"הארגון לשחרור פלסטין הוא הכתובת היחידה לעם הפלסטיני, כל הפלגים מוזמנים להצטרף תחת האג'נדה והמדיניות של אש"ף" כך התבטא השבוע באופן חריג חסיין א-שייח', מזכ"ל הועד הפועל של אש"ף, תוך שהוא מציין כי עתיד הסוגייה הפלסטינית לא יוכרע בבירה ערבית כזו או אחרת אלא על ידי הכתובת "היחידה" לסוגיית הפלסטנית, אש"ף והרשות הפלסטינית. הוא הוסיף כי הדבר החשוב ביותר כרגע הוא הגעה להפסקת אש ולאחריה "יגיע הזמן לבוא חשבון עם חמאס".
גם מחמוד אל הבאש, יועצו של אבו מאזן, מנהיג הרשות הפלסטינית, מתח ביקורת השבוע על חמאס ועל המחיר אותו נאלצים תושבי עזה לשלם בשל פתיחת המלחמה עם ישראל. "עשרות אלפי אנשים נהרגו ונפצעו ומאות אלפי מבנים ותשתיות נהרסו. לא נעבור על זה לסדר היום".
במילים אחרות, גם בצד השני יש מי שאומר "זה לא הזמן, עכשיו נלחמים – אבל החשבון יגיע אחר כך". הרשות הפלסטינית, שנמצאת בקיפאון של שנים, מתעוררת. לראשונה מזה שנים היא מחוזרת על ידי מדינות אירופה, על ידי האו"ם, מדינות ערב הסוניות וארצות הברית. למעשה, היא מחוזרת על ידי כל מי שמחפש דמות או ישות סבירה להעביר אליה את רצועת עזה על כל בעיותיה, פליטיה וכנופיותיה.
גם בישראל, הוויכוח על היום שאחרי לא מרקיע לגבהים חדשים. השביעי באוקטובר שמט את הקרקע מתחת לכל בסיס ערכי, מוסרי והיסטורי שידענו מצד אחד. מהצד השני, המנהיגות הישראלית החזירה אלינו השבוע נשכחות שכבר נלעסו לעייפה בדמות הפעם היחידה בה מדינת ישראל הצליחה להגיע להסדר מדיני כלשהו בזירה הפלסטינית: הסכמי אוסלו.
כמעט שלושה חודשים עברו מאז השבעה באוקטובר. מספיק זמן כדי לבצע תחקיר ראשוני, חשבונות נפש ראשוניים והסקת מסקנות עמוקה לגבי העבר והעתיד. ועדיין – קיבלנו מהמנהיגות שלנו מסקנה שלא הושקע בה שום תהליך משמעותי. נמצא האשם המוחלט שבוודאי ייקח על עצמו את האחריות המוחלטת. אוסלו.
הסכמי אוסלו
בדצמבר 1987 פרצה להפתעת ישראל, מנגנוני המודיעין והבטחון הישראלים, וכן, גם להפתעת אש"ף שהנהגתו ישבה אז בתוניס, התקוממות עממית פלסטינית, היא האינתיפאדה הראשונה. ההתקוממות שהחלה כעממית ועד התפרצותה ישראלים היו שותים קפה בעזה וקונים רהיטים לבית בשכם ובקלקיליה, הפכה לאלימה מאוד והובילה לכאוס וחוסר יציבות בשטחים. בשנת 1991, וכחלק מהשלכות האינתיפאדה, הגיע יצחק שמיר ממפלגת הליכוד, ראש הממשלה דאז, לוועידה בינלאומית, הראשונה שהביאה יחדיו את הישראלים והפלסטינים לשבת באותו השולחן. הייתה זו ועידת מדריד אותה כינס הנשיא בוש האב.
בשנת 1992, כשעלה לשלטון יצחק רבין, הניעו הוא ושר החוץ דאז שמעון פרס משא ומתן עם נציגי הפלסטינים, שנוהל באוסלו, בירת נורבגיה. התהליך הזה הניב את הסכמי אוסלו: הסכמי ביניים להעברת השלטון הישראלי לידי הפלסטינים ונציגיהם. הנהגת אש"ף הפכה לרשות הפלסטינית. הסכמי הביניים הללו היו אמורים להיות שלב אחד בדרך להסכמי הקבע שמעולם לא הגיעו. במילים אחרות, הסכמי הביניים העבירו שליטה אזרחית ואחריות ביטחונית למנגנוני הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ובערי הגדה המערבית. הסכמי הקבע אמורים היו לדון בסוגיות העמוקות והקשות כגון סוגיות ירושלים, הפליטים הפלסטינים ולהוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית.
בשנת 1994 יושם השלב הראשון של ההסכמים ובו יצא צה"ל מרצועת עזה והעיר יריחו, הסכם "עזה ויריחו תחילה". אז, העבירה ישראל את השלטון הצבאי והאזרחי לידי הפלסטינים, הנהגת אש"ף חזרה מתוניס לעזה ולראשונה שלטו בה הפלסטינים. שנה אחר כך, הועברו שטחי הערים בגדה לידי מנגנוני הרשות הפלסטינית. בשנת 2007, התרחשה הפיכה צבאית אלימה בה הפכה חמאס למנהיגת הרצועה.
למחזר את ימי הזוהר
כשהמנהיגות הישראלית מחזירה לבמה את אוסלו, או את הסכמי קמפ דייוויד (אפשר גם להיתלות בהם, הרי בגין ניסה לתת את השליטה בעזה למצרים וסאדאת סירב) או את מלחמת ששת הימים, אני שואלת – עד לאן נלך אחורה?
וגם כשחסיין א-שייח' מנסה לחזור ולהחזיר את הרשות הפלסטינית (היום, ישות שלטונית שהאמון הציבורי הפלסטיני בה נמוך ונתפסת כמושחתת ומסואבת) לקדמת הבמה, הוא מפגין גם כן את הטראגיות של שחקן שאין לו תקווה חדשה להציע אלא שוב: חזרה אל העבר ונבירה בו.
השבעה באוקטובר הפך את הישות הלא פופולרית וכמעט לא רלוונטית הזו, שאף מדינה לא התעניינה בה עד כה, לגוף שרוב מדינות העולם רואות בו את התקווה הפחות גרועה למלכוד הישראלי-חמאסי. שיא הטרגדיה הוא הניגוד בין האטרקטיביות של הרשות הפלסטינית בעולם, לחוסר הפופולריות המוחלט שלה בקרב בני עמה – בגדה ובעזה. סקר של מכון הסקרים הפלסטיני בראשות ח'ליל שקאקי מהחודש האחרון, מצא כי 60% מהפלסטינים שנסקרו תומכים בפירוק הרשות.
חסיין א-שייח' מנסה לרענן את זיכרון העם הפלסטיני ולמחזר את ימי הזוהר של אש"ף, שלאחר ההגעה להסכמי אוסלו התמצב כארגון שעבר טרנספורמציה מארגון טרור רצחני לישות מדינית. אפילו פרס נובל לשלום היה שם. אבל היום, לא ברור מה היום הרשות מציעה לאזרחיה. כן ברור ש60% מהם מדמיינים את חייהם העתידיים טובים יותר בלעדיה.
פנינו אחורה
כשזורקים עלינו שוב את המילים אוסלו, ההתנתקות ואחרות אנחנו נזכרות שהצוואר של האנשים הללו, שמנהיגים אותם ואותנו, מופנה אחורה והפנים אינן צופות קדימה. אנחנו מבינות שאנו מדברות עם אנשים הנאחזים בעבר, אשר האנרגיות שלהם מופנות לוויכוחים על מציאות שכבר קרתה ועכשיו נשאר רק לפרש אותה מחדש, ולקוות שהזיכרון של כולנו מעומעם בזכות החיים בקצב המוטרף של המזרח התיכון.
אז איך זה שלא נעשתה כאן עדכון גרסה? הרי השבעה באוקטובר מלבד האסונות שגזר עלינו, גזר עלינו גם הבנה כי נדרשת הסתכלות אחרת מול מציאות ישראלית ומזרח תיכונית מורכבת, הדורשת ראייה וריצה למרחקים ארוכים.
ראשית, היא דורשת הפניית הפנים קדימה ומבט אל המציאות כפי שהיא. שנית, היא דורשת לעשות כל הזמן תצפית רחוקה, לראות מעבר לאופק, מעבר לאופקים, להכריח עצמנו להסתכל, לבנות ולהיבנות חמש, עשר ועשרים שנים קדימה. לחלום. לא רק כי כך מדינות מתנהלות, קודם כל כי ככה האויבים והשכנים שלנו מתנהלים.
אני נזכרת שבשנת 2016, מגזין טיים הנודע ניתח את תכנית "סעודיה 2030" של מחמד בן סלמאן, תכנית שהציבה חזון של 15 שנים קדימה למדינה הערבית-סונית הגדולה, העשירה והמשפיעה ביותר בעולם. היום הם כבר שמונה שנים בתוך התוכנית ויש שם התקדמות מרשימה ומשמעותית. זה עוד לפני שהלכנו לחזונות 2050 של האירופאים, האמריקאים ואחרים בנושאי אקלים, אנרגיה מתחדשת, חלל ועוד.
מתי לאחרונה שמענו מנהיגות ישראלית המציירת את ישראל בשנת 2050? מתי שמענו מנהיגות שמעזה להסתכל מעבר לבחירות הקרובות, מעבר לפופוליזם של תכנית הבוקר או הערב ומצליחה לגרד את האומץ להסתכל לנו בלבן של העיניים ולהציע לנו עתיד מבוסס ואיתן בשלל תחומי חיי ילדינו ונכדינו?
תכנית עבודה אמיתית
חזון הוא תכנית עבודה אמיתית, שיש בו קריאות כיוון ויש בו מאמץ מסודר ומרוכז של מערכות וגופים מדיניים, הבונים שכבה על שכבה את החומות, החלונות והקומות הבאות של הבית שלנו.
נבירה בעבר היא לא אסטרטגיה, היא לא חזון ואין בה שום אופק. כשפנינו מופנות כל הזמן אחורה, אנחנו לא רואים זריחות ושקיעות, אלא הולכים ונתקעים בעמודים או נופלים לתהום. בפשטות: הסתכלנו אחורה, אז התקדמנו אחורה.
הלעיסה המחודשת של "לקחי אוסלו" היום היא לעג בפנינו וזריית חול בעינינו. ואם כבר אוסלו, חמאס היה אז בחיתוליו, הוא יוסד בעזה בימי האינתיפאדה הראשונה. ועם כל הכבוד לרשות הפלסטינית, שהיא תולדת הסכמי אוסלו ומשווקת לכולנו היום ומזה שנים כ"לא אופציה", לא היא הובילה את מתקפת הטרור הקטלנית ביותר שהלמה בנו.
אוסלו גם לא היה בלבנון, ועדיין נתקענו בבוץ הלבנוני עשרים שנים כמעט, עם דוקטרינה ביטחונית מבוססת, הקזת דם מתמשכת ובסוף נסיגה ששום אות מהשורש נ.צ.ח.ו.ן לא ניתן להדביק לה. מחיר הנבירה בעבר הוא לא רק סדר יום וראיונות ברדיו, היא גם ממסכת את עינינו מקריאת ההווה ויצירת העתיד. יש לה מחיר כבד, מחיר מסמא עיניים.
השיח הישראלי והשיח הפלסטיני היום מתמקדים בעבר. שחקנים "שבעים" בזירה ממשיכים למחזר סיבות, גורמים, הישגי עבר. כל מי שמדבר ומוציא לנו מהאוב שוב את מילת הקסם "אוסלו" או "רצועת הביטחון מלבנון", רק מעיד על עצמו שאין לו שום עתיד להציע לנו. מהעבר יש לנו מספיק, תכנית "ישראל 2050" היא מה שאנחנו מחכות לו.
מוטב לכל הצדדים לעדכן גרסה וגרסאות. השביעי באוקטובר הפך על כולנו את הקערה, עכשיו צריך למצוא א.נשים שיידעו לגרד מוסר ואומץ על מנת לצייר חזון שיודע להתבונן מעבר לתהום הקרובה, שרואה אל האופק ויודע להסביר איך בונים מחדש. איך מבצרים מחדש את גבולותינו, איך מייצרים זיכרון לעלומים והגבורות שנגדעו, איך מכיילים שוב את המצפן הערכי למען לכידות איתנה ואיך מאירים את התקווה, כי חשוך לנו, וקר.
