סרטון התצפיתניות שהתפרסם השבוע היכה בבטן לא רק בשל האימה במוצב נחל עוז בבוקר ה-7.10. הוא היכה בנו בבטן כי אנחנו יודעות שהחיילות האלו נתונות לחסדי מרצחים כבר שמונה חודשים, בשבי חמאס. בישראל, הן נתונות לחסדי ממשלת ישראל ו"הפוליטיקה של הבייס", ולחסדי שרים וחברי כנסת שמעולם לא לחמו בשדה הקרב ואף התקשו לצפות בסרטון החטיפה, כדי שיוכלו לישון בלילה היטב. עד כדי כך עזי רוח ונפש הם.
ביום שני האחרון נכחתי כנציגת "פורום דבורה" בדיון מיוחד בכנסת, אותו יזמה ח"כ שלי טל מירון מ"יש עתיד". מירון, ביחד עם ארגון ELNET ומדינות אירופאיות נוספות, הקימו את "הקואליציה הבינלאומית למאבק באלימות מינית בסכסוכים". מדובר במיזם מרשים מאוד, ועוד נדבר עליו בפלטפורמה הנוכחית. אך כרגע אני רוצה להתעכב על שתי דוברות ששמעתי באותו דיון.
הראשונה היתה אילהה, אירנית-בריטית קצוצת שיער, דיברה על האפרטהייד המגדרי של הרפובליקה האיסלמית באירן נגד נשים אירניות. בסוף הדיון, סיפרה לי שהחליטה להגיע כעת לישראל כדי לתמוך בנשים ישראליות. במחאה שפרצה עם מותה של מחסה אמיני בידי משטרות הצניעות האירניות לפני שנתיים, ישראל הייתה המדינה הראשונה באו"ם שתמכה במוחים ואילהה, כך היא אומרת, לא תשכח מי עמד לצד נשות אירן.
השנייה היא רוואן, אקטיביסטית סורית-לבנונית, פעילה למען נפגעות אלימות מינית המתגוררת בברלין, פתחה במשפט בעברית, ואז דיברה מליבה ודמעות מילאו את החדר. מלבד סיפור האלימות שחוותה במלחמה בארצה, רוואן דיברה על העולם בו אנו חיות, ככזה שלא מבין נשים מזרח תיכוניות. אותו עולם שקושר ישראליות עם "לבנות" וערביות עם "שחורות", אך לא מבין דבר בסיסי אחד – שנשות המזרח התיכון חד הן. מופלות, מדוכאות, ומאוימות בדיכוי באופן רציף. מי יותר ומי פחות אך הדיכוי מגיע מהמשטר והדת, הנשלטים כולם על ידי גברים.
בסיום דבריה אמרה רוואן: "אני כאן למען נשים ישראליות, כי אלימות מינית אף פעם אינה מוצדקת. המשטרים הערבים הם האחרונים שפועלים למען נשים וכשהעולם מתעלם מזה, מצב הנשים גם במדינות ערב לא משתפר. אני כאן עבורכן, אבל עצם היותי כאן, במקום בו לא חלמתי שאהיה כשגדלתי כנערה לבנונית, בפרלמנט הישראלי בירושלים, היותי כאן דורש מכן ומכם להיות שם עבור הבן שלי, הסורי – אם אי פעם ייחטף. ועבור הבת שלי, הסורית – אם אי פעם תהיה קורבן לאלימות מינית".
נשים, נשים
בהחלטה 1325 מצהירה מועצת הביטחון של האו"ם על מחויבותה להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. ההחלטה ההיסטורית הזו משנת 2000, מדגישה את החובה של קובעי מדיניות להכיר בחוויות ובצרכים הייחודיים של נשים באזורי מלחמה וסכסוך ולאפשר את ייצוגן בקביעת תהליכים במקומות אלה – כמי שמושפעות מהמלחמה באופן קשה ביותר. היא מכירה גם בפגיעותן הקשה של נשים ונערות באיזורי סכסוך למגוון סוגים של אלימות.
מתוך אותה החלטה, הוקמה מסגרת בינלאומית הנקראת "נשים, ביטחון ושלום". מטרתה של המסגרת היא להניע תהליכים שבסופו של דבר, ישפרו את חייהן של נשים באזורי קונפליקט ויגבירו את מעורבותן בצבאות, בקהילות ביטחוניות, בתהליכי פתרון של קונפליקטים ובתהליכי שלום.
לשדה הפעולה הזה יש ארבעה יסודות. השתתפות – שמשמעותה ייצוג של נשים בכל מרחב השפעה, ארגון ומקום בו מתקבלות החלטות. על נשים להגיע לשם מתוך חברה המאפשרת שוויון הזדמנויות. כך לדוגמא, צה"ל הוא לא רק הצבא הישראלי, אלא שהוא גם כלי המוביליות החזק ביותר עבור אזרחי ואזרחיות המדינה. עכשיו חישבו על הנשים המגיעות לשם – כמעט כולן מהמגזר המיינסטרימי-חילוני. נשים חרדיות, ערביות, דרוזיות, בדואיות, הן לא שם. זה לא רק עניין של שוויון שלא קיים בין נשים (לא ראיתן תצפיתנית חרדית, דתיה-לאומית או ערביה), ההשתתפות מאפשרת לך גם לדבר על ביטחון, למחות על אג'נדה ביטחונית מוטעית או היעדר אג'נדה. כשאת לא שם – אין לך את השפה ואין לך את הביטחון לדבר על ביטחון.
היסוד השני הוא הגנה, כלומר – המחויבות להגן על נשים ונערות באזורי קונפליקט וסכסוך. הבא אחריו הוא יסוד המניעה, השואף למנוע את ההשלכות ואת המחירים שמשלמות נשים ונערות באזורי סכסוך.
השבוע, למשל, שחרר הצבא הניגרי מאות בני ערובה שנלקחו לפני עשור (!!) בשבי, על ידי ארגון "בוקו חראם" (הפלג האפריקאי של דאעש-המדינה האיסלאמית). הארגון שחרר מעל למאה נשים, שנחטפו בעודן נערות, ואיתן מעל למאתיים ילדים, שרובם נולדו בשבי – ילדים שנולדו בשל אלימות מינית בסכסוכים.
האם קבינטים של ממשלות המשעתקים את המבנה הצבאי הגברי יצליחו אי פעם להבין את המציאות מנקודת מבטה של נערה או אישה? האם הרמטכ"ל יוכל אי פעם להביט על המציאות מנקודת מבטה של חיילת ישראלית? המציאות מוכיחה שאין סיכוי כזה.
מזוועות יגוסלביה, דרך ניגריה, ישראל ועזה – אף קבוצת שרים, מצביאים, קצינים או גיבורי חיל, מוכשרים ככל שיהיו, לא ישימו עדשה מגדרית שתסתכל על החיילות הלא חמושות בחמ"ל הקדמי. על האם וילדיה, שאביהם בכיתת הכוננות או על האם בעוספיא שהלכה להביא פיצה אך נקלעה למארב של כנופיות פליליות. הם ידברו במילים יפות על ה"תצפיתניות היקרות", אבל הם לא ישיבו אותן הביתה בזמן.
פיוס, שיקום ותהליכי שלום
זהו היסוד הרביעי – בו אנחנו חזקות במיוחד. רבות מיוזמות השלום, תהליכי הפיוס, מעגלי השיח והריפוי, מגיעים מתוך יזמות נשית-קהילתית. תחשבו על "ארבע אימהות", "נשים עושות שלום", יעל דיין, תמר גוז'נסקי, החמ"ל היהודי-ערבי ברהט ועוד. כשמחפשים מחקר והכשרות על תהליכי גישור, צדק מאחה, תהליכי ריפוי ופיוס, וכן, גם שלום – תמיד תמצאו ריבוי יוזמות נשיות.
זה נובע כמובן מהנוכחות המסיבית של נשים במקצועות טיפוליים, זה נובע מהיעדר נשים בקבינטים והיעדרן משולחן קבלת ההחלטות. זה נובע גם מכך שתעשיית השלום היא רווחית פחות (גם כהון כלכלי וגם כהון סימבולי) ויוקרתית פחות מתעשיית המלחמה ולכן, יש בה יותר "מקום". הכיסאות כאן לא תפוסים.
אבל בקבינטים, בהחלטות האם לצאת למלחמה ואיך לנהל אותה – משם אנחנו נעדרות. (אנו נעדרות גם מהאישומים בבית המשפט הפלילי בהאג – מתוך 51 נאשמים בכל שנות פעילותו, רק אישה אחת, סימון גבאגבו, האישה הראשונה לשעבר של חוף השנהב, הואשמה בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות הכוללים שימוש באלימות מינית – אבל לא על כל אפליה צריך להתעכב…)
אז מי מנהל את המלחמות
נשים לא נמצאות שם. המשוואה הלא נורמלית בה מי שמחליט על פתיחת מלחמה הם כמעט תמיד גברים ומי שמנהלים את המלחמה הם ריבוי של גברים, היא עובדה בלתי נתפסת. זה לא שאנחנו מודרות מההשפעות של המלחמה על חיינו. אנחנו לא מודרות מהזוועות של המלחמה, משלמות מחיר מלא הרי – רק מההחלטות על פתיחתה, אופן ניהולה וסיומה. חסרות שליטה והשפעה.
אנחנו חסרות אונים במהלכה. ותופסות את ההגה רק כשפורץ "שלב השלום". וכן, תגידו שיש לראשונה לוחמות בתוך עזה והנה הטנקיסטיות שלחמו בשבעה באוקטובר והתצפיתניות ויש אפילו מח"טית ומנהלת במוסד שהדליקה משואה! אז סליחה, אבל אותי זה לא מבלבל. נשים עדיין לא מקבלות את ההחלטות על גורלן, גורל בנותיהן ובניהם ההולכים לשדה הקרב לא באפריקה, לא במזרח התיכון, לא בישראל ולא בשטחי הרשות הפלסטינית.
האג'נדה של נשים, ביטחון ושלום היא התחלה טובה – אבל היא זקוקה לעדכון גרסה דחוף. ארגוני נשים רבים מוציאים כל יום הודעות ופוסטים נוקבים על היעדרן של נשים משולחנות הקבינט. אך האמת צריכה להיאמר: בשביל לשבת על יד השולחן, אנחנו חייבות להפוך אותו.
אג'נדה ביטחונית פמיניסטית
עד ה-7.10 חשבתי שהשדה שנקרא "נשים, שלום וביטחון" הוא מרחב חשוב המגביר ביטחון לנשים מזרח תיכוניות שהסכסוך הוא מרחב חייהן. היום אני מבינה שהמסגרת הזו לא נותנת מענה למצב בו אנו נמצאות. היא מסייעת לפני ואולי תתרום אחרי – אולם למלחמות ולמשברים ארוכי טווח היא איננה מתאימה.
יש כאן בעיה ועלינו, נשים ישראליות, יהודיות ולא יהודיות, להיקרא אליה בבהילות. מי שמנהל את המלחמות ואת העולם, הוא לא נשים. למרות השיר של ביונסה שמתנגן לי בראש כל השבוע, הסיסמאות, הדפסי חולצות של "עוצמה נשית", בסוף כולנו תקועות עם חבורות של מנהיגים וגנרלים, מצופפי שורות, הגמוניים ואחידי-דעים שמנהלים קבינטים מחרחרי מלחמות. אם הם היו ג'נטלמנים, הם לפחות היו משלמים את המחירים על המלחמות שלהם בעצמם.
על כן, על האג'נדה להתעדכן. על המקום בשולחן להילקח. כי אף אחד לא יפנה עבורנו כיסא. ועל כל אישה באשר היא, שחייה וחיי ילדיה יקרים לה – בין אם היא יהודייה, דרוזית, בדואית, נוצרייה, מוסלמית או חסרת דת – להבין שמהיום, היא חברת קבינט.
נשים בישראל ובשטחים הפלסטיניים זקוקות לאג'נדה ביטחונית-פמיניסטית רלוונטית, שתגן עליהן ועל יקיריהן מאימת המלחמה. רק עליהן לנסח אותה ועליהן לגרום לגופים הבינלאומיים, למנהיגים בקהילה הבינלאומית, לארגוני הסיוע ולמערכות הכוח במדינה שלהן – לספור אותן. נשים צריכות לנהל את המערכה ולהיות חלק מצוותי המשא ומתן להפסקת אש ועסקאות שבויים. הדיונים המתנהלים היום מעל לראשינו, עם החלטות המתקבלות על חיינו לא יכולים יותר להיות במעמד צד אחד בלבד. כל אחת מאיתנו צריכה לשאול את עצמה מדוע היא שותקת, מדוע היא משתפת פעולה עם המשוואה, מדוע היא נותנת שידירו אותה ואת בנותיה משולחן קבלת ההחלטות, מדוע היא מתעצבנת בלב, או בשיחה עם חברה אך לא הופכת שולחן?
מכאן אני קוראת לכולנו לחשבון נפש. מה בשתיקה שלי, מה בהשלמה עם המציאות, מה במשמעת שהפגנתי מול מנגנוני הכוח הצבאיים והאזרחיים במדינה הוסיף לי ביטחון – ומה גרע מביטחוני? מה תרם להפקרה של ילדיי, ילדי אחיותיי, ילדי העוטף והחיילות של אף-אחד? האם יכול להיות שזה שעוד לא הפכנו שולחן מנציח סכנה ברורה ומיידית לכולנו?
צילום התמונה הראשית: לירי אגמי
