"ברכה": בת אל מוסרי מביאה חוויה מזרחית, מסורתית, ולהט"בית

מאת: אבישג בן-שלום

האמנות של סרט קצר אינה פשוטה בכלל, כי צריך להביא אמירה בפורמט שמוגבל בזמן שלו. ומדהים כמה למדתי על החוויה המזרחית, מסורתית, פריפריאלית, נשית ולהט"בית של יוצרת הסרט "ברכה", בת אל מוסרי, מ- 12 דקות מסך בלבד.

מוסרי יצרה את הסרט יחד עם מיקי טריאסט ואהרון גבע, כחלק מפרויקט "במרחק 100 מטר" של הוט. הסרט מספר על ברכה, שחקנית לסבית מתל אביב, שבחסות הקורונה חוזרת הביתה לבית אימה בבת ים. בדקות המסך שקיבלו, הם יצרו עולם מלא.

הסרט כמעט כולו מתרחש בחדר המדרגות בבניין בו גרה אמה של ברכה. הדיונים בין הדמויות, הוויכוחים וסערת הרגשות מתנהלים שם לעיניהן של השכנות. זה ההפך מהנרטיב של "להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית" או לטאטא הכל מתחת לשטיח". הכל קורה בחוץ, השכנים שמצטרפים בשיא הטבעיות לשיחה בכלל לא מזיזים לאמא.

ולא רק בבת ים. כל סטודנטית שלמדה בבאר שבע וגרה בשכונה ד' או ג' (בעיקר בג') מכירה את זה: שיחות של שכנים בחדר המדרגות, רכילויות, צעקות, את יוצאת בבוקר מהבניין והשכן מהבניין ממול מנופף לשלום. פרטיות? תשכחי מזה!

האקונומיקה של אמא מצילה אותנו מכל רע

אורנה בנאי המהממת הביאה אותה במשחק של ניצי, האמא המסורתית עם השפריצר של האקונומיקה: אהוב ליבנו שמציל אותנו מכל רעה. כשברכה מגיעה הביתה מתל אביב, ניצי מתעקשת לנקות אותה ואת המזרון שהביאה בחדר המדרגות, לפני שתרשה לה להיכנס הביתה.

מי שלא חרדתית לא יכולה להבין מה זה קורונה באמת: המושג "נגעת – זיהמת" שעובד בשגרה – תקף כעת שבעתיים! ההיסטריה סביב האמונה שברכה היא גוש זוהמה קורוני היא מנת חלקינו, החרדתיות. וזה לא אומר שניצי לא אוהבת את הבת שלה, ממש לא, אוסידי הוא אוסידי ולכו תבינו.

"מאיפה הבאת את החרא הזה, מהזבל של תל אביב?"   

בסרט מוצגת דיכוטומיה בין תל-אביב ובין הבית. העיר הגדולה, העיסוק במשחק, והלסביות מוצגים כמלאים בתועבה וזבל: "מאיפה הבאת את החרא הזה, מהזבל של תל-אביב?", "איפה הגורילה שלך?", כלומר בת הזוג, וכל זה לצד הקריירה הלא מובטחת של ברכה בעולם הקולנוע. הבית מוצג כנקי, בזכות האקונומיקה, וגרים בו האחים שקמים לעבודה בשבע בבוקר כי "הם חיוניים", נשואים וכו'.

האקונומיקה של ניצי האימא לא קשורה רק לחרדה מהקורונה: היא באה לנקות ו"לחטא" את הזוהמה שברכה מביאה איתה מתל אביב, שבקרב חלק מהציבור הישראלי מוצגת כעיר של תועבה והפקרות המינית, העיר של ההומואים האלה והלסביות.

ניצי מוכנה לקבל את ברכה, הבת שלה, לביתה, רק לאחר שהיא מחטאה אותה ואת המזרון שהביאה עימה מ"הזוהמה" הזו: היא מעבירה על גופה ועל פניה מטלית ספוגה באלכוהול. מתרחש כאן מעין טקס טיהור בו והמסדרון משמש כמעבר ביניים בין שני העולמות, סוג של מקום לימיניאלי וברכה נמצאת בין לבין- בין החוץ המזוהם לפנים הנקי.

 הסיפור על האחות שהלכה והאחות שנשארה   

כל המשקעים, הקנאה והתחרותיות צפים ברגע שהאחות מתעוררת ומצטרפת לשיחה בחדר המדרגות. האחות, שקטנה מברכה בעשור, חשה את עצמה מוצלחת וטובה ממנה. היא התחתנה בגיל "המתאים", עשרים, ומימשה את הציפיות המשפחתיות והחברתיות ממנה: הקימה בית בישראל. "אני בתחילת דרכי, נשמה. אני בת עשרים, אני נשואה, אני חוסכת למשכנתה ואני משלמת חשבון מים, ומה את?". ברכה עונה לה "אני כלום, אני כלום, בסדר?".

לעומתה, ברכה היא לסבית (שלא עלינו) בת שלושים,  אין לה בעל, אין לה ילדים, ולא ברור מה העתיד שלה מבחינה מקצועית (תחום הקולנוע והמשחק). ויתרה מכך, היא גרה בתל-אביב הנתעבת.

האחות רואה את היחס שברכה מקבלת מניצי, האמא,  וזה לא בא לה בטוב: מה פתאום ברכה הזו באה באמצע הלילה, מבקשת להיכנס למרחב/הבית שלה, שמגיע לה מעצם היותה ילדה טובה ונשואה, וחושבת שהיא תקבל יחס טוב?!

השיח בין ברכה לאחותה ממצב את הדיכוטומיה שקיימת כביכול בין שתי תפיסות העולם השונות של שתיהן והבחירות שלהן בחיים: אנשים "נורמליים עם חיים נורמליים" מול ברכה שלעומתה היא  "גורם מפריע", היא "בהמה" שצורחת בחדר המדרגות ו"משחקת בקקה", כלומר בחרה במקצוע "פרזיטי".

"אישה בת שלושים. איפה את רוצה שנתקע את הדבר הזה עכשיו… בבית הזה יש אנשים נורמליים, עם חיים נורמליים, שקמים כל בוקר בשש בבוקר לעבודה. לא כולם פרזיטים שמשחקים בקקה וחוזרים בשתיים בלילה לבית של אמא שלהם?"

ברכה מתוארת על ידי אחותה ככישלון וכמי שמביישת את המשפחה, כפי שברור מהמשפט "איזה בושות! איזה בושות איתך יא חולת נפש!". אותה אחות שואלת את אימן "איפה את מתכוונת לתקוע את הדבר הזה?". על פניו נראה כי מדובר במזרון העפש שברכה הביאה עמה, אך הכוונה היא לברכה עצמה, שעונה לה שהיא תתקע את המזרון "איפה שיש מקום".

חגיגת השכונה: החזרה ל"מוטב" של הלסבית מתל אביב 

"למה אתם חייבים לעשות רעש? בשביל מה המצעדים?" שואל את ברכה השכן שמעיד על עצמו "אני לא פרימיטיבי". הוא שואל את ברכה למה היא הייתה צריכה להוציא החוצה את הלסביות שלה מול כל העולם בטלוויזיה: "למה כולם צריכים לדעת מה גברת ברכה עושה בחדרי חדרים?". חוסר היכולת של ברכה להסביר לשכנים ולאמא שלה את דרך החיים שבה היא בחרה היא המוקד המרכזי בסרט הזה .

בשיעורי ספרות בבית הספר לימדו אותנו שלכל סיפור טוב יש אקספוזיציה, עלילה, הסתבכות והתרה. היוצרת עושה פה שיעור למורות שלנו לספרות: התרה לא חייבת להיות! לא חייב להיות פתרון ולא חייבים לשלוח את הצופים בתחושה של סיפוק.

הסרט לא מסתיים באמא שאומרת "כפרה עליך אני מקבלת אותך כמו שאת". מי שיוצאים מסופקים בסוף הסרט הם השכנים ובעיקר האמא, שאומרת "אמרתי לכם שהבת שלי תתחתן", ו-"אתה חייב לי מאתיים שקל על ההתערבות". מבחינתם העובדה שה"גורילה" סיימה את הקשר עם ברכה ועזבה אותה בשביל מישהי אחרת מחזירה אותה ל"מוטב":   "מה, זהו? לא לסבית הבת שלך יותר? איזה יופי".

כולם צוהלים מסביבה, השכנות עושות קולולולו, האמא אומרת "זהו נגמר.. ברוך השם. בשעה טובה", שכנה אחרת אומרת לה "הדלקתי עליך נר", השכן "תפילות נענות ונשמעות", השכנה ממול זורקת עליה סוכריות (כי עכשיו היא תמצא חתן).

מיתוס ההכרה מלאה 

קריאות שמחה אלו מתרחשות מול ברכה שמתייפחת בבכי על הריצפה. ברכה כבר לא לסבית, היא סיימה את הסאגה התל אביבית שלה. ולכן הבכי שלה הוא לא רק על שברון לב מטורף, הוא על חוסר האונים הגדול להסביר לשכנים ולאמא שלה שהיא פאקינג לסבית!

זוהי סצנת אבסורד שמתארת את החוויה הלהט"בית-מזרחית-מסורתית של היוצרת: הקושי בלהסביר את ה"לסביות" ואת הרצון לפרוץ כשחקנית למשפחה שלה. לא תמיד יש לזה פתרון במציאות, המשפחה לא תמיד מבינה ולא בהכרח תבין, ובמובן מסוים זה מנוגד לקריאה של ארגוני הקהילה הלהט"בית להכרה מלאה.

הסצנה הזו מצד אחד מראה לנו את חוסר האונים של ברכה להסביר את המצוקה שלה לאמא שלה ולשכנים, ומצד שני היא מראה שהמציאות מורכבת, היא לא שחור או לבן. רואים פה אמא שאוהבת את הילדה שלה גם אם היא לא מקבלת את אורח החיים שלה והיא תכניס אותה לבית שלה באמצע הלילה (רק אחרי חיטוי כמובן).

לאחרונה עלתה סדרת הדוקו "המהפכה הגאה" שניסתה לבחון את השאלה האם יש הבדל בין משפחות אשכנזיות למשפחות מזרחיות בקבלה של להט"בים. אך ניכר היה שיוצרי הסדרה הציגו בעיקר את הנרטיב שלהם (לפיו יש הרבה פחות קבלה במשפחות מזרחיות לעומת אשכנזיות) במקום לתת את המקום הראוי למרואיינות בסדרה לדבר את החוויה שלהן בעצמן (למשל סיפור היציאה המרגש מהארון של בל אגם).

בסרט הזה מוסרי מספרת את החוויה האישית שלה ללא שום תיווך ומדהים כמה עומק היא הכניסה לסרט של 12 דקות. זה  מוכיח לנו כמה חשוב שנשים לטב"קיות מזרחיות יקבלו מענקים ותקציבים לעשייה וליצירה שלהן. החוויה המוצגת פה בסרט היא אחת מיני רבות והשאיפה שלי היא שניחשף למגוון החוויות והקולות שיש לנו בדגל. במילים אחרות, תתחילו להתחנף לחברות שיש להן הוט ולכו לראות!

לביקורות מסך נוספות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: אורנה בנאי בסרט "ברכה", הוט