דר, הצעירה שארז דריגס הטריד, מגיבה להתנצלות ולטוקבקים

מאת: דר (שם בדוי)

‏‎פחדתי מאוד לפרסם את ההתכתבויות עם ארז דריגס. איש מעולם לא ראה אותן. לא בני המשפחה שלי ולא החברות – הן שמעו על הסיפור, אבל מעולם לא נחשפו לשיחות איתו.

מולן וגם ביני לבין עצמי, גימדתי את מה שהיה שם.

ולכן אף אחד לא קישר את הסיפור שלי לנערה שבכתבה. חברות שלי מהתיכון, שהתלבטו יחד איתי האם כדאי לי להיפגש עם ארז, אמרו לי, "בואנה, דר, זה סיפור ממש דומה למה שקרה לך – אבל יותר גרוע!". אמא שלי אמרה לי, "יואו, דרי, איתך זה לא היה ככה נכון? אם הוא היה מדבר אלייך ככה… מה הייתי עושה לו".

כשנודע לי שעוד בנות נושאות סיפור זהה לשלי, הצעד הזה דרש ממני אומץ, אך החלטתי לחשוף את אותה חוויה מבישה שמלווה אותי מתוך אמונה שיש על מה להילחם ושזו גם החובה שלי.

"למה לא חסמת?": יש מי שדואגים להחזיר אליי את הבושה

היום אני כבר פחות מתביישת, אבל יש מי שדואגים להחזיר אליי את הבושה. לכל אותם האינטליגנטים עם עצות החכמה, חשוב לי לומר: אני יודעת לחסום. חסמתי לפניו, חסמתי אחריו, אבל בגיל 17 היו לי פחות כישורים לבוא מול גבר שאני דלוקה עליו, מעריכה אותו מקצועית וחולמת שנעבוד יחד ופשוט לחסום אותו. מעבר לזה, זה שיש את האופציה לחסום, לא אומר שלגיטימי להטריד! למה השאלה הראשונה שקפצה לכם  לראש היא "למה לא חסמת", ולא "‎למה אתה מטריד"?

הפתיע אותי שהתגובות הכי קשות שקיבלתי היו ‎מנשים.

ההרגלים שלנו כל כך מעוותים שאפילו בלוגרית 'פמיניסטית' טורחת להגיב בגאווה "גם אני הוטרדתי, וחסמתי". גיבורת על ממש. נו ו..? אני ביקשתי שיפסיק אבל לא ״חסמתי״, אז מה? על זה אתם נתפסים? הטענה של ״אם לא היה לך נעים, יכולת ללכת״, משרתת אך ורק את התוקף ומקבעת תפיסה המאשימה את הקורבן.

‏‎היום אני יודעת להגן על עצמי. היום אם גבר רק יסתכל עליי במבט שיגרום לי אי נוחות – הוא יתחרט על כך, אבל אז לא הייתה לי היכולת. ארז לא פנה אליי בצורה גסה או ישירה מידי, הוא לא שלח לי תמונה גסה של איבר המין שלו. היו כאלה לפניו וידעתי לחסום אותם. איתו הכל היה עדין ומאוד מחושב ומכאן – גם כל כך מבלבל.

צוץ, תראה, הטרדה משלנו: עדויות על דפוסי פגיעה שיטתיים של ארז דריגס

זה התחיל כשיחת היכרות שבה האמנתי שארז מעוניין בקשר איתי, והתרגשתי. הוא מצידו, ידע איך אני רואה אותו. הוא ניצל את המעמד, הכוח והקסם שלו, ניצל את התמימות וחוסר הניסיון המיני שלי. בהתכתבות בינינו, הכרזתי שאני מחפשת ״קשר רציני״ מתוך מחשבה תמימה של נערה שזה יכול לקרות איתו, שאני יכולה לצאת עם הבמאי והשחקן המוכשר.

הוא ידע בדיוק איך ואיפה ללחוץ, ובגלל זה גם נשים מבוגרות ממני המשיכו לנהל איתו שיחות על אף הניסיון שלהן. ההתעקשות שלו גרמה לי לחשוב שאולי הוא באמת רוצה אותי, הרי לא חסרות בנות בחוץ. אמרתי לעצמי שאני בטח מיוחדת בשבילו. שוב, נערה בת 17. שנים שפטתי את עצמי על הנאיביות הזאת.

היום אני מבינה שזו הייתה התנהגות הכי טבעית ונורמלית בעולם. ולאור השיח שנוצר, חשוב לי לומר את דעתי ולהסב את תשומת הלב לכמה דברים.

"הוא נאלץ להודות, ותכלס, נאלץ גם להתנצל. ואנשים ממהרים לסלוח לו בשמי"

חבר'ה, התנצלות היא הדבר המינימלי ביותר שיכול לקרות פה! מה זה הוא הודה במעשים שלו? ארז לא היה צריך להודות בהם – הם כתובים שחור על גבי לבן! השם שלו חתום בשיחות האלה, מה הוא כבר יכול להגיד? לעומת מקרים אחרים שבהם אין ״ראיות״ ואפשר להכחיש, ארז לא יכול.

הוא לא לקח אחריות ולא התנצל עד שהחרא צף. בראיון מוקדם יותר, לפני שהפרשה התפוצצה והייתה לו הזדמנות לתת את הדעת על מעשיו הוא בחר לכנות את ההתנהגות שלו "סליזית" ו״פאטתית״ ולא מעבר.

הוא נאלץ להודות, ותכלס, נאלץ גם להתנצל. ואנשים ממהרים לסלוח לו בשמי.

אני כן מאמינה שהוא מתחרט ומתבייש במעשים שלו בעיקר בגלל ההשלכות וההד התקשורתי ולא מתוך הבנה כנה של חומרתם.

למה אני חושבת ככה?

‏‎כי ההתנצלות של ארז מלווה בהרבה הסתייגויות.

בפני מי התנצלת ארז? איפה הייתה לקיחת האחריות? התנצלות אישית לא קיבלתי ואולי גם לא אקבל – ואני אחיה עם זה. אבל כשראיתי את הריאיון של ארז עם דנה וייס התכווצתי. מלבד צילומי המסך שהוא לא יכול להכחיש, הוא מתווכח עם כל טענה נגדו. המשפט ״לוקח אחריות״ חוזר שוב ושוב, אבל בפועל ארז לא מפסיק להתגונן. להתווכח האם הייתי קטינה או ״צעירה מדי״ (ולהתרגז בכל פעם שהמילה "קטינה" עולה, למרות שאלו העובדות…).

המשפט ״אני לא רגיש לחוסר הנוחות שלהן, אך שום דבר לא היה בניגוד לרצונן״ נאמר וגרם לי לתהות- האם המילים ״די״, ״ לא נעים לי״, חוסר מענה מוחלט שוב ושוב לא מביעים רצון להפסיק את השיחה? בעיקר מתסכל לשמוע אמירה מניפולטיבית כזו מאדם אינטילגנטי כמוהו.

איזה מסר מקבלות נערות בבית ממשפט כזה? איפה השינוי שאתה חותר אליו?

"היצירה לא חשובה כמו החיים": נועה קולר מגיבה לתחקיר אודות ארז דריגס

אין קשר בין התמכרות למין לבין הטרדה

דרך נוספת שבה ארז בחר להתגונן הייתה השיתוף האישי על ההתמכרות למין. זה עולה בראיון בכל פעם וזה כמעט בלבל גם אותי.‏‎ לרגע חשבתי שלמעשה ארז הוא הקורבן של ההתמכרות שלו.

ארז, אתה הרי יודע שאין קשר בין התמכרות למין לבין הטרדה.

‏‎קראת לזה "העלאת מודעות להתמכרות למין". אם אתה לוקח אחריות, למה לא העלית מודעות להטרדות מיניות ברשת כמו שקרה כאן? בוא נקרא לילד בשמו. נכון, הודית שאתה מכור למין, אבל התמכרות למין לא מצדיקה פנייה מינית לנערה בת 17 שמבקשת "די". אין לגבר בן 29 מה לחפש אצל נערה בת 17, מכור ככל שיהיה.

ספק אם ארז בין מה הוא עשה, הוא מצייר את זה כתופעה רחבה שהוא עצמו קורבן שלה. אין כאן וידוי ולא הכאה עמוקה על מעשיו אלא פנייה לכפרה וזיכוך כאשר המסר הוא – "אני מבקש סליחה אבל אתם ממש מגזימים אם אתם לא סולחים לי".

עם כל הכבוד, ארז, אתה לא יכול להיות גם הנשפט וגם השופט. זה גורם לתחושה שאתה לא באמת מוכן לכפר ולתקן, להודות בחומרת המעשים אלא רק מוריד את הרעש סביבך בתקווה שהזמן יעשה את שלו ותוכל לחזור לעבוד בשקט.

ואם כבר מדברים על עבודה-

הדמות החביבה והמקסימה שכתבת בסדרה לא משקפת ולו במעט אותך ואת החוויה המגעילה והמביישת שנשארה לי ממך. אתה קורא לזה תיקון – תסלח לי, זה יותר בכיוון של לייפות את המציאות.

כתבת דמות מעוררת הזדהות ואמפתיה שאינה פוגעת באיש מלבד עצמה, ומנסה לטפל בבעיה שלה. מה לגבי החלקים שבה היא פוגעת, מזלזלת, מקטינה ומטרידה נשים אחרות? לא הרגשת צורך לכתוב את הצד הזה בדמות שלך? אני בספק אם "עופר מרציאנו" היה כתוב ארז דריגס במציאות, הצופים היו מתחברים לדמות ואוהבים אותה כל כך. כמו בסדרה, כך גם עכשיו, אתה מדבר יותר על הסבל לך מאשר על הסבל שנגרם על ידך. כמעט שום ילה על הנפגעות או הנזק.

לא, הוא לא היה אונס. הוא היה מצליח להשיג את רצונו ״בהסכמה״

ועכשיו לעוד תגובה פופולארית. "הוא לא אנס", נכון. ארז לא ״אנס״ ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שארז בשיחות תמיד חתר לפגישה איתו ולמגע. אם זה היה תלוי בו, השיחה לא הייתה נשארת רק ברשת. רואים את זה בשיחה שלנו בבירור.

מה לדעתכם היה קורה אם היינו נפגשים? ‎אם אדם הוא חסר רגישות לרצונות שלך בשיחה וירטואלית, כמה הוא יהיה רגיש לרצונות שלך פנים אל פנים?

הוא לא היה המבוגר האחראי ולא עצר בשיחה כשביקשתי, ולכן, קשה לי להאמין שהוא היה המבוגר והיה מכבד את הרצונות שלי אם היינו מגיעים לכדי מפגש.

‎יחסי הכוחות ברורים מאוד: נערה בת 17 ללא כל ניסיון, עם חלום על קריירת משחק מול בחור כריזמטי בן 29 עם כוח רב בתעשייה. לא, הוא לא היה אונס. הוא היה מצליח להשיג את רצונו ״בהסכמה״.

איך החלטתם שאין לי צלקות?

מישהו כתב, 'אני לא חושב שעד היום היא בצלקות' – מה אתם מגדירים כצלקת? זאת הייתה חוויה מעצבת שהשרישה בי הרגלים. התמימות שהייתה לי שם לא תחזור. הוא לא היה היחידי שלקח את התמימות הזאת, אבל הוא היה אחד מהם. זה השפיע המון על התקשורת שלי על גברים, על חוסר האמון בהם ועל מערכות היחסים שהיו לי איתם.

המאבק הזה הוא אישי אך גם חברתי עבורי.

אני עושה אותו בשקט, באנונימיות, אבל אמשיך בו.

תלחמו על השינוי של התפיסה הזאת. תתחילו לצפות גם מגברים לגלות אחריות. תדרשו שהאשמה תהיה על הצד הנכון, זה שפגע.

הטרדה היא לא רק פיזית, אנחנו בשנת 2021.

במקום לצפות שנמשיך לחסום, תתחילו לצפות שלא יטרידו אתכן.

ובקשר לארז: לא חסרות דרכים לתקן, אינספור מקלטים לנשים שנפגעו מינית ומרכזי סיוע. חשוב שנדע למחול כחברה, ויש לכך מקום. אך חשוב גם לדעת להתנצל בכנות, לקחת אחריות מלאה ולא מסתייגת על המעשים וההשלכות של הפגיעה. אני באמת מייחלת לשינוי ולתיקון, ומרגישה שיש דרכים משמעותיות יותר לתיקון שלך ארז.