Reading Time: 9 minutes

חי בסרט רע

קרדיט תמונה: לולק, https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, ויקימדיה
במאי הקולנוע דני רוזנברג, גבר אלים שהיכה את אם בנו, מתעלל בה כבר שנים באמצעות בנם המשותף. סרטו עטור הפרסים עושה שימוש בצילומים שלה בניגוד להסכמתה, מציג מזימה לרצח עם סכין מטבח, ועושה לה רצח אופי בתפקיד שמגלמת נועה קולר. הכתובת על הקיר אך אין מי שמגן ואין מי שמונע. עדות אישית חשופה וכואבת
Reading Time: 9 minutes

מאת: רוני מרגלית

אני לא רגילה להציג את עצמי ככה. כואב לי מאוד לספר ולהודות באמת אבל אין לי ברירה. כואב יותר להתעורר מדי יום לסיוט שהפך לחיים שלי, עליהם אני נלחמת בחירוף נפש למעני ולמען הבן שלי. אני מרגישה שאני מנהלת חיים כפולים שאנשים שמכירים אותי לא מודעים אליהם ואני לא מוכנה יותר לשמור אותם בסוד. אני מספרת היום את הסיפור שלי מתוך ייאוש עמוק ומפחד מהגרוע מכל. האלימות משתקת אבל השתיקה שלי עד היום אפשרה את המשך ההתעללות שלו בי והגיע הזמן לשים לה סוף.

הייתי נשואה לאדם שהיכה אותי ועדיין מתעלל בי.

לפני כשלוש וחצי שנים, אמרתי בטלפון לדני רוזנברג – אב בני ובעלי דאז – שאני רוצה שניפרד בליווי איש מקצוע כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. בתגובה, הוא איים להרוג אותי, חזר במפתיע לביתנו המשותף ותקף אותי באלימות. צרחתי וזעקתי מעמקי נשמתי עד שהצלחתי להבריח אותו החוצה. הוא יצא מבעד לדלת ולקח את המפתח שלי איתו. צעקתי שיחזיר לי את המפתח. הוא זרק אותו עליי. נכנסתי לבית ונעלתי את הדלת מבפנים. זמן קצר לאחר מכן שמעתי אותו מנסה להיכנס, ככל הנראה נכון להמשיך במה שהחל. חיכיתי שילך ואז ברחתי מביתי שלי.

כן התלוננתי.

במצב הדברים הנתון לא הייתה לי ברירה אלא להגיש תלונה במשטרה. למעלה מכך שבטחתי במשטרה, נוכח התגובות המוכרות שמאז ומתמיד פקפקו וזלזלו באמינות סיפוריהן של מי שלא התלוננו, ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות; אפילו שלא ידעתי באותה שעה מה משמעות ההליך או מה יהיו ההשלכות שלו. הגעתי לתחנת המשטרה חבולה כשהסימנים ניכרים על גופי.

את דני רוזנברג עצרו בצהרי היום במשרד שלו במרכז תל אביב. כשראיתי אותו הוא היה כבר אזוק בידיו וברגליו. הוא נעצר, הובא בפני שופט, הוצא לו צו הרחקה לשלושים ימים ומאז הוא לא חזר לבית שלנו. באמצעות עורכת דין הודעתי לו שאני מתגרשת ממנו. לא הייתה לי דרך אחרת להשיג ביטחון והגנה אבל לא היה לי מושג מה אני עלולה לספוג ממנו בעתיד כנקמה על שהעזתי להתלונן נגדו.

הייתה לי משאלת לב, שבכך שאתגרש ממנו יחדל מן האלימות שלו כלפיי. אנשים סביבי ניסו לנרמל את הסיטואציה הלא נורמלית וטענו בפניי ללא שום ביסוס שעצם הפרידה תגרום לו לשנות דרכיו. הייתי אפילו מוכנה לסלוח, למחול, לקבור את זה מאחור. אבל מסתבר שזה היה תמים ושגוי מצדי להאמין בזה. אני יכולה להגיד היום בפירוש שזה לא נכון.

הוא סירב לשחרר אותי משליטתו: בדמותי, בשמי הטוב. הוא התנה את חתימתו על הסכם הגירושים וההורות שלנו בכך שאחתום לו על מסמכים בהם אני מאשרת את השתתפותי בסרט דוקומנטרי, שרק במעמד הגירושים נודע לי שהוא צילם אותי אליו ללא ידיעתי והסכמתי. הוא עיכב את הגירושים בכמה חודשים בשל כך, אבל לא נכנעתי ללחציו וסירבתי לחתום.

שבוע אחרי קבלת הגט, כשתם ונשלם הליך הגירושים, הוא הגיש את התביעה הראשונה נגדי ומאז הוא מנהל נגדי הליכים משפטיים בטענות בטלות שכביכול קשורות בבננו המשותף. אמנם מעולם לא הפסדתי בהליך משפטי שהוא ניהל נגדי, אבל גם כשאני מנצחת, אני למעשה מפסידה – כשאני צריכה לשלם הון עתק לעורכי דין על מנת להתגונן מפניו ולכלות משאבים של זמן, אנרגיה וכסף שאמורים להיות מופנים לבן שלי, על מלחמות הסרק שהוא מנהל נגדי בשל רצונו לשלוט בי. אלימות משפטית היא התעמרות והתעללות לכל דבר ועדות נוספת ליחסו החולני כלפיי שרק התעצם ככל שחלף הזמן.

עמדתי על כך שהאיסופים וההחזרות של הבן שלנו יהיו אל ומהגן שלו, כדי שלא אראה את דני ואהיה חשופה לסכנה על בסיס יומי. אבל אז הגיעה הקורונה ועמה הסגר והגן נסגר. בסגר דני התעקש לראות אותי בכל יום מימות השבוע. אז הוא גם חזר לאיים עליי, להשפיל אותי, לעקוב אחרי ולהטריד אותי – הכל בנוכחות הבן שלנו שמן הסתם נפגע מכך מאוד. אני חזרתי לפחד מהפעם הבאה שירים עליי יד וגרוע מזה. ראיתי אותו הולך ונטרף בשנאה תהומית כלפיי, אם בנו, כשהאובססיה שלו אליי רק הולכת וגדלה.

נהוג לחשוב שלמערכת החוק והמשפט קיימת היכולת להגן על הצדק ואף שלכך היא נועדה, אך לצערנו, במבחן המציאות, זהו לא המצב. 

הצלחה בהליך משפטי תלויה במידה רבה ברווחה הכלכלית של הצד בהליך ולפעמים, גם בנכונות שלו למשוך את ההליך במשך שנים ולהתיש את הצד השני. בפשטות – זמן בהליך משפטי שווה הרבה מאד כסף ומי שיכול להחזיק במאבק התשה משפטי הוא זה שככל הנראה, יש לו גב כלכלי רחב יותר. 

על המנגנון הזה בנוי הקונספט של תביעות השתקה – כשחברות גדולות או בעלי ממון מאיימים ואף מגישים תביעות דיבה על סכומים מופרזים, על מנת להשתיק טענות נגדם. על מנת להגיש תביעה, אין צורך בטענה צודקת: מספיק לשלם את האגרה הרלוונטית ולעורכי הדין. מי שאין לה כסף, לא תעיז להסתכן, גם כשהצדק בצד שלה. פעמים רבות היא תסכים לשלם פיצויים נמוכים מהסכום הנתבע בהסכם פשרה, רק כדי להימנע מההוצאות הכרוכות בהליך משפטי של ממש. 

מאז שחוק לשון הרע כולל סעיף של פיצוי ללא הוכחת נזק בסכומים שיכולים להגיע עד ל-150 אלף שקלים, הגשת תביעות מסוג זה נעשתה קלה ומאיימת עוד יותר. התופעה של תביעות השתקה הלכה והתפשטה במהירות והפכה להיות כלי גם בידי גברים אלימים כלפי נשים. עתה, בנוסף לאלימות הפיזית, המינית, הפסיכולוגית והכלכלית שמופנית כלפיהן, מאוימות נשים אלה גם על ידי אלימות משפטית. אם הן מעיזות לדבר – הן יחטפו תביעה. אם הן מגישות תלונה במשטרה והיא נסגרת (במרבית המקרים בגלל אזלת ידה הידועה של המשטרה), הן יחטפו תביעה. 

תביעות דיבה הן רק דרך אחת להתעלל באמצעות מערכת המשפט. כשמדובר בהליכי גירושין, במיוחד כאלו שמעורבים בהם ילדים ובעיקר כאשר מעורב בהם גבר אלים, הליך קצר ומהיר הוא קריטי לחופש ולביטחון של האשה והילדים. גבר אלים לעומת זאת, ירצה למשוך את ההליך ולהשתמש בו על מנת להמשיך באמצעותו את ההתעללות במשפחה עד כמה שאפשר.

הסיפור של שירה איסקוב

כמו בסיפור של שירה איסקוב ורבות מדי אחרות – גם הוא החל בגילויי אלימות עת נכנס למשוואה ילדנו המשותף: מצד אחד נתקף קנאה בתשומת הלב שמופנית לתינוק ולא אליו, ומצד שני האמין שלאחר לידת בננו, תתבסס שליטתו בי ובגורלי. אלימות פיזית היא ביטוי לרצון החולני לשלוט שליטה מוחלטת בקורבן. וזו לא נקודת הדמיון היחידה בסיפורים של שתינו: בחגים הוא משתגע. נטרף. מאבד עשתונות וקשר עם המציאות. ערב ראש השנה האחרון, בננו היה אמור לשהות איתו, והוא הודיע לי שיגיע לאסוף אותו ממני אבל שלא ישיב אותו אליי ושאצטרך לבוא לאסוף אותו ממנו – דבר שלא עשיתי מעולם בשלוש השנים בהן אנו פרודים וגרושים. ולא, לא מדובר כאן בהתקטננות על נטל ההסעות בין זוג הורים גרושים – מדובר באדם אלים ומסוכן שפגע בי בעבר ואין לדעת מה הוא זומם או מתכנן. בשעתו הוא עוד יכול היה לבלות עם בננו את החג לו רק היה מסדיר איתי את השבתו, אך עמד בסירובו להשיבו לביתי כהרגלו, והודיע לי שאם לא אעשה כרצונו יגיש עליי תלונה במשטרה.

ואכן, במקום לשבת לשולחן החג עם בננו, הוא העדיף לשבת בתחנת המשטרה ולהגיש כנגדי תלונה. לצערי, המשטרה לא רק שלא הגנה עליי מפניו, אלא שימשה כזרוע להתעללות שלו בי. באותו ערב חג, זימנו אותי לחקירה. הגעתי בוכה ונסערת, מתקשה להאמין שבחסות החוק, הוא קורע אותי מבני ערב החג. בהמשך התפרסמו הידיעות על ניסיון הרצח במצפה רמון והצטמררתי. החלה לחלחל בי ההבנה שהטירוף של דני יכול באותה מידה להראות גם כך. באופן דומה הוא חירב לי ולבני את חגיגות כל חגי ישראל השנה בתביעות ובדרישות לא הגיוניות, לא רציונליות שכל תכליתן התעללות שנועדה לשבור את רוחי על חשבון רווחתו וטובתו של בננו.

בשבוע שעבר, ערב יום העצמאות, צפיתי גם אני בטקס הדלקת המשואות. למעמד המכובד של הדלקת משואה הגיעו שירה איסקוב ועדי גוזי בזכות ולא בחסד: האומץ של שירה לספר את סיפורה, נכונותה לדבר בפתיחות על שעברה, אינם מובנים מאליהם וכך גם מעשה הגבורה של שכנתה עדי, שהצילה את חייה.

שירה אסיקוב ועדי גוזי בהדלקת המשואה
שירה איסקוב ועדי גוזי בהדלקת המשואה

אבל הדברים שנשאו באותו הערב חרגו מסיפוריהן האישיים וחזרו על מסר בעייתי ואף מזיק לגביי אלימות כלפיי נשים עת אמרו: "לכבוד כל מי שזקוקה ממש עכשיו לביטחון, לתקווה, לאהבה, לכוח לצאת החוצה. זה קשה וזה מפחיד אבל זה אפשרי וזה כל כך שווה את זה".

האמירה שרבים ראו בה מעוררת השראה, מותירה על הנשים לבדן את האחריות "לצאת החוצה", ומתעלמת ומתכחשת לעובדה שבמדינת ישראל זה בלתי אפשרי לקום וללכת מגבר אלים אם הבאת עימו ילדים לעולם. הרי רק לאחרונה, עד חקיקת החוק על שם איסקוב, גברים שניסו לרצוח את אימהות ילדיהם יכלו להמשיך להתעלל מתוך הכלא גם בילדים שהפכו יתומים או באימהות ילדיהם – אם שרדו.

איסקוב צריכה לשאת ראשה בגאווה והיא עושה זאת, אני מחזקת אותה בדרכה. שלא תאשים את עצמה שיכלה לעשות דברים אחרת ושלא תספר לעצמה ולאחרות סיפורים על מציאות אלטרנטיבית בלתי קיימת בה נשים יכולות לצאת "החוצה" אל מקום בו יזכו לביטחון והגנה – מהטעם הפשוט שאין בנמצא מקום כזה. זה ביזיון שמדינת ישראל מטילה את האחריות על האלימות כלפיי נשים בראש ובראשונה על הקורבנות עצמן ואין זו סיבה להתפאר בה. ודאי לא לאחר שנת סגרים עקובה מדם נשים שגופן, רווחתן וביטחונן הפקר בהיעדר חקיקה ואכיפה.

עטורי הפרסים

רק כשסרטו של דני רוזנברג, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" זכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בפרס "הסרט הטוב ביותר", צפיתי בו לראשונה ונחרדתי. ראיתי שהוא כלל את הצילומים שלי, אותם צילומים שלא אישרתי לשימוש, כולל נשיקה שלנו מתחת לחופה ובטן ההיריון החשופה שלי. כמו מכריז קבל עם ועדה שגופי הוא קניינו והוא יכול להשתמש בו כרצונו, בניגוד לרצוני, להפקיע אותו ממני ולחשוף אותו ברבים.

בהיעדר הסכמתי שבכתב ולאחר התייעצות עם מומחים בתחום, הוא החליט לערוך את הסרט – שאף זכה בפרס העריכה הטובה ביותר באותו פסטיבל – באופן מניפולטיבי שיעמוד להגנתו המשפטית בשם חופש הביטוי והיצירה שלו על חשבון זכותי על גופי, זכותי לשם טוב וזכותי לפרטיות. מלאכת עריכת הסרט כללה בחירה קפדנית של צילומיי כך שפניי לא יראו בסצנות מסוימות, טשטוש פניי במקומות אחרים הגם שמבעד להם נגלים תווי פניי, וכן החלפת משפטים שאמרתי אני, בקולה של שחקנית. לפחות עורך אחד שיתף עמו פעולה בכך וזכה להוקרה ולשבחים. בניגוד לדיונים המבקשים להפריד בין מעשיו של היוצר בחייו ליצירתו עצמה – הסרט עצמו מגלם את כל מה שרע, חולה, מניפולטיבי ומתעלל בדני:

במלאכת דוקופייק של עירוב מציאות ובדיה הוא ביצע בי רצח אופי: נועה קולר מגלמת בו תפקיד שהוא כתב עבורה ועושה לדמותי עוול. אחרי הצילומים שלי שלא אישרתי לו להשתמש בהם, מופיעות סצינות מבוימות עמה כשיחזורים מדויקים שלי: כך תחילה אני ניצבת בשדה חרציות ולאחר מכן היא במקומי, אלא שהיא – שלא כמוני – צועקת, מקללת, מגדפת ומשתוללת ולוקחת חלק פעיל בביזוי שלי ברבים.

מי שהשתתף בעשיית הסרט הזה, שותף גם ללא ידיעתו, למעשה אלימות כלפיי, שנועד להתעלל בי ולהשפיל אותי. מי שהעניקו לו פרסים ותארי כבוד העניקו לכך רוח גבית. אם עד כה לא ידעו זאת, הרי כעת משנודע הדבר אין מנוס אלא להכיר בו.

אבל מה שהפחיד וזעזע אותי עד עמקי נשמתי הייתה הסצנה בה לקח חלק העיתונאי רוני קובן, שמגלם את בן דמותו של דני בסרט. בסצינה, משתעשע בן דמותו של דני ברעיון לרצוח את ראש הממשלה באמצעות אקדח או סכין מטבח. 

בשבוע שעבר, בטקס פרסי הטלוויזיה של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, זכתה התכנית "עובדה" בפרס תכנית התחקירים הטובה ביותר. נימוקי הוועדה כללו את כתבותיו של קובן על מיכל סלה ז"ל, שנרצחה בדקירות סכין על ידי אב בתה – ואת אחיותיה של מיכל סלה, שיצאו למסע בניסיון להבין מה היו הסימנים המוקדמים להירצחה. והרי סימן מוקדם חד כתער: כחובב צ'כוב ודאי יודע קובן מה הסוף הטרגי כאשר במערכה הראשונה מופיע האקדח. אולי לכל יוצר אחר מלבד דני רוזנברג שמורה הפריווילגיה לטעון לחופש היצירה בהציגו השתעשעות ברצח, אך זו איננה קיימת עבור גבר אלים ומסוכן שמציג קבל עם ועדה הצצה למוחו ההוזה והקודח.

בראיון עמו שפורסם בהארץ שבוע שעבר לרגל זכייתו בפרס, מצהיר על עצמו קובן שהפך כתובת לאותן "נשים שהיו מוכות", בעיקר בכך שעודד אותן להודות בפני עצמן שהן כאלה. 

לידיעת הקורא רוני קובן – חברך דני רוזנברג אמנם הכה אותי אבל אני לא אישה מוכה ולא הייתי אישה מוכה. אין דבר כזה אישה מוכה. הנשים האלה, ואני בהן, הן נפגעות עבירה, קורבנות אלימות והמונח הפסיבי והחבוט "אישה מוכה" רק עושה להן עוול ומטיל את מלוא האחריות למצבן על כתפי הקורבנות. הגיע הזמן לחדול מהשימוש המבזה במונח "אישה מוכה" ולהתחיל לדבר על הגבר המכה. השפה בה נוקטים מסתירה כל העת את זהות הגבר  כפוגע וכאלים ומטילה את האחריות לכתפי האישה בלבד – לרבות במונחים המכובסים "זוגיות אלימה" ו"אלימות במשפחה" שרואים באישה לכל הפחות שותפה לאלימות שהיא עצמה סופגת.

עם הפנים קדימה

זאת אמנם הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי קבל עם ועדה – אבל בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מספרת. סיפרתי פעמים רבות ולצד תגובות אוהדות ומחבקות נדהמתי מהאטימות, ערלות הלב, האדישות, ועד לרוע של ממש ממי שנודע להם על מצבי הפגיע – זאת לרבות אנשי מקצוע מתחום המשפט והטיפול. כשאת קורבן לאלימות כבר הפסדת ובשלב הזה יש לי עוד הרבה מה להפסיד אם לא אזעק בראש חוצות.

אז יגידו עליי שזה סכסוך גירושים – אבל זה לא סכסוך אם אני רק רוצה לחיות את חיי והוא מתנגד לכך. אולי יגידו שאני מחפשת נקמה – אבל פעולת נקם היא להחזיר לו כגמולו ואילו אני רק מספרת מה הוא עושה לי. אולי יגידו שלא מאמינים עליו כי זה לא האיש שהם מכירים. אבל גם אני לא מכירה את האיש עם המבט המוטרף בעיניים רושפות שנאה. זה לא האדם שהתחתנתי איתו. אני לא יודעת מי זה ולא יודעת למה הוא מסוגל.

דבר אחד בטוח: נכון לרגע זה, הוא ממשיך להתעלל בי ואני זו שחוששת מהפעם הבאה שהוא ירים עליי יד, או גרוע יותר, יממש את האיום שלו להרוג אותי. עוד יותר מכך אני חוששת, שאת הפגיעה בי יעשה דרך פגיעה בבננו המשותף, כי גם סיפורים כאלו היו.

אז שיגידו. שידברו. שיספרו. העיקר לא להמשיך לעבור את ההתעללות הזו במחשכים, מאחורי הדלת או בדלתיים סגורות. אני רוצה לחיות חיים מלאים ללא איומים, הטרדות ודיכוי. אני רוצה שההתעללות שלו בי תיפסק, שהמשטרה תגן עליי מפניו ולא תתקוף אותי בשירותו. שכל האנרגיות והמשאבים שהוא גוזל ממני במלחמות הסרק שלו בי יופנו לבן שלי, שמגיע לו ליהנות מהמקסימום שאני מסוגלת להעניק לו, מבלי שאביו יגזול אותי ממנו הלכה למעשה.

המסר שחוזר על עצמו כי על האישה "לקום וללכת" או "לצאת החוצה" הוא שקרי. אני קמתי והלכתי, כן התלוננתי ועדיין – הוא ממשיך להתעלל בי ועושה זאת בחסות החוק. זאת הכתובת על הקיר, זאת הכרוניקה שמובילה לדבר הכי נורא והכי מפחיד ועל אף שעשיתי כל מה שצריך לפי הספר – רשויות המדינה לא מאפשרות לי לצאת לחירות, לעצמאות לחיים מוגנים ובטוחים מאלימות ומהתעללות על כל גווניה.

אני מספרת את הסיפור שלי למען החיים שלי ושל הבן שלי ולקטוע את ההתעללות ארוכת השנים של דני בי. אני עושה את זה בשבילנו אבל יודעת שיש רבות כמוני, אימהות שהן, ילדיהם וילדותיהן סופגים אלימות והתעללות והם נותרים חסרי אונים נוכח אוזלת היד של המדינה בהגנה עליהן. אני מספרת את סיפורי בגוף ראשון כואב ונפש חבולה כי הגיעה העת שנשים נפגעות אלימות יספרו את סיפוריהן בעצמן. קצנו בסיפורים שמספרים לנו הפוגעים וחבריהם, שבעצמם עיוורים או אטומים למסכת ההתעללות שקורבנות אלימות בסביבתם מתמודדות עימה. שיפסיקו לספר לנו סיפורים.

תמונה בראש הכתבה: לולק, https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, ויקימדיה

תגובתו של דני רוזנברג: 

לצערי, כמו עיתונאים נוספים גם את כנראה הוּלכת שולל בידי גרושתי. הבוקר הוצא בידי בית המשפט צו איסור פרסום האוסר לפרסם את טענותיה ואוסר גם עלי להתייחס אליהן. לכן, ככל שלא תודיעי לי מייד במענה שאתם תפעלו על פי הצו ותמנעו מפרסום, אגיש בשעות הקרובות נגדך באופן אישי ונגד האתר בקשה המכוונת אליכם ואשר אליה תצורף הודעתך ותשובתי זו. ככל שדרושים לך פרטים נוספים, את מוזמנת לפנות אל עוה״ד שלי.

מבדיקה שערכנו, לא קיים צו איסור פרסום בנושא אלא החלטה שאוסרת לפרסם פרטים מההליך המשפטי, שהכתבה כאן אכן לא כוללת פרטים ממנו.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

Sharing is Caring

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. Avatar
    אא

    אני מאמין לך.

  2. Avatar
    מאיה

    אני מאמינה לך.

  3. Avatar
    איילת

    אני מאמינה לך!

  4. Avatar
    יעלה

    מאמינה לך

  5. Avatar
    ענהאל

    מאמינה לך!!!!!

  6. Avatar
    גלי

    היית עדה? חיית איתם בתוך הבית? ליווית אותם 24/7? כי אם לא, לא ברור לי איך את יודעת בכזה בטחון ש"הדברים לא היו ככה".

  7. Avatar
    יערית

    כל הכבוד על האומץ לחשוף את הסיפור. תם עידן האיומים וההפחדות וההשתקות. הגיע הזמן לחשוף את כל העבריינים, בעבר ובהווה כדי לדאוג לעתיד.

  8. Avatar
    דודו

    למזלך הבעל לשעבר שלך במאי ומפורסם. כך שיש עניין לציבור ולפחות האתר הזה מפרסם אותך. אם הוא היה אלמוני אז אפילו את זה לא היה לך…
    מאחל לך שאלוהים יעזור לך ויוציא אותך מכל הצרות שלך, ותפתחי דף חדש ונקי.
    ולגביו – מי שעושה רע לאחרים בסוף זה יחזור אליו בגדול/

  9. Avatar
    יעל

    כי הוא גבר ששונא נשים. מה זה משנה למה. היא נשמעת כמו אמא שדואגת לילד שלה וחוששת לחייה. הוא נתפס משקר, אבל יש גברים שלא יעזור יש להם איזה שריטה עם נשים.

  10. Avatar
    יונתן

    מאמין לך.
    שמעתי על הסרט דברים טובים, ועכשיו אוותר על הצפיה בו.
    אשמח לשמוע את התגובות של נועה קולר ורוני קובן, שניהם מוחזקים בעיני כאנשים ישרים ורגישים

כתיבת תגובה