יעניין
אותך
מושקא קורקוס
10 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 5 דקות
בלי הכרה וללא מיגון - הקורבנות הראשונים של השבעה באוקטובר נהרגו מרקטה שנפלה בכפר המוגדר כ"שטח פתוח"

בצפון הנגב ישנם מעל לשלושים כפרים בדואים לא מוכרים, בהם חיים כ-120 אלף איש, אזרחים ישראלים. רבים מהם משרתים בצה״ל ובשירותי הביטחון, חיים, עובדים, מתפרנסים ומושקעים כאן. בארץ הזו. חלק ניכר מהכפרים נמצאים בתהליכי הכרה מול המדינה, אך גם הם מתפקדים בפועל ככפרים לא מוכרים – הגדרה שתמיד יש לה משמעויות מורכבות: על בניית תשתיות, מים, חשמל, כבישי גישה בטוחים, מוסדות חינוך, הרחבת הבתים או בניה של חדר מוגן בהם… בעת מלחמה, הופכות המשמעויות הללו לעניין של חיים ומוות.

אין זה רק המחסור במיגוניות שמסכן את חייהם של תושבי הכפרים הללו – אלא שהם מוגדרים כ"שטחים פתוחים", כלומר, אם מערכת כיפת ברזל מזהה רקטה שעומדת ליפול על כפר לא מוכר, היא לא מנטרלת אותו, אלא נותנת לו ליפול. כן. על הראש של אותם אזרחים. מאז השבעה באוקטובר נהרגו כבר שבעה אזרחים בדואים מפגיעת רקטות. ארבעה מתוכם הם ילדים שנהרגו כבר ביום הראשון, בשעה הראשונה של המלחמה הזו. הם היו הקורבנות הראשונים של החמאס אך גם של ההפקרה של מדינת ישראל את אזרחיה באותה שבת.

חאן אל-סרה, כפר מוכר, ללא מיגון
חאן אל-סרה, כפר מוכר, ללא מיגון
הקורבנות הראשונים

בבוקר יום רביעי אנחנו מגיעות לכפר אל באת', כפר בדואי לא מוכר הממוקם על גבעה בנגב. אנחנו מגיעות אליו במסגרת סיור של הקרן החדשה לישראל בכפרים הלא מוכרים.

כאן קיפחו את חייהם מאלק ומוחמד בני ה-16, גוואד בן ה-13 ואמין, בן 11 בסך הכל. תאמר, אביהם של שניים מהילדים הללו, מזמין אותנו להיכנס למבנה ארעי המאובזר בספות, מחצלת ושולחן קפה קטן. אנחנו פוגשות שם גם את אחיו הנוספים, המתארים את מציאות החיים במקום בו אין התראות, אין כיפת ברזל ואין מקלטים.

תחושות הכאב והאבדן ניכרות בפניהם של בני המשפחה. העמידה יציבה אך קולם רועד. תאמר, איש חינוך במקצועו, מספר שמאז יוני האחרון הם שרויים באבל על מותו של אביהם, שניהל את הקהילה כולה. "הטרגדיה הנוספת הזו קשה לנו מאוד". הוא מתאר לפרטים את אותו הבוקר: כשכולנו התעוררנו מרעש האזעקה, כאן בכפר התעוררו התושבים מרעש הנפילות עצמן.

מאלק, מוחמד, גוואד ואמין
מאלק, מוחמד, גוואד ואמין

"הרקטה הראשונה נפלה קרוב מאוד לפה", הוא מספר. בני המשפחה החליטו להתאסף ביחד במבנה שקיוו שיגן עליהם, מבנה ארעי, קרוואן כמו זה שאנו יושבות בו. "הרקטה השנייה פגעה ישירות במבנה", מספר תאמר וקולו נשבר. "בזמן שהיא נפלה, התפצלנו, הילדים היו פה ומתו במקום. אח שלי שהיה איתם עדיין מאושפז במצב קשה בבית חולים".

הסתכלתי סביבי על ארבע הקירות של הקרוואן שבינו לבין תחושת ביטחון אין ולא כלום. לחדר כמו זה ברחו בני המשפחה בציפייה להינצל. בחדר כמו זה מצאו ארבעה ילדים את מותם. הנוכחות במקום, המילים השבורות, הייאוש המצטבר ועולה על גדותיו. כל אלה זועקים את תחושת ההפקרה שאין עליה תשובות או תירוצים. האם הסיפורים הללו פוגשים בכלל את קובעי המדיניות? האם הם יודעים על המחדל שקורה כאן?

תשובתו המאכזבת של נציג פיקוד העורף בוועדה בכנסת שעסקה בנושא, הבהירה כי אוזלת היד של המדינה היא עקבית ומתמשכת. הוא ענה כי הוא לא בטוח שיש גורם האחראי למגן את הכפרים הלא מוכרים בנגב. וכך, בחסות המדינה, במשיכת כתף, אסון כבד התרחש. טרגדיה שאפשר היה למנוע.

תאמר (משמאל) ואחייניו
תאמר (משמאל) ואחייניו
ילדים, ככל הילדים

"ארבעת הילדים שלנו היו מאוד מנומסים", אומר תאמר. "ילדים שהם… ככל הילדים. הולכים לבית ספר, משחקים, לומדים, ילדים מאמינים, מסורתיים". המסורת שזורה במילותיהם של בני המשפחה, גם כשהם מדברים על ילדיהם וגם כשהם מדברים על הכפר בו הם חיים. "אנחנו שייכים לאדמה הזו כבר עשרות שנים", מסביר תאמר. "אנחנו בדואים מסורתיים, עם שורשים. כל מה שאנחנו מבקשים הוא לבנות בעצמנו את הבתים שלנו כאן ולהתמגן".

מאז החלה מלחמת השבעה באוקטובר, חמישים בתים בכפרים הלא מוכרים ברחבי הנגב נפגעו ישירות מפגיעת טילים. אין להם אפשרות לבקש פיצוי או מענקים מהמדינה, שכן, מדובר בכפרים לא מוכרים שהבניה בהם אינה חוקית. בנוסף, המדינה אוסרת על הקהילות הבדואיות לבנות חדרים ממוגנים, גם אם קטנים, ופותרת את עצמה מאחריות באמצעות צינורות בטון שמניח פיקוד העורף בכפרים. "בכפר יש חמישים איש, עשרה נכנסים לתוך הצינור וארבעים מסתכלים עליהם ומחכים לרקטה שתיפול", אומר דיאב, אחיינו של תאמר.

מאלק, מוחמד, גוואד ואמין, שנהרגו בשבעה באוקטובר, הם ילדים ככל הילדים במדינה, ומגיעה להם הגנה. כך גם לבני משפחתו של תאמר שמתמודדים כעת עם הטרגדיה הקשה. "רק לאימהות ולילדים מגיע סיוע נפשי", מסביר לנו דיאב, גם הוא עוסק בחינוך. השאלה העצובה היא, אם הגנה לשלמותו של הגוף היא בקשה גדולה מידי, איך מתחילים לבקש בכלל הגנה לנפש?

התגובה של פיקוד העורף לרקטות
התגובה של פיקוד העורף לרקטות
לאן ילכו החרדות

מחוץ למבנה בו ישבנו, נפרשת יריעת שמיים יפהפייה, סביבנו גבעות חוליות. ציפורים חגות במעופם, האוויר צלול, השקט מרגיע, הנוף עוצר נשימה. כמה נעים ומבעית כאחד. בכל רגע עלולים ליפול כאן טילים, ללא התרעה, ללא מרחב מוגן להתחבא בו, למעט צינור הבטון של פיקוד העורף.

"אנחנו מחוברים להתרעות של הטלפון", מסביר לנו ג'ואב, אחיין נוסף של תאמר, שוטר במקצועו. "צינור הבטון שהמדינה שמה לנו, זה נטו להרגשה של הילדים". כשאני שואלת אותו על הסיוע לו הם זקוקים מהמדינה במהלך המלחמה, הוא צוחק צחוק עצוב. "אני יכול למלא לך את כל הדף עם רשימה ארוכה. אבל בשביל מה? הרי גם ככה לא נקבל כלום". אני שומעת בקולו כמיהה מהולה באכזבה. הוא רוצה לבקש, רוצה להישמע, אבל מילותיו נתקלות באוויר.

תאמר (משמאל) וג'ואב בודקים התרעות
תאמר (משמאל) וג'ואב בודקים התרעות

כל אותו היום עבר עלי בתחושת ריחוף וניתוק בלתי מוסברת. חשתי גם אני ארעית ללא אחיזה. באמצע שום מקום. לא מסומנת על המפה. ילדים מסתובבים סביבנו ברגליים יחפות, הם לא נראים מודאגים. קמטי הדאגה נכרו היטב בפניהם של המבוגרים, הם המנסים לשמור על שפיות בצל החרדה מפני האסון הבא. הילדים משוטטים, מתחבאים מאחורי ובתוך אוטובוס ישן צהוב, שבימים כתיקונם מסיע אותם לבית הספר וכעת עומד מיותם. אולי הם לא יודעים. מה לא עושים כדי להגן על ילדים.

לקראת השקיעה התיישבתי על שברי טרקטור ישן שכבר הפך חלודה, כמה נערים בוגרים הגישו לי קפה ותה ונהלו שיחת נימוסין קצרה. אפילו ביקשו להצטלם. בגבעה רחוקה ילד רכב על אופניים ותהיתי לאן הוא נוסע. שאלות רבות הדהדו בחלל ובתוכי. התשובות שייכות למרחבים. האם זה הסיפור של המקום הזה? הרבה שאלות? מעט תשובות? שטחים לא ספורים. אפס התערבות. אפס הגנה.

לפני שעלינו לאוטובוס, עצר לידי חבר הקהילה וסיפר שבשבעה באוקטובר הוא עבד ברפת של אחד הקיבוצים שהותקפו. בעל הבית התקשר אליו ואמר לו להישאר ברפת ולא לצאת. הוא התחבא ברפת כל אותו היום וניצל. לחברים ולמכרים שלו היה פחות מזל. רבים מהם מתו באותה שבת. חלקם לחמו, חלקם ניסו להציל ונרצחו בניסיון. ״אין עבודה עכשיו. אין לאן לחזור. כל הקיבוצים הרוסים. אז אנחנו מסתובבים פה כל היום״. עליתי לאוטובוס וחשבתי, כשאין עבודה ואין מה לעשות, לאן הולכות החרדות?

הכפר אל-באת'
הכפר אל-באת'
סיפור של אחריות

לפני שהגענו לאל-באת', פגשנו בעיירה חורה את ראש המרכז הקהילתי, עלי אבולקיען. הוא דיבר איתנו על הקהילות הבדואיות ברחבי הנגב, לסיים את הסיפור הזה במילותיו זה המעט שביכולתי לעשות, בתקווה שמילותיו יהדהדו גם אצל מקבלי ההחלטות.

"אני מרגיש את הקהילה, אני רואה בזריחה ובשקיעה שלה. לא הגיע הזמן, אחרי שבעה מבצעים שהם מלחמה לכל דבר ועניין, שהמדינה תאפשר לנו לבנות חדרי ביטחון? לא הגיע הזמן שהרס הבתים בכפרים הלא מוכרים יפסק? תכירו בנו. תפתחו את החוזה של המדינה מול אזרחיה. שתפו אותנו במשא ומתן על היישובים שלנו. הפסיקו את הניכור בין הקהילה למדינה״.

האזרחים הבדואים מהכפרים הלא מוכרים בנגב שילמו את מחיר המלחמה הזו בחייהם ובחיי יקיריהם. האבדן שלהם הוא האבדן שלנו. נקיטת צעדים מדיניים שייטיבו איתם, זה המעט שניתן לעשות עבורם בימים קשים אלה.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *