בסרטון שפרסם ארגון הטרור האיסלמי, הגיעו פרטים מזהים על חלק מהחטופות ופרטים עמומים מסתוריים על גורלן של השאר. דובר הארגון דיבר בו: "אנחנו מעבירים מכאן מסר לאבותיהן של החטופות, בנותיכם עדיין בידינו או חלק מהן. על האבות להפעיל לחץ על ממשלתם לשחרר את אחינו הכלואים בבתי הכלא בתמורה. חלק מהבנות בידינו, חלק אחר מתו בהפצצות ממשלת הכופרים".
הדובר הוא דובר ארגון הטרור האיסלמי-ניגרי "בוקו חראם". השנה היא שנת 2016, שנתיים לאחר חטיפת מעל ל-300 ילדות ונערות נוצריות מבית ספרן. הן הוחזקו בשבי במהלכו הומרה דתן לאיסלאם, נכפו עליהן נישואין וכן בוצעו בהן פגיעות מיניות, עינויים ורצח.
נכון להיום, עשור לאחר החטיפה שהתרחשה בשנת 2014 והקימה קול צעקה בעולם כולו, 98 נערות עדיין מוחזקות בשבי בוקו חראם. משפחותיהן לא יודעות מה עלה בגורלן.
החזירו את הבנות
"בוקו חראם" ידוע כארגון אח של "המדינה האיסלאמית", דאעש. הוא פועל בניגריה ובאפריקה, שם כוחות הביטחון של הממשלה הניגרית מתכתשים עימו כבר מעל לעשרים שנים. אחרי שהוקם בשנת 2002, בשנת 2014 נרשם ה"הישג" הגדול ביותר של הארגון – חטיפה המונית של מאות ילדות נוצריות מבית הספר "צ'יבוק" שבמחוז בורנו. 276 נערות נחטפו. 57 מהן הצליחו לברוח בכוחות עצמן, תוך ימים ספורים.
החטיפה הזו זעזעה את העולם. גינויים רבים הגיעו, ארגון הטרור הניגרי זכה לתהודה עולמית והיווה תוך כך, השראה לארגוני טרור נוספים. בעולם, התפתח קמפיין של ארגוני זכויות אדם ואנשים בעלי השפעה וכוח, כולל מישל אובמה ואחרים, תחת ההשטאג "החזירו את הבנות" (#BRINGBACKOURGIRLS). באתר שהוקם לצורך הקמפיין, ניתן לראות את הפעולות המאורגנות, הקולות, המשפחות והאזרחים שיצאו לרחובות, שספרו את הימים, שפרסמו את פניהן היפות של הנערות עם שמותיהן ואת התנועה הגדולה שהוקמה לצורך השבתן. "לא נוכל לטעון שהכרענו את בוקו חראם, אם לא נשיב את הנערות", אמר נשיא ניגריה היוצא, מוחמדו בוהארי.
בשנים שחלפו מאז, הוחזרו חלק מהנערות – מי בחילוצים צבאיים, על ידי כוחות הצבא הניגרי, מי בבריחה ומי בעסקאות. בשנת 2017 הוחזרו 82 מהנערות בתמורה לחמישה מנהיגי הארגון ששהו בכלא הניגרי. העסקה בוצעה באמצעות מתווך מקומי, משרד החוץ השוויצרי והצלב האדום. בעסקה, שולמו גם דמי כופר של שלושה מיליון יורו לארגון הטרור. שנה לאחר מכן, ארגון הטרור ניסה לשחזר את הצלחתו במבצע חטיפה נוסף, בכפר דפצ'י, כשאנשיו נכנסו רכובים במשאיות ולבושים במדי צבא לבית ספר ופתחו בירי ללא הבחנה. עדי ראייה סיפרו כי תלמידות ומורות ברחו לכל עבר, חלקן התחבאו בלילה בשיחים וחזרו הביתה רק למחרת בבוקר. צבא ניגריה הצליח לחלץ אז 76 נערות, מתוך 91 שנעלמו, חלקן נעדרות עד היום.
כל זאת, ו-98 נערות נתונות עדיין בשבי ארגון הטרור, כבר כמעט עשור. לכאב של בני משפחותיהן אין סוף. בנוסף לכאב באישי, ממשלת ניגריה עודנה מתמודדת עם איום חטיפות הנערות והנשים שמרחף מעליה. על פי דוח של אמנסטי, מעל ל-600 בתי ספר נסגרו בצפון המדינה בשל האיום ופחד ההורים.
כשקראתי השבוע על מקרים של חטיפה המונית, בעיקר של נשים וילדים, הגעתי לאפגניסטן, לאוגנדה ולבית ספר בצפון אוסטיה שברוסיה, בו ארגון צ'צ'ני השתלט על בית ספר ותוך כך, הביא למעל ל-300 הרוגים.
בשבוע הקרוב ימלאו מאה ימים למתקפת החמאס על ישראל. הישראלים שנמצאים מחוץ לעזה סופרים את מאה הימים שעברו מאז השביעי באוקטובר, כאומה שהתעוררה אל סערה שעוד נותנת אותותיה. הישראלים השבויים בעזה, חיים עדיין את היום הישראלי הארוך ביותר בהיסטוריה, השביעי באוקטובר.
גם באתר שהוקם לצורך חילוץ הילדות הניגריות החטופות, בני המשפחות עוד סופרם את הימים, שהולכים ונספרים כבר בארבע ספרות. אלף ימים לחטיפה, אלפיים, 2555 ימים. ישראל מתמודדת היום עם מצב בו התמודדו בעיקר מדינות כדוגמת אפגניסטן, אוגנדה, ניגריה ועוד מדינות מוכות מלחמות אזרחים. מצב של חטיפה המונית של אזרחיות ואזרחים, שמרגיש רחוק מרחק שנות אור ממדינות הOECD, בטח ממדינה הממוקמת הנמצאת ברשימת 36 המדינות העשירות בעולם. וזה בוודאי לא הזמן לתהות על הפער.
זה גם לא הזמן, כך אומרים, לבדוק, לחקור, לשאול, להאשים, לתהות, להרהר או לערער על ההחלטות שנלקחות על ידי אותם הקברניטים שאפשרו לאירוע הזה להתרחש ועכשיו אמורים לשחרר את אותם חטופים. במשך 99 ימים זה לא היה הזמן – אך מהיום המאה זה בדיוק הזמן לעשות את זה.
בעודי שוהה באתר הנערות החטופות בניגריה, אני נזכרת בספר "מצויינים – ממה עשויה הצלחה", של מלקולם גולדוול. אין לו שום קשר לטרור, לחטיפות או לארגוני טרור איסלאמיים, מדובר ברב מכר אמריקאי שמדבר על מה שמייחד אנשים פורצי גבולות ומה בביוגרפיה שלהם הוביל אותם להיות ביל גייטס או הביטלס. באחד הקטעים בספר, מספר המחבר על הטייסים הקוריאניים מחברת התעופה "קוריאן אייר" בשנות השמונים, שמטוסיהם נטו להתרסק יותר מאשר מטוסים אחרים.
כשנבדקו הסיבות להתרסקות, נשללו בעיות טכניות של המטוסים. בניתוח שיחות הטייסים עם מגדלי הפיקוח, התגלה שהמטוסים הללו נוטים להתרסק בשל מחסור בדלק, בעיה שצצה אצלם לרוב, בסמוך לנחיתה. ניתוח מעמיק אף יותר גילה כי תרבות הציות והנימוס של אנשי הצוות הקוריאניים היא לב הבעיה. כך, בשיחה אחת עליה מספר המחבר, טייס קוריאני מנסה לקבל אישור נחיתה בנמל התעופה האמריקאי JFK – מהנמלים העמוסים בעולם. שם אם אתה לא "חוצפן" ו"נדחף", שולחים את המטוס שלך לעשות מעגלים מעל הים עד שיתפנה מקום. במעגלים האלה – נגמר הדלק. הנימוס הקוריאני, הצייתנות והכבוד לסמכות ולכללים לעיתים פשוט הובילה את הקברניטים להמתנה במעגלים מעל הים, עד שנגמר הדלק והמטוס התרסק.
ב"קוריאן אייר" תחקרו את ההתרסקויות ולאחר שהבינו את מקורן, עברו הטייסים הקוריאניים הכשרה שכוללת גם לימודי חוצפה, התערבות בשיחה, משא ומתן עם פקחי טיסות, ערעור על סמכות ועוד. הנתונים השתפרו פלאים וההתרסקויות פחתו.
הסיבה שנזכרתי בסיפור הזה, היא נשיא ניגריה דאז, גודלאק ג'ונתן. אחרי שנים של התכתשות עם ארגון טרור רצחני ואחרי אירוע חטיפה המוני במדינתו, הגיע ג'ונתן לפסגת שרי חוץ בפריז. שם קיבל תמיכה משרי חוץ מכל העולם, כולל ישראל. התמיכה הזו כללה גם קריאה – לא לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור, תוך קריאה לשחרור החטופות.
בכיר בצבא הניגרי אז אמר: "החדשות הטובות להורי הנערות הן שאנחנו יודעים את מקום הימצאן, אבל לא נוכל לחשוף אותו", אמר באדה. "האם נגיע אליהן תוך שימוש בכוח? הרי לא נוכל להרוג את בנותינו בשם הניסיון להשיב אותן", הוסיף.
ניחשתן נכון – הקריאה לא עזרה. ארגון הטרור לא הסכים לשחרר את החטופות ללא תמורה ולבסוף, מלבד חילוצים צבאיים ספורים, רוב הבנות ששוחררו שוחררו בעסקה. זה קרה אחרי שנים בשבי. שנים בהן עונו, חלקן נרצחו, חלקן הותקפו מינית, חלקן חזרו עם תינוקות. בינתיים, הקמפיין העולמי גווע וספירת הימים ממשיכה, בקול ענות חלושה, בארבע ספרות. הן שם כבר עשור.
בחזרה לכאן
אני יושבת ומתעמקת בתמונותיהן של לירי, אגם, דניאלה וקרינה, שפורסמו השבוע בדיילי מייל. פנים של נשים, כמוני. פנים של נערות צעירות, כמו הילדות שלי. פניהן של צעירות שנחטפו באבחה והפנים הפצועות שלהן נוטפות דם. העיניים מבועתות. הן בוהות בנו תחת הכיתוב שהוסיף עורך העיתון "אל תשכחו אותן".
אני מסתכלת עליהן ורואה את הטייסים הקוריאניים, שחגו בהמתנה לאישור ממגדל הפיקוח, שעשו עוד מעגל מעל המים, ועוד אחד. שחשבו שאולי האיש במגדל הפיקוח מבין משהו שהם לא. שהבינו שמכלי הדלק במטוס הולכים ומתרוקנים, שעברה להם בראש מחשבה להתפרץ לקשר אך הם מיד דיכאו אותה כי ההוא במגדל הפיקוח יודע יותר טוב, יש לו יותר ניסיון, יותר דרגות. כי בוודאי יש לו תכנית. אני לא יודעת על מה הן חשבו כשראו את המנורות נדלקות, אבל את הצלילה המהירה אל החושך הגדול של המים, מאז השבעה באוקטובר, אנחנו יכולים כולנו לדמיין.
הצלילה הגדולה שלנו מתחילה ביום המאה לשהותם של החטופות והחטופים בעזה. לירי, אגם, דניאלה וקרינה, בני משפחת ביבס, אלעד קציר ועוד עשרות שמות. 136.
אני מתפללת למען חטופות וחטופי ניגריה, אוגנדה, אפגניסטן וכל מקום אחר על הפלנטה.
אבל עכשיו, ביום המאה להפרת ההבטחה שלנו לעצמנו ואזרחינו, כאן לא די לי בתפילות. 136 החטופות והחטופים שלנו שנמצאים בעזה שווים כל מחיר – או שנמשיך לחוג במעגלים מעל לתהום. ונצלול.
