בסרטון שהגיע השבוע מעזה, מטוסים הצניחו חבילות מזון באמצעות מצנחים קטנים, על חוף הים בעזה. בסרטון נראים המוני אנשים וילדים מצופפים על קו החוף, מנופפים בידיהם. בתוך המים, גברים בסירות ורפסודות ממתינים לאיסוף הסיוע המוצנח. גברים מנופפים במקלות עבים, מפלסים את דרכם לחבילות שהגיעו לחוף. ברי המזל שהצליחו להשיג חבילה, מגלים שמדובר בחבילת מזון שמתאימה לאדם אחד, ל-24 שעות.
כל מי שצופה בימים אלה בסרטונים המגיעים מהרצועה, מקבל מושג על הרעב האוחז בעזה. סיפורים על ניסיון להשגת קמח, הסתערות של תושבים ושל אנשי חמאס על משאיות הסיוע והשבוע, גם מזון שהוצנח מהאוויר על ידי ירדן, חלקו נחת במים והקשה על איסופו על ידי התושבים. גם כשזה קורה לאויב שלך, זה הופך את הבטן וזה צורם לצפייה.
עוד צפיתי השבוע לצערי, בסרטון קשה מהשבעה באוקטובר, בו טרוריסטים של חמאס נוסעים על אופנועים ברחבי הרצועה, גוררים עימם חייל ישראלי.
שני הסרטונים הללו שוברי רוח הם, שונים במהותם, ומעלים שאלה על מהות המלחמה ומוסר הכוח הלוחם. הסרטון של חמאס גוררים גופת חייל בשטח עזה, מספר למעשה סיפור על חוליית טרור שסיימה את המתקפה שלה בתוך שטח ישראל. החולייה יכולה הייתה לשוב אל העיר עזה כמנצחת – אך בחרה להוסיף את האקט הברברי והאכזרי של התעללות, עינוי וביזוי בני אדם. בני אדם ישראלים.
במונחים צבאיים, בשבעה באוקטובר חמאס השיג את יעדיו הצבאיים. הוא פלש לבסיסים, כבש קיבוצים, חטף אזרחים וחיילים. אבל האקט הנוסף, שנראה בסרטון הזה – ולא רק בו, היה ביזוי, התעללות ועינוי ברברי ואלים, שאינו קשור להישגים הצבאיים שלשמם חמאס טוען שיצא להתקפה.
גם צפייה בסרטון של תושבי עזה הרעבים על החוף מלמדת, שהגענו למצב שאיננו מטרת או תכלית המלחמה של ישראל באויב החמאסי. הסרטונים כמובן אינם ברי השוואה ויש הבדל מהותי בין הרעב בעזה לבין הביזוי וההתעללות של חמאס באזרחים ישראלים אבל גם כאן, התווסף רובד חדש שלא קשור לשום הישג צבאי ישראלי. רובד הרעב. האירוע המתמשך הזה מביא את ישראל למלכוד שמשרת מצוין את הנרטיב שחמאס מפיץ בעולם. הוא מתדלק את קריאות ה"ג'נוסייד" של ארגונים ומפגינים בינלאומיים ובעיקר, מסית את הקשב העולמי מההישגים שבאמת חשובים לנו במלחמה הזו: השבת החטופות והחטופים, פירוז הרצועה, הסרת האיום הביטחוני מעל אזרחי העוטף וישראל כולה והעברת מפתחות הרצועה לגורם פלסטיני מתון ומתפקד.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התמרון של חמאס את ישראל
ישראל נמצאת ברצועה כבר ארבעה חודשים, תוך שהיא משיגה חלק ממטרות הלחימה המוצהרות, ועל פי הפרסומים רחוקה מלהשיג חלק משמעותי אחר מאותן מטרות (134 א.נשים, בהם שני תינוקות, עדיין שבויים). חמאס תמרן את השבעה באוקטובר בתוך שטח ישראל, אבל גם תמרן את ישראל למספר מלכודות שלצערנו, מורכב לצאת מהן, אך לא בלתי אפשרי.
הזירה הבינלאומית מתהדקת על צווארנו. מלבד המשפט בהאג והסולידריות הבינלאומית עם תושבי עזה, ישראל מתחילה לחוות בידוד שפעם קראנו עליו בעיתונים והיום, למרבה הצער והאכזבה, הוא מנת חלקנו. (באירועי תרבות כמו האירוויזיון, הביאנלה בוונציה ועולם האקדמיה השטח כבר ממש בוער).
התמרון החמאסי לא נגמר בשטח הפיסי ולא הוגבל לתאריך השבעה באוקטובר בלבד. הוא נמשך גם עכשיו ובתוכו, עלינו לזהות מה לחלוטין לא משרת אותנו ולשנות את המציאות. בפשטות – עלינו לגרום בכל דרך לכל אוכל להגיע לידי תושבי רצועת עזה. להצניח, להוביל דרך הים ולהסיע במשאיות בו-זמנית, טונות של מזון ובמשך מספר ימים רצופים. למנוע מהמיליציות של חמאס לשים את ידם על כמויות האוכל הללו ולהציף את הרצועה בקמח, שמן, סוכר ומי שתייה.
למה? קודם כל כי הרעב ברצועה לא משרת את מטרות ואת תכלית המלחמה עבורנו. שנית, כי גם הסלידה, הכאב והזעם שלנו על תושבי הרצועה שרבים מהם לקחו חלק באירועי השבעה באוקטובר ולאחריהם, בהחזקה של החטופים, לא משנה את העובדה הפשוטה שבמאה העשרים ואחת אין סיבה שילדים ומשפחות יחוו רעב. זה לא מוסרי. אנחנו לא רוצים להיות המדינה ולא רוצים להיות העם שחתום על רעב מעשה ידי אדם בשנת 2024. באוקראינה, עיראק ואפגניסטן, בימי המלחמות הקשות ביותר, מזון הגיע לאזרחי כל הצדדים. כך צריך להיות ולשם כך קיימות אמנות בינלאומיות המגנות על הצרכים הבסיסיים של אזרחים ואזרחיות באזורי לחימה.
שלישית, הפיכת ישראל לדמון מרעיב ומדכא, שתמונות הרעב הכפוי של המלחמה הזו מגיעות לכל בית ברחבי העולם, משרת את חמאס. פשוט. אנחנו הרי יודעים שחמאס בוזז משאיות ואנחנו יודעים שהמצרים יכולים לפתור את הבעיה ההומניטרית בגבול עם רפיח, אבל הם לא עושים זאת. העולם לא קורא את ה"אותיות הקטנות" האלה. ואנחנו לא יכולים להמשיך להיות צודקים וללכת בעיניים סומאות אל המלכודת החמאסית. ישראל ורק היא נתפסת האחראית. זה לא לגמרי צודק, זה לא לגמרי הוגן, אבל זו המציאות. בואו נכיר בה ונשאיר, לפחות את בעיית הרעב, מאחורינו. ישראל, על כוחותיה הדיפלומטיים, הצבאיים וההומניטריים צריכה להציף את הרצועה במזון. פשוטו כמשמעו. תנו לכתבי אל-ג'זירה לראיין עזתים פליטים בארצם, פליטים אך שבעים.
ישראל חתומה על התוצאות
בשליחת המזון לרצועה ובעצירת מצב הרעב המתפשט אין בהכרח עמדה סולידרית או הבעת תמיכה בעזתים – יש אמירה מוסרית פנימית, עלינו. אמירה של עם שתופס את עצמו מוסרי יותר משכניו. עם שלא יגרור לעולם ברחובות העיר חיילים מצבא האויב, חיים או מתים. עם שלא יציג לראווה, לא ירעיב ולא יפגע מינית גם בגרועים שבאויביו. אנחנו אחרים – וטוב שכך.
האחראים לרעב ברצועה רבים. בראש ובראשונה, חמאס וכן הרשויות הפלסטיניות השונות. גם מדינות ערב, האו"ם ואונר"א אחראים במידה רבה למצב אליו נקלעו תושבי הרצועה. אבל גם ישראל. ומי שחתומה, בסוף, על התוצאות – היא ישראל. על כן, עלינו לנטרל את המכשול הזו, הן מהסיבה המוסרית והן מתוך תפיסה פרגמטית. זה לא משרת את מטרות הלחימה ולא תורם לתמיכה הבינלאומית בנו בעולם, תמיכה שנדרשת לנו על מנת לנהל את המלחמה, להשיב את החטופים, למוטט את חמאס ואף לנהל את המצב בצפון, מול חיזבאללה.
ומי שטוענים שהרעב ותנאי המחייה הקשים ברצועה יובילו לזעם ולמחאה נגד חמאס עד כדי הפלת המשטר על ידי תושבי עזה, אני לא מעריכה שזה יקרה. הסתכלות רחבה על המזרח התיכון מראה ששליטים ורודנים, גם אם מחזיקים בעמדות של רדיקליזם איסלאמי, גם אם לא מיטיבים עם אזרחיהם, הם כמעט בלתי אפשריים להפלה על ידי העם. ראו ערך בשאר אל אסד שטבח בבני עמו ועוד יושב על כסאו בסוריה, ממשלת הטאליבן שפוגעת באופן קבוע בבנות ובבני עמה ושולטת באפגניסטן מאז נסיגת ארה"ב משם וגם חיזבאללה, ממש כאן מעבר ל"גדר הטובה". הרעבה היא לא רק לא מוסרית, היא גם לא יעילה.
הסרטון של מחבלי חמאס על אופנועים נוסעים ברחבי עזה עם חייל ישראלי ברשותם (ולא נפרט מעבר לכך כי מדובר בסרטון טראומתי ומחריד), הדגיש לי שוב השבוע שמוסר ורדיקליות לא הולכים יחד. שהשנאה של אנשי חמאס ורבים מתושבי עזה כלפי ישראל היא עמוקה וחסרת גבולות. שהטרור בו נקט חמאס בשבעה באוקטובר הוא לא רק רצחני וחסר רחמים, אלא שהוא גם מקדש ביזוי ועינוי לשם ביזוי ועינוי. כל אלה גורמים למחשבות מדכאות אודות העתיד המשותף של שני העמים כאן. זה טבעי וברור שאצל כולנו מתעורר הרגש שמבקש לשים את החומה הגבוהה ביותר בינינו ולנתק כל קשר.
אך המלכוד שאנו כבולים בו סבוך. אין לנו דרך להסיט מבט, להגביה חומות או לנתק קשר, מהרבה סיבות, אבל ראשית כי כל התעלמות תיזקף לחובת ישראל ותפגע ביכולתה להתקדם בלחימה ולעצב מחדש את המרחב הישראלי-פלסטיני, באופן שבאמת ישרת אותנו.
הסרטון של מזון צונח בחלקו לחוף, בחלקו למים סוערים, והמוני אדם, נשים וילדים צועקים וצובאים על הים כדי לנסות להגיע אליו טורד מנוחה, מקשה על העין והבטן ובעיקר מזכיר – אוכל, כמו חטיפת אזרחים ואלימות מינית, הוא לא כלי מלחמה. ילדים הם מחוץ למשחק, אזרחים הם מחוץ למשחק. חטיפה, אלימות מינית, ביזוי, עינוי, כל אלה מחוץ למשחק – וכך גם רעב. גם למלחמות יש כללים ויש תורה וגם אם אנו נלחמים מול אויב שלא מכבד אף אחד מהן, כי אפילו הרעבת עמו היא כלי בידיו – אנחנו חייבים לשחק לפי הכללים.
כדי שנוכל להסתכל לעצמנו בעיניים היום וגם בעוד עשור או שניים וגם כדי להפסיק לשלם את המחיר שהרעב, המחלות והנרטיב החמאסי גובה מישראל.
תציפו את עזה במזון. זה כן משרת אותנו.
