מדגישה כי ביקור בלינקן בארצה סבב סביב "ציר השלום הערבי עם ישראל" ולאור הידיעה הזו, הם מדגישים את מחויבותם לעם הפלסטיני, הכרה בצרכיו הלאומיים בגבולות 67' והצורך לייצר פתרון המבוסס על "שלום כולל וצודק לכל".
התעמקות בהצהרה ובאופן בו היא מסוקרת, מגלה כי ביידן את בלינקן, הזוג שדווקא מנסה לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח ליציאה מהמשבר הגולש במזרח התיכון, מאותתים לישראל שחוקי המשחק השתנו. ואם אתם משאירים ואקום, מישהו אחר ייכנס אליו.
נראה כי בלינקן מגיע לביקור הנוכחי עם מתווה שעשוי לתת לישראל הישג אסטרטגי ענק במגרש הסעודי (מגרש שמייצג ציר שלום ערבי, על פי מילותיה של סעודיה עצמה). מה שישראל צריכה לעשות תמורת אותו הישג, הוא לצאת מהמלכוד שחמאס והציר השיעי הושיבו אותה בו ואולי גם להוביל למנגנון המאפשר סיום לחימה במזרח התיכון למספר שנים.
המלכוד שחמאס הציב בו את ישראל, מתוחכם. מחד, הטבח הביא את הסוגייה הפלסטינית שוב למרכז הבימה העולמית עם פופולריות עצומה ומפתיעה במסדרונות הפרוגרסיביות של בעלת בריתנו האמריקאית. מאידך, היכולת לקטוף את הישגיו מאוימת על ידי הציר הסעודי, המאיים בביטול הנורמליזציה עם ישראל. נורמליזציה מסוכנת עבור הציר הסעודי, נורמליזציה אותה חמאס ניסע למנוע במתקפת השבעה באוקטובר. בתווך נמצאים 136 הא.נשים שלנו בעזה.
בתוך כל אלה, העולם המזדעק רואה פתרון אחד ויחיד לנגד עיניו וזה סיום הקונפליקט עם "קץ תביעות פלסטיניות", קרי, מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לשם העולם (ביידן את בלינקן) דוהר כרגע, והציר הערבי-סוני (סעודיה-מצרים) איתו. המלכוד מתעצם כאשר אפילו תומכי רעיון שתי המדינות, ובוודאי ישראלים רבים, מבינים שאסור שהלקח שיילמד מהשבעה באוקטובר, הוא שטבח מביא להישגים היסטוריים ולתהילת נצח.
בין צודקים לחכמים
דיווחים באתרים פלסטינים תומכי הרש"פ, מעדכנים השבוע על תכנית אמריקאית לשלוח קציני צבא ומשטרה אמריקאיים לאמן כוחות שיטור אזרחי של הרשות, לצורך הכנסתם לרצועה ביום שאחרי חמאס. הדיווחים מדברים על אימון של אנשי רשות מעזה, קרי – כוחות שאינם תומכי חמאס ברצועה (דיווחים שלא נראו בתקשורת הערבית והפלסטינית שנים רבות), על ידי האמריקאים לטובת השלטת סדר ציבורי והחזרת כוחות הרשות הפלסטינית לרחובות הרצועה. התיאום נעשה בין בכירים ברש"פ ובכירים אמריקאים. גם כאן, הדיווח מתחיל בכך ש"לאור ההססנות הישראלית להחליט בנוגע לאסטרטגיית היום שאחרי", משוחחים האמריקאים והפלסטינאים מהרש"פ באופן ישיר על השלבים הבאים במתווה סיום הלחימה.
כאמור, ואקומים לא נשארים ריקים זמן רב. אז במקום בו אנו כואבים ועוד לא הספקנו אפילו להתאבל, עלינו לבחור האם להישאר צודקים, או האם לקחת חלק בבניית תכניות ארוכות טווח שיאפשרו תקווה ומבט מעבר לאופק הסכסוך. לא כי הסכסוך ייעלם לאנשהו, אלא כי צריך יהיה לנהל אותו אחרת.
There @netanyahu goes again: last night he reiterated his position that he would not allow the PA to govern the Gaza Strip after the war. “I will not allow the State of Israel to repeat the critical mistake of Oslo, which brought to the heart of our land—and to Gaza—the most…
— Martin Indyk (@Martin_Indyk) December 17, 2023
אסטרטגיית ה"אין אופק", "אין שותף", "אין סיכוי" עברה מן העולם שאיננו ישראל. היא עברה מן הזירה הערבית שוחרת הנורמליזציה עם ישראל (ציר סוני מתון), מן הזירה הבינלאומית המורכבת ומהזירה האמריקאית הקריטית להיותנו ולעתידנו. מדיניות "הצדק איתנו!" איבדה את כל הקרדיט שלה. לא רק כי הסכסוך מדמם וכואב, אלא גם כי הסוגייה הזו גובה מחירים פוליטיים וכלכליים עצומים מהעולם ומביידן בשנת בחירות. זה כבר לא משחק בו רק ישראל או העזתים משלמים מחיר.
בישראל זה לא נראה כך, אך הציר האמריקאי-ערבי סוני מראה כי העולם נמצא כבר ביום שאחרי נתניהו, ביום שאחרי הקונספציה. תוכניות היום שאחרי כבר מתגבשות, הזדמנויות פורצות דרך והיסטוריות מונחות על פתחה של אומה חבולה ומתאבלת, ונדרש מבט מעבר לאופק שמבין כי החלטות עכשיו הן הצורך של הנכדים של כולנו אחר כך.
וכן הדמעות מקשות על הראייה, יש עכירות, אבל ארבעה חודשים אחרי החורבן, כאשר 136 מאיתנו עדיין נתונים למרותו של מנהיג מוסלמי-רדיקלי המסובב את המזרח התיכון, ישראל וארה"ב לפי תכנית הפעולה שלו מתוך מנהרה בח'אן יונס, ה"בוחן בחיוביות את המתווה אך עדיין לא מסכים לו", זה הזמן לעבור שלב במשבר ובלחימה.
להסתכל על המציאות
"ביחד ננצח" זו הסיסמה של האתמול. זה הזמן להסתכל ביחד למציאות בעיניים וביחד, לראות נכוחה ולבנות. די לסיסמאות פומפוזיות שעושות לנו טוב לרגע אך מתדלקות עוד את העצב בנשמה, כי אנחנו מבינות את המצב לאשורו: החטופים לא בידינו וחמאס מתפקד.
החטופים לא בידינו וחמאס מתפקד.
זו המציאות. צריך לחזור על המשפט הזה כדי לקלוט, לעכל והתחיל לחשוב קדימה – לא כי לא צריך לפרק את חמאס, אלא כי הדרך לשם רצופת צעדים והחלטות שדורשות אומץ עכשווי ולא דחיינות אינסופית. הדרך לפירוק חמאס לא עוברת רק בדרך צבאית, אלא שהיא דורשת שילוב כוחות צבאי, מדיני, כלכלי ודיפלומטי.
"ציר השלום הערבי הכולל" המוצע על ידי סעודיה, מובילת העולם הסוני ומדינה בעלת מנופי לחץ עצומים על מרבית מדינות ערב, הוא הזדמנות ליצור 'אפקט דומינו' ולאחד זירות הסכמים, במקום 'איחוד זירות' במלחמה. מעניין אם מישהו באמ"ן או אגף המבצעים כבר כתב לזה פקודה, אפרופו יציאה מקונספציה.
הביקור של בלינקן השבוע מסמן שלב חדש. יחד עם כוחות המילואים ששוחררו, אנו מבינות ומבינים שהמנהיגות הישראלית לא מסוגלת להגיד לנו את האמת. העולם כבר מסדר את קוביות המשחק סביבנו, מחשק ומארגן ומחפש מוצא. מלחמות לא עובדות טוב בסדר העולמי של המאה העשרים ואחת, הן יקרות והן גולשות למחוזות שרוב מדינות המערב ובעלות הברית כבר לא נמצאות בהם, מנטלית. או שישראל לוקחת חלק בפתרון, או שהיא הופכת לחלק מהבעיה של העולם.
האינטרס של ארצות הברית
מתקפות התגובה האמריקאיות על אירן מסמנות גם הן שינוי בתהליך המזרח התיכוני. אירן חישקה את ישראל, ארה"ב וסעודיה בפריסת מיליציות שיעיות (או סוניות בתמיכה שיעית במקרה של חמאס) בפריסה רב גזרתית: עזה, לבנון, תימן, סוריה, עירק וכמובן אירן.
המהלך בין ישראל ועזה הוא חזית אחת בתוך שינוי כללי המשחק שוושינגטון וטהרן משרטטות בימים אלו. ייצוב הציר הסוני, שלמרבה הפליאה ישראל עתידה ומעוניינת להיות חלק ממנו, הוא אבן דרך קריטית במאבק נגד הטרור והרדיקליזם האירני שבעבר הכיל רק את בעיית הגרעין והיום מכיל גם את הזירה הרוסית, גם את הזירה העזתית-ישראלית ואת הפיכתה של אירן למדינת סף גרעינית התומכת ומאמנת מיליציות הפרוסות בכל האיזור.
להגיד כמה אנו צודקים בימים האלו זה כואב בעצמות ושורף את הנשמה. אך הגעשיות המזרח תיכונית לא מפסיקה לפעול, יש כאן רעש ססמולוגי תמידי ובימים אלה, יותר מתמיד. זה שזו מלחמה צודקת, זה לא אומר שזו מלחמה חכמה – כי את המלחמה הזו התחלנו רע ואנו ממשיכים כשארבעה חודשים אחרי, חטופינו עודם שם, חמאס לא ממוטט ותושבי הדרום לא יכולים לשוב לבתיהם. שלא נדבר על הזירה הצפונית. מנהיגי האתמול, בשני הצדדים, עדיין יושבים במקומותיהם.
"מן המקום שבו אנו צודקים,
לא יצמחו לעולם פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר".
יהודה עמיחי
כל זה לא אומר כלום על השינויים שכבר נוצרים באיזור. ארה"ב וסעודיה כבר דנות בסעיפי הנורמליזציה וקצינים אמריקאים כבר בונים תכניות אימונים לשוטרים ולכוחות אכיפה בעזה. הלכה למעשה, אנחנו כבר ביום שאחרי – גם אם ההנהגה הישראלית לא אומרת זו במפורש. האופק כבר כאן. עכשיו עלינו להפוך את סיסמאות ה"ביחד ננצח" לעשייה אמיתית של בנייה ותקווה.
"ולחישה תישמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב"
יהודה עמיחי
תגובה אחת
מלחמת חורמה בחמאס היא צורך אסטרטגי חיוני, פרי הגיון קר, ודווקא התקווה לשלום שמעבר לפינה היא ביטוי (אופייני) לסנטימנטליות מעוורת. השמדת החמאס היא צורך קיומי, לא עניין של כבוד מאצואיסטי עליו כדאי לכאורה להתגבר כדי "להיות חכמים". ההצלחה הראשונית של החמאס העניקה לה פופולריות רבה בקרב הפלסטינים, מה שיבטיח שכל מדינה פלסטינית עתידית תיפול במוקדם או במאוחר לידיה, ותהפוך לבסיס איראני נוסף, מסוכן פי כמה מזה העזתי והלבנוני. סיכוי לשלום יתקיים רק לאחר שהפלסטינים יכירו בכך שהדרך החמאסית לא מובילה להישגים מדיניים, אלא לאסון לאומי נוסח הנכבה. הקביעה כי "חמאס מתפקד" ו-"זו המציאות" משקפת תפיסה ילדותית למדי, שמצפה לפתרונות קסם מידיים. צה"ל רושם הישגים מדי יום ועוקר את החמאס מהרצועה, והמאמץ הדיפלומטי הישראלי חייב להרתם להארכת המלחמה ככל הניתן, ולא לקבלת מתווים בינלאומיים שנועדו עבור דעת הקהל הסעודית או האמריקאית, כשאת המחירים ישלמו אזרחי ישראל בדם.