כשאנחנו חושבים על פוסט מלחמת השבעה באוקטובר, אנחנו מבינים כי במקום בו כבר היינו, שלטנו, ניהלנו, נכשלנו, נסוגנו וחזרנו, נצטרך "לשלוט ביטחונית" אחרת. היישות השלטונית שתיקח את המפתחות לרצועת עזה, אם חמאס אכן יפנה את המקום, עוד לא ברורה.
זוהי שאלה נפיצה. העולם הערבי מתגושש בתוך עצמו על שליטה סונית או תמיכה שיעית ביישות השולטת ואצל הפלסטינים מורגש ניסיון לאחד שורות, אולי להכניס את חמאס לרשות הפלסטינית כגוף פוליטי ולשלוט ברצועה באחדות.
בה בעת, הממשל הישראלי מתגושש כרגע על עצם הדיון בשאלה, בכלל. אך היעדr דיון בממשלת ישראל, לא אומר שלא יתקיים דיון בהיעדרה – והוואקום ברצועת עזה לא יחכה לדיונים ולהחלטות של קבינט המלחמה הישראלי.
כשאני מדמיינת שליטה ביטחונית ברצועת עזה, שבאמת ממגרת את איומי הטרור ממנה, אני מדמיינת כמה תהליכים שחייבים להתרחש במקביל לה. אלה תהליכים שלוקחים בחשבון את מי שיהיה ברצועה ביום שהלחימה העצימה תסתיים – ואלו שלוש קבוצות מרכזיות. הראשונה, חיילי צה"ל, השנייה, פעילי חמאס וארגוני טרור אחרים שנותרו שם והשלישית, הגדולה ביותר, האוכלוסייה האזרחית, שתסיים אז תקופה של הישרדות בשטח מלחמה ותעבור לשלב של שיקום והישרדות מסוג אחר. האמפתיה שלנו כלפי האוכלוסייה הזו פחות רלוונטית. מה שרלוונטי הוא ההבנה שהתעלמות מקיומה ומצרכיה לא יוסיף לישראל ביטחון.
ההתמודדות עם שלוש הקבוצות שיאכלסו את הרצועה ביום שאחרי, תדרוש היפתחות וחשיבה מחדש, כמו גם מגוון התארגנויות ומכאניזמים מניסיונן של מדינות אחרות בקונפליקטים שונים.
נוכחות חיילי צה"ל
בהנחה שאת ההיערכות הצבאית והמודיעינית יפצחו הצבא הישראלי והשב"כ, נראה שעזה תזכיר משהו שבין רצועת הביטחון בדרום לבנון, לשליטה הצבאית-מודיעינית שהייתה ברצועה טרם ההתנתקות. אך זה לבדו לא יספיק להביא לשינוי המהותי שיתחיל את הדרך הארוכה לחיים מבודלים ושקטים, להם מחכים אזרחים ישראלים ופלסטינים.
השליטה הישראלית ברצועת עזה הסתיימה לפני 18 שנים, אז אם זכרוננו קהה מעט, אפשר להיזכר בדרך בה סיימה ארה"ב את שליטתה באפגניסטן. למרות ההשתנות משלבי מלחמה דינאמית לשלבי היערכות כוחות, תמיכה בחילופי שלטון ואפילו עבודה עם אוכלוסייה אזרחית ומיפוי צרכיה, תוך פיתוח תעסוקה, חקלאות ועוד מנגנונים אזרחיים, לא הצליחה ארה"ב למנוע משלטון החושך והטרור של הטאליבאן לחזור ולשלוט באפגניסטן מיד אחרי שנסוגה משם. יותר מכך, ארה"ב נסוגה במהלך שנראה מחושב – אך בפועל הביא לקריסה מוחלטת ובריחה מזעזעת של הכוחות ושל בעלי הברית המקומיים עימם עבדה ארה"ב בשנות שלטונה שם. את תמונות האפגאנים הנמלטים הנושרים מכנפי הבואינגים האמריקאים, לפני קצת יותר משנתיים, העולם לא ישחרר בקלות מהזכרון.
פעילי חמאס וארגוני טרור
ארגוני טרור, או מורדים כמו במקרים של מלחמות אזרחים, נוטים לדבוק או להתנער מהסכמי אי לחימה ונטרול מנשק כאשר תנאים מסויימים מתקיימים, בהם ערבויות שניתנות על ידי מדינות או ישויות אמינות. דרך נוספת המעלה את סיכויי הארגונים לדבוק באי-לחימה היא היכולת לייצר מנגנונים, לרוב אזרחיים-כלכליים, שגורמים ל"לוחמים" להפוך לאזרחים יצרניים.
במילים אחרות – תהליך של אזרוח או טרנספורמציה המשקמת חיילים של ארגונים ומיליציות ומאפשרת להם פרנסה, עשייה ודרכים אחרות להתרחק מפעילות טרור או לחימה. זה דורש הכרה בכך שמלחמה היא תעשייה מפרנסת ושלחימה, גם אם לחימת טרור, היא תהליך היוצר סוציאליזציה. ויש למצוא לו אלטרנטיבה.
בתהליך הפירוק / מיטוט / חיסול וכל שאר המילים הגדולות שמפזרים על חמאס, עיסוק בשאלה על האופן בו פעילי חמאס יעברו לעיסוק אחר, הוא קריטי. הוא מהווה נקודת מפתח וטיפול עומק אמיתי באיום הטרור. זו לא צריכה להיות ישראל שתדאג לכך, אבל ישראל צריכה לדאוג לכך שהמנגנון הבינלאומי שישקם את עזה, יכלול שלב בו הופעים פעילי טרור לאזרחים המסוגלים לפרנס בכבוד את משפחתם ולתרום באופן מיטיב לחברה בה הם חיים.
מבלי לשבור את המבנה הצבאי, המבנה הכלכלי וזמינות הכוח הלוחם, הסיכוי לחזרתם של אותם אנשים לדרך הטרור, או לדרך לחימה מסוג אחר, גובר לאחר השגת הפסקת אש.
ממקרים דומים בעולם, אנו רואים כי פעילי טרור ללא מענה אזרחי חזרו להילחם. בליבריה, למשל, מורדים ממלחמת האזרחים שלא טופלו כראוי, הפכו לשכירי חרב או הקימו ארגוני פשיעה. בקולומביה, מלחמת האזרחים הסתיימה בשנת 2018, לאחר 52 שנות לחימה.
הסכם השלום, או אי-הלחימה בין הצדדים, כלל אלמנטים משמעותיים שסייעו ללוחמים משני הצדדים להשתלב מחדש בחברה, תוך הסבת שטחי חקלאות רבים בהם גידלו קוקאין (איתו מימנו את הלחימה – גם בתעשיית הלחימה מומלץ לעקוב אחר מקורות הכסף), לשדות גידולים אחרים, המאפשרים שיקום ומיגור פשיעה.
במקומות בהם התהליך לא צלח, נראים אקס-לוחמים שהסבו את המקצוע שלהם לארגון פשיעה מקומי או ניהול קרטל סמים. אידיאולוגיה או לא – בסוף כולם משתמשים בכישוריהם על מנת להביא כסף הביתה ואם כישוריהם לא מנותבים לטובת החברה, הם מנותבים לרעתה.
בשלבי הלחימה הנוכחיים, פעילי חמאס יכולים להיהרג או להיעצר. אך רגע לאחר הפסקת האש העתידית, האינטרס של ישראל הוא שכמה שיותר מהם יעברו תהליך מעיסוק בטרור, ליצרנות ופרנסה שאינה תלויה בטרור. הדרך לפירוקו של חמאס היא ביצירת מנגנונים אזרחיים להכשרתם ושילובם מחדש של פעיליו באוכלוסייה. נכון, זה נראה רחוק ובלתי אפשרי, אבל תמריצים כלכליים וכחות קהילתיים, בשילוב מנגנוני או"ם שעשו זאת כבר במדינות שמלחמות אזרחים אכזריות קרעו, עשויות לגרום לזה לקרות ולהקטין, אם לא להעלים לחלוטין, את כמות הפעילים.
אוכלוסייה אזרחית
תהליכי שיקום לאחר לחימה ממושכת, קרבנות רבים וטראומות אינספור, צריכים להתייחס גם למנגנונים מדינתיים, אך גם לתהליכים קהילתיים ואישיים. במלחמת האזרחים העקובה מדם בסיירה לאון, למשל, הוקם בית משפט לחקר האמת, שמטרתו הייתה להביא את כלל הצדדים להודות בפשעי מלחמה, לשפוט תשעה פושעי מלחמה ולהביא לאמת ולצדק לצדדים.
עם זאת, בית המשפט המיוחד שהוקם במימון של מיליוני דולרים, ביצע תהליך שיפוט ארוך ומסורבל שלקח זמן רב, העיר טראומות ישנות אצל הקורבנות ובסופו הוציא דוח בן 5000 עמודים שאף אזרח מהכפרים והפריפריה, קורבן או משפחה שנפגעה לא קרא או הצליח להבין מהו הצדק שנעשה.
אל מול זה, הוקמו יוזמות מקומיות וקהילתיות שחיפשו להביא ריפוי, פיוס ומזור לקהילה שבורה. דוגמא שאני מאוד אוהבת היא עמותת "פאמבל טוק". אותה עמותה יצרה רשת של קשרים בין קהילות ויצרה מרחב בו אזרחים התכנסו לטקסים קהילתיים סביב מדורות, אשר אפשרו ריפוי משותף, אבל משותף על הקרבנות, מעגלי סליחה והתוודות של לוחמים לשעבר ופיוס. נשים שנפגעו והותקפו מינית במלחמה, יצרו "מדורות שבט", שכשמן, כללו התאספות סביב מדורה, שיתוף בקושי ובטראומה ותמיכה הדדית.
היום אין לאף אזרח ישראלי ספק שאנחנו זקוקים לטיפול נפשי מעמיק אחרי הטראומה המתמשכת שהחלה בשבעה באוקטובר. חשיבות הטיפול באוכלוסייה האזרחית, הישראלית והפלסטינית, קשור בכך שוועדות חקירה הן חשובות – אבל הן לא מחליפות את הריפוי הקהילתי.
לאחר אירועי מאי 2021, שאמנם לא כללו וועדות חקירה, שום תושב או אזרחית בערים המעורבות לא חש ריפוי, או היה חלק מתהליך עירוני המבקש לדבר, לפתור ולהביא לשיפור המרקם העירוני. איש.ה ממי שנפגע.ה או שפגע.ה במאי 2021 לא פגש מרחב המאפשר לעבד את האירועים באופן שייטיב עם החיים המשותפים – כפויים או מבחירה. עם זאת, מרכזי הגישור העירוניים, בערים כמו רמלה וחיפה, הביאו מעט מזור לתהליך בניית הרב תרבותיות בחברה ובסיזיפיות בלתי אפשרית, היו לעזר תוך כדי המהומות וכמובן, אחריהן.
גם ישראל וגם מדינות ערב הסוניות וכמובן, ארגוני הסיוע הבינלאומיים, אחראים לספק לאוכלוסיה הישראלית ולאוכלוסיה הפלסטינית הרבה מעבר לאוכל, דלק או ועדות חקירה. המלחמה הזו תדרוש ריפוי של קהילות ואם הוא לא יקרה, המלחמה הבאה תהיה רעה עוד יותר.
מנגנוני סיום לחימה
ישראל לא צריכה לטפל באזרחי עזה. נקודה. אולם, ההתעקשות על מנגנוני סיום לחימה המכילים ריפוי פנים קהילתי, טיפול בטראומות של האוכלוסייה והרחקת גברים עזתים בגיל הלחימה מארגוני טרור באמצעים כלכליים ואחרים, היא חלק מהמנגנון המבטיח את צמצום האיום הביטחוני, על אף שמהותו אזרחית.
האידיאולוגיה והמאבק הפלסטיני לא ייעלמו – אך שליטה ביטחונית שתכלול אך ורק פרמטרים ביטחוניים, מוצבים ומנגנונים צה"ליים, שיירות ופשיטות – היא עוד מאותו דבר. היא המשך ה"קונספציה" ההיא שחיינו בה ואל לנו לשוב אליה. חיים מבודלים-משותפים יבקשו מאיתנו להפגין תחכום, אומץ והבנת עומק של הבעיות הזירה המורכבת בה אנו חיות, על מנת לנטרל איומים באמת.
התעלמות מאזרחים, מקיומם ומצרכיהם לא מביאה ביטחון, על אף הפופולריות של הצהרות בומבסטיות וחסרות ביסוס של שרים מסוימים. את זה כבר למדנו. לכן, דוקטרינת הביטחון החדשה שישראל תבנה בשנים הקרובות חייבת להכיל רכיב של טיפול וייצור מענים, גם לפעילי טרור, שיהפכו לפעילי טרור לשעבר וכן, להתייחס לאוכלוסייה האזרחית באופן שיבנה קהילות תומכות המייצרות חברה חפצת חיים. בכך, להטמיע את רכיב האזרחים בתפיסת הביטחון.
בשבוע בו ממשלת ישראל לא מדבררת לעם את לקחיה, אחריותה וטעויותיה טרם המלחמה, לא מספרת מה היא מתכננת עבור פליטי ארגון החמאס והאוכלוסייה האזרחית בעזה (הם לא ייעלמו או ייהגרו, לא) אבל בהחלט מעמידה "חזון" של התיישבות יהודית בתוך עזה, אנחנו צריכות לזכור שמי שלא שמר עלינו לפני השבעה באוקטובר, לא יידע לבנות חומות עבורנו בשמונה באוקטובר. החומה הבאה שעזה צריכה היא לא רק עוד גדר, עוד רואה-יורה, עוד טנקים, כי זה ברור. החומה הבאה שתיבנה מול עזה צריכה להיות היברידית, לא במובן של הכנסת פועלים לישראל, אלא במובן שבו אנחנו כבר לא מסיטים עינינו ממה שקורה לאזרח העזתי. זו לא אחריותנו, אך זה עניינינו. וכל מי שיספר לנו אחרת, נדע שהוא שוב לא שומר עלינו.
תמונת הכותרת: Mustafa Hassona/Anadolu via Getty Images
