יעניין
אותך
כתבת אורחת
7 פברואר 2024 | משך הקריאה: 5 דקות
ספרה של אנני ארנו "האירוע", מפר שתיקה נשית

מסה מאת נדיה אייזנר – חורש

נניח שאנו לוקחות ליד ספר שנקרא "האירוע", ונניח איננו מכירות את שם הסופרת: אנני ארנו. מה אנחנו חושבות, על מה הספר הזה? גם עבור קוראות שאינן מנוסות מאוד, השם בהחלט מרמז לטראומה. משהו רע שקרה לסופרת, משהו רע שקרה במשפחה או בעולם.

אנני ארנו, כלת פרס נובל לספרות, עושה כאן דבר שטרם ראינו כמוהו: השם כביכול מנסה להסתיר משהו שהסופרת עצמה אינה מעוניינת לחשוף, ועל ידי כך פותחת בבת אחת פתח לעולם שלם, עולם תת קרקעי, נסתר. עולם עם חוקים משלו, של החלטות הרות גורל, טרגדיות וסכנות.

הפלות בלתי חוקיות

הטראומה שעליה מספרת ארנו בממואר שלה היא כביכול לא תוצאה של אלימות, אלא של טעות, או, יותר נכון, של מדיניות. ארנו, אז סטודנטית לתואר שני בנורמנדי, צרפת, נכנסת להריון לא מתוכנן ושאינו רצוי מבן זוג שהקשר איתו לא רציני מספיק, וודאי שאינה מתכוונת להתחתן איתו וללדת לו ילדים. אלה שנות השישים בצרפת, זו חברה קתולית אדוקה, שמרנית, ההפלות אסורות בחוק, ואמצעי המניעה המוכר היחיד הוא הימים הבטוחים, זה שבזכותו מסתובבים מאות אלפי ילדים לא רצויים בעולם. סיפור שכיח, בנאלי, שקורה משחר ההיסטוריה: הריון לא רצוי, שהיה עשוי להפוך לילד לא רצוי או לילד שיימסר לאימוץ, אך ארנו הצעירה החליטה שהיא מפסיקה את ההיריון הזה ויהי מה. שהיא לא מוכנה להמשיך איתו.

בעזרת ציטוטים מקטעי היומן שלה, ארנו לוקחת את הקוראת בידה, ועוברת יחד איתה בתוך שאול הזיכרון שלה: איך הגיבה לאיחור בווסת, איך הלכה לקבל אישור מרופא לכך שיש הריון. היא מתארת בצורה צלולה את כל הפרטים: הבחילות, החיפוש אחר פתרון. היא מפגישה אותנו עם כל האנשים שהיא, בחורה צעירה, פונה אליהם ולא יכולים או לא רוצים לעזור לה. אנו עדים להעמדת פנים בפני משפחתה, שתיקה כואבת ומערערת. לבסוף, היא מספרת איך היא מוצאת את האישה שנקראת "יוצרת מלאכים", המחדירה לרחמה זונדה וגורמת לה להפיל.

הסצנות של ההפלה מתוארות עד הפרטים הקטנים ביותר: הצבע האדום של הזונדה, הנוכחות של מברשת שיער על השולחן ליד הגיגית על הזונדה. כל זה קורה בשלב שכבר יש עובר ברור שיוצא מרחמה במעין לידה מוקדמת טראומטית, והוא נותר מחובר לאימו בחבל הטבור, מת ומתנדנד בין ירכיה. הסצנה הזו, כפי שהגדירה זאת דורית שילה, סופרת, עורכת ומתרגמת, בביקורת על "האירוע", "צורבת את הרשתית", נותרת בנו הרבה זמן אחרי שמסיימים את הקריאה. בפעם הראשונה אנחנו מלווים את הגיבורה מהשירותים לחדר, ובפעם השנייה מהחדר חזרה לשירותים, שם העובר המת מוצא מנוחה אחרונה בצינורות הביוב של מעונות הסטודנטים.

לאחר ההפלה, הצעירה מדממת בצורה קשה מאוד ומובלת לבית חולים ששם היא חווה את הטראומה האמיתית: היחס של המערכת אליה, כאל פושעת שעשתה הפלה בלתי חוקית. היחס  הוא יחס עוין, אלים ומתעלל. המלכוד הנשי מופיע פה במלוא הבהירות: ברגע שנכנסת להריון את לא ברשות עצמך יותר. למדינה, לממסד הדתי הקתולי, לזה הפוליטי ואפילו לרפואי, יש מה להגיד על הזכות שלה להחליט האם היא רוצה להיות בהריון או לא. מבעלת הרחם נשללת הזכות הזו. אך מה שמעורר בנו יותר מכל את המחשבה על "כביש ללא מוצא" הוא בעצם הגוף הנשי, על עצם יכולתו להרות ולשאת עובר. אלה התובנות של ארנו על הבחירה השנייה שהייתה בידיה. היא פוגשת בחורה צעירה הרה שבאה ללדת בבית החולים וכותבת על זה כך:

"הבנתי שמדובר בבחורה בת עשרים, לא נשואה. היא שמרה את הילד אבל לא קיבלה בגלל זה יחס טוב יותר משקבלתי אני. בחורה שעברה הפלה ונערה-ילדה מרבעי העוני של רואן היו באותה סירה. אולי בזו לה יותר מאשר לי".

המהפכה המשטרית היא מהפכה פטריארכלית

הריון כפוי כאלימות מינית

אין דרך "לצאת מזה בטוב", אומר לאישה הצעירה הממסד הדתי, הפוליטי והכי חשוב, הרפואי: את נכנסת להריון – פשוט כי את מסוגלת להיכנס להריון, להבדיל מגברים – ואת תישאי בעונש על כך, בכל מקרה, לא חשוב במה תבחרי. את תלדי תינוק ואז תגדלי אותו או שלא, או שתלדי עובר שלא מסוגל לחיות, "המתרחץ", לפי ארנו. היא כותבת: "הרגשתי כאילו יוצא ממני רימון". רימון זו הברקה של המתרגמת: רימון כפרי שמסמל אהבה, רימון ככלי נשק. שוב הציר של אהבה, מין, אלימות, הכול מופעל על גופה ונפשה של האישה. הגבר נשאר בצד מכל זה, אין לו מושג. אין לאירוע הזה ("ה-אירוע") שום השפעה על חייו. ארנו מספרת שהיא מנסה לגרום לאבי העובר לפחות קצת הרגשת אי נוחות, איזה ייסורי מצפון קטנים, כדי שירגיש רע יותר אפילו בשבריר אחוז: הניסיון התמים של הבחורה הצעירה לחתור לשוויון כלשהו במקום שבו יש רק אלימות מכל סוג.

כאן נכנס גם הקשר בין הריון לבין אלימות מינית, ובמקרה הזה הוא קשר בלתי ניתן לניתוק. מספרת לנו ארנו: מכר מהאוניברסיטה שהיא גילתה לו את הסוד שלה, בתקווה שיוכל לעזור לה למצוא פיתרון, נוגע בה ומציע לה הצעות מגונות ברגע שאשתו יוצאת מהחדר. כמובן שאין זה מקרה. הטרדות מיניות של רופאים, מכרים, חברים, כל הגברים שהאישה פוגשת בתהליך והם הופכים להיות שותפים לסוד שלה, הם כמעט חלק בלתי נפרד מהתהליך ההפלה. ארנו היא לא היחידה שמעידה על כך. בסרט הרומני "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" העוסק בהפלה לא חוקית, הרופא שמבצע את ההפלה כופה את עצמו על החברה של הבחורה שמבקשת להפיל. דוגמה נוספת: כך כותבת ויויאן גורניק בממואר שלה "הקשרויות עזות" (העוסק באמצע המאה העשרים בארצות הברית) בסצנה שבה הגיבורה ואמה מנהלות שיחה על ההפלות שלהן, אחרי שנים רבות:

"עשיתי הפלה כשהרגליים שלי מורמות אל הקיר באיזו דירה ברחוב שמונים ושמונה מערב, חדר הקבלה של הרופא שהזריק לי דמרול לווריד היה בפינה של רחוב חמישים ושמונה והשדרה העשירית". היא מהנהנת אליי בזמן שאני מדברת, כאילו הפרטים האלה ידועים, אפילו צפויים. ואז היא אומרת, "אני עשיתי את שלי במרתף של מועדון לילה בגריניץ' וילג', המחיר היה עשרה דולרים, והרופא היה אחד שחצי מהזמן היית מתעוררת עם הזין שלו ביד שלך".

השרשרת הלוגית המטורפת שמביאה את הגברים האלה להטריד את האישה שנמצאת במקום הכי נמוך ולא ארוטי בחייה, היא שעצם ההריון הוא ההוכחה החיה לכך שהיא מקיימת יחסי מין. יתרה מכך, כרגע היא כבר ממילא לא יכולה להיכנס להריון, כי היא כבר בהריון. אז בעצם מה אכפת לה? ה"מה אכפת לה" הזה, שנובע מהיחס לגופה של אישה, שבאופן ברור אינה בתולה,  כאל חפץ משומש שניתן בקלות להשאלה לכל דורש – הוא יחס שאני מכירה היטב. היו שנים שניתן לומר שהתייחסתי כך לגופי שלי.

״בעד החיים זה שקר- נשים עלולות למות״

זה לא "בעד חיים"

בנוסף לכל אלה, יש ל"האירוע" סגולה מיוחדת. הספר בונה, לאט וברגישות, מעיין בריקדה חשובה שהקוראת מוצאת את עצמה עליה יחד עם הסופרת. האלימות והבושה תמיד מולידות שתיקה ובדידות. הממואר כולו כמו צף בתור גיגית של הבדידות האינסופית שהאישה ההרה מרגישה, כמו אותה זונדה אדומה של האישה שמסייעת לארנו להפיל (וכמעט הורגת אותה בדרך). הגיבורה עטופה בשתיקה כמו במעיל, מעטים החברים שיודעים את סודה. אך החשיבות של הפרת השתיקה היא ערך עליון עבור הסופרת. הספר שלה, שנכתב יותר מארבעים שנה אחרי האירוע עצמו – מפנה את המבט לאותן נשים שעוברות, אולי, חוויות דומות ממש עכשיו, בפולין, במלטה או במקומות מסוימים בארצות הברית.

כי אין באמת דבר כזה, איסור על הפלה, אומרת לנו ארנו. בכל מקום שיש בו כביכול איסור הפלה –  יש ויש הפלות. אלה הפלות בלתי חוקיות, מסוכנות, טראומטיות, מלאות בייסורים שקשה לתאר, של הנפש והגוף, לפעמים מסתיימות במותה של האישה. זוהי האלימות הממוסדת שמופעלת נגד נשים אך ורק בגלל שיש בגופן איבר לא גדול דמוי אגס, שיכול לקלוט את הזרע ולגדל בתוכו עובר. איסור הפלות, לפי ארנו, זה לא "בעד החיים", זה פשוט עוד סוג של אלימות נגד הנשים.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *