זו הייתה התקופה היפה בחיי – וזה המחיר ששילמתי

אם באמת רוצים להבין כיצד התרחשו כל הדברים האלה באשרם במדבר, לאור יום, בנוכחות עשרות (אם לא מאות) אנשים, במשך שנים – צריך להצטייד בחמלה. כשקוראים את הסיפור מבחוץ, לרוב מבינים אותו דרך מקרי הקיצון: אירוע ששינה את פני השטח או אדם ספציפי שחצה גבולות אדומים. אז, קל מאוד לשפוט ולומר – איך אפשרת לדבר הזה להתרחש? איך לא ראית את זה מגיע? למה נשארת שם אחר כך? אבל האמת מורכבת מזה. והמציאות – היא לא בנויה מרגע אחד בו הקו נחצה והקערה התהפכה, אלא מאוסף שלם של רגעים, טובים יותר ופחות, שמרכיבים חוויה שלמה ויוצרים ביחד גם את האפשרות לחציית הגבולות. 

היו לי שם כל מיני רגעים. רגעים שעד היום אני נוצרת וזוכרת כשיאים של חיי. רגעים של התעלות, אהבה טהורה, אמת עמוקה, חופש. אלה היו רגעים אמיתיים ועוצמתיים לא פחות מהרגעים הכואבים, המשפילים והטראומתיים. לפעמים הרגעים האלה היו מעורבבים ביחד עד שאי אפשר היה להבדיל. לעיתים הם היו שזורים זה בזה עד כדי כך שגם עכשיו, במבט לאחור, אני נדהמת ממה שאני מבינה על מה שבאמת קרה לי ומההבדל בין מה שקרה לי לבין מה שחוויתי שקורה לי בזמן אמת. 

הסיפור שלי הוא גם כואב וגם יפהפה. תלוי מתי אני מספרת אותו ולמי. קשה לספר סיפור כל כך ארוך ומורכב, מסועף ורב משתתפים. וכאן אני בוחרת לספר על החיים באשרם ולא על מקרה ספציפי. על החיים שמדגימים את הלך הרוח, עיצוב התודעה והמחשבה שנעשה לנו שם. ויש בסיפור הזה כדי להסביר יותר לעומק, איך קורה שנשארים במקום כזה גם כשדברים איומים מתרחשים בו. 

חשוב לי לומר שלדעתי, עיצוב התודעה הוא לא בהכרח תוצר של מחשבה תחילה ולאו דווקא נעשה בזדון, אלא שהוא תוצר של חיבור בין חשיבה רדיקלית ומוקצנת בתוך קהילה סגורה לבין הטבע האנושי והמרדף של כולנו אחר זהות, שייכות וכוח – שבשבילו ובגללו נפגענו, ראינו אחרים נפגעים ולא עשינו דבר – ובעיקר נשארנו. רק היום, כשאני מסתכלת לאחור על מה שהתרחש שם: אלימות פיזית, מינית, כלכלית וחברתית, אני מבינה שכל אלו יכלו להתרחש רק מאחר שקודם לכן, שרר שם בלבול גדול לגבי נושאים רבים כשהגדול בהם הוא נושא המיניות. 

המיניות באשרם הייתה דבר "פתוח", לכאורה. כך הדברים הוצגו על פני השטח. המדיניות הייתה – בואו נדבר על זה וכמה שיותר, זה עדיף בהרבה מלהחביא את זה. על פניו, זה נשמע בריא. הנה סוף סוף אני מגיעה למקום בו אף אחד לא משחק משחקים, אלא שמים את הדברים על השולחן: יש בינינו אנרגיה מינית. אני נמשך אליך. אני, שהגעתי מתל אביב ונפגעתי שוב ושוב מגברים שהתנהלו אליי כאילו אני נזר הבריאה ונעלמו מיד לאחר ששכבתי איתם, הרגשתי הקלה. הרגשתי שלא מרמים אותי. האמת על השולחן ומולה אני יכולה לבחור כיצד להתנהל. ויש בזה משהו מעצים. מחווית ה"טרף", יכולתי להפוך לציידת בעצמי. או לפחות כך חשבתי. 

מיניות היא גם כוח. כוח גדול מאוד. במיוחד בקהילה שמיניות היא אחת מאבני היסוד שלה. ובקהילה קטנה והיררכית כמו האשרם – כוח זה דבר מאוד חשוב. וכך קורה שככל שאת יותר מינית, את צוברת יותר כוח. או לכל הפחות, נתפסת כיותר חזקה, כיותר "רוחנית", כי את לא "נואשת" לאהבה. כי את לא באטצ'מנט, בהיקשרות. ואת לא נותנת לצורך הזה באהבה לנהל אותך. לפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שככל שאת יותר מינית, את בעצם יותר שלמה ואוהבת את עצמך. כך גם נוצרת תחרות בין הבנות – כי כולן צריכות להביא תוצאות, לנופף במיניות שלהן, להראות שהן מוכנות ויודעות לשחק את המשחק. והתחרות הזו היא אחת מאבני היסוד של קרקע הפגיעה. 

אשרם במדבר: על חלום ושברו

באשרם עודדו אותנו כל הזמן להיות "נשים משוחררות ומועצמות". פעמים רבות המשמעות של זה הייתה ארכיטיפ מאוד ברור, מודל של אישה "רוחנית". האשרם יצר מודל של אישה ״ניו אייגית״  שמפגינה את המיניות שלה בציבור, בפרובוקטיביות ובהנאה. ואם זה מכווץ מישהו – זה שלו. זו אישה שלא מפחדת לחשוף את הגוף שלה. להפך – ככל שהיא מינימלית יותר, ככה היא כנראה יותר שלמה עם עצמה ועם גופה ויותר חופשיה. ואם יש הזדמנות לעירום – כדאי לך מאוד לחשוף, אחרת נגלה שאת אולי לא מספיק שלמה עם עצמך. 

מודל האישה המושלמת הוא של אישה שכולם רוצים לשכב איתה. וגם היא רוצה לשכב עם כולם. כי מושלמת משמעותו מסופקת מינית, לא ישנה לבד ורצוי גם להחליף פרטנר מידי פעם בשביל הגיוון. כי האישה המושלמת לא מחפשת אהבה, בטח לא זוגיות. היא עוצמתית ועצמאית וחופשיה וטוב לה עם עצמה. האישה המושלמת גם לא עושה דרמות. לא אכפת לה שהגבר איתו הייתה אתמול ילך עם חברתה מחר. לא אכפת לה שרצתה מישהו ומישהי אחרת הקדימה אותה. לא מפריע לה שהגבר שלה יהנה בלעדיה אם היא נוסעת לחופשה. בכל זאת, איך אפשר לצפות ממנו להתאפק במשך כמה ימים, הרי לא בריא למנוע מהאנרגיה המינית תנועה. לאישה המושלמת אין בעיה לחלוק ואם היא זורמת על שלישיות ורביעיות זה בכלל מוכיח את בריאותה המינית. האישה המושלמת היא נועזת: אין לה בעיה ליזום, לרדוף, להיות ציידת. היא הולכת על מה שהיא רוצה, גם אם זה אומר לפגוע בדרך בחבר או בחברה. אם זה נוגע בהם, זה "שלהם" וש"יעשו עם עצמם עבודה". האישה המושלמת תמיד משדרת עסקים כרגיל. כלום לא פוגע וכלום לא נורא וכל כאב יכול לעבור אם האורגזמה מספיק טובה.

את הארכיטיפ הזה אני פוגשת לצערי עד היום. הוא נמצא בתוכי, הוא נמצא אצל חברותיי מהאשרם. אני פוגשת אותו בנשים רבות שמגיעות אליי לקליניקה. הוא חי ופועם עד היום בקהילת ה"רוח" ובעולם הסדנאות, ההתפתחות והמיניות. זה ארכיטיפ שכביכול אמור להעצים אותנו, לגרום לנו להרגיש "בריאות" מינית, עוצמתיות, משוחררות מהתניות וחופשיות. 

אך בפועל, הארכיטיפ הזה משפיל אותנו, מסרסר בנו, הופך אותנו לזאבות זו לזו. הוא גורם לנו להתהלך עירומות או כמעט עירומות, להתנהל מתוך חוסר עמוק באישור חיצוני ורצון "להתאים" לאיזה אישור מטושטש, שמתחזה לחופש. 

זה החלק בסיפור שנעלם כשמתייחסים רק לסיפורי קצה. וגם לחלק הזה צריך להתייחס בכובד ראש. כי לדעתי, כל מי שהייתה באשרם נפגעה מהטבעת הארכיטיפ הזה בנו. ההטבעה הזו היא הקרקע והבסיס שבגללו איפשרנו שיפגעו בנו. גם אישית בחדרי חדרים וגם בפרהסיה – ביום יום באשרם, במרחב פסטיבלים או בסדנה. היא הסיבה שחשפנו את גופינו מהר מידי או למרות שלא היינו סגורות על זה. היא הסיבה שהתפשרנו על לילה עם גבר שרצינו שיבחר רק בנו, הסיבה שפתחנו את הזוגיות שלנו כשלא באמת רצינו. היא הסיבה שאמרנו "כן" בסיטואציה שרצינו להגיד בה "לא", כי רצינו להיות חזקות ונועזות. כי לא רצינו להיתפס כ"חלשות", מיושנות או חלילה – לא רוחניות. 

על בסיס ההטבעה הזו אפשרנו שינצלו אותנו ניצול ציני מאוד – גרמו לנו להרגיש כמו אלות כשבפועל השתמשו בנו כשפחות מין.

אשרם במדבר: חלק שני

כשאני מתבוננת בזה היום, ברור לי שהארכיטיפ הזה לא נובע מתוך תפיסה מורכבת של נשיות בריאה, של חופש עוצמה ורגש. אלא שהוא פנטזיה של גבר. מול איזה סוג של אישה לגבר הזה, שנותן דרור מוחלט למיניות ולאגו שלו, יהיה הכי נוח להתנהל. אבל אז, בימי האשרם, העידוד לחופש הרגיש כמו הדבר האמיתי. הרגיש כמו משהו שכדאי לשאוף אליו. כשזה עורבב ביחד באותה קלחת עם מדיטציה ושיחות על רוח, שמחה ללא גבול, אהבה ללא תנאי וגם חוויות אמיתיות של התעלות רוחנית, קבלה ואהבה של עצמי, אפילו ריפוי – היה קשה להבדיל בין השקר לאמת ולהגיד "עד כאן. זה לא נכון לי".

כולי תקווה שהתחקיר של "פוליטיקלי קוראת" ירעיד את האדמה. אני מקווה שהוא יגיע לכל מי שנפגעה ויעניק לה את האומץ לבוא עם סיפורה ולקבל את מה שהיא צריכה כדי להחלים. אני מקווה שהוא יגרום לכל אחת ואחד מאיתנו להתבונן עמוק פנימה ולבדוק באילו אמונות של אנשים אחרים אנחנו עדיין מחזיקים. אני מקווה שכל מי שמתיימר לעסוק בריפוי מכל סוג, במיוחד בתחום המיני, ייקח על עצמו את האחריות המלאה והנדרשת כדי להוות כלי ריפוי אמיתי, נטול אגו ושירות עצמי. 

אני מקווה שהתחקיר הזה ירתיע טורפים, אנסים ואנשים שכוונותיהם אינן טהורות החוצה מעולם הרוח ושהוא יגרום לכל אדם שמחזיק מרחב רוחני לדאוג פי מיליון שהמרחב שלו בטוח. שהתחקיר הזה יחשוף את מי שהעז לחצות גבולות, תוך ניצול הסיטואציה. שהוא יעשה את כולנו קצת פחות יהירים לגבי "מהי האמת". 

יותר מהכל, אני מקווה שהוא ישחרר את כולנו מהצורך הבלתי פוסק לחפש שייכות, ריפוי וקבלה בכל מחיר. שנפסיק לרדוף אחרי ארכיטיפים ורעיונות של אחרים ושנוכל למצוא את האהבה והשקט בתוכנו. רק אז יגיע הקץ לניצול, לפגיעה, לכתות, להליכה העדרית אחר משהו. רק אז נוכל לחיות באוטופיה רוחנית אמיתית, של אחדות עם האחר. ובשביל כל זה דרושה לנו הרבה מאוד חמלה: לעצמנו, לאחר, למה שהיה ולמה שיש.