הייתי שם

Reading Time: 49 minutes

בשמונה השנים האחרונות, אלפי נשים כתבו בעמוד ובאתר שלנו. חלקן על אלימות שחוו כחלק מפרויקט #הייתישם. אחרות פרסמו כתבות ותחקירים על אלימות כלפי נשים ועל ההתמודדות הצולעת של מערכות החוק, המשפט והקהילה עם התלונות עליה.

העובדה שאנו מציעות במה פתוחה לכל אישה שרוצה להשמיע את הקול שלה, אפשרה לטקסט הייחודי שמולכן להיווצר. העדויות והסקירות הללו, כשמוצבים יחד, מציגים תמונה רחבה, מעמיקה ויציבה של אלימות כלפי נשים בישראל, ושל המדינה, החברה, והתרבות שתומכות בה.

אולי זה השם המשותף, המשקפיים הדומים, הנאיביות של הגיל. את מזכירה לי שגם לי היה "עמית אלמוג" או בשמו השני "אלירן מלול". במקרה שלי, האלימות קיבלה ביטוי בעיקר בהתעללות נפשית שיטתית, שלעיתים גברה והפכה גם לאלימות פיזית. עד היום אני אומרת לעצמי "גם אני הייתי חלק מזה, הוא התנהג ככה כי גם אני הייתי ככה" – ואני ממשיכה וטוענת "אלו לא ביטויים של האשמה עצמית כקורבן לאלימות, זה באמת מה שהיה". 

מאיה, את הצפת בי התמודדויות שלא נגעתי בהן שנים.

ל"עמית אלמוג" שלי היו שיטות מגוונות להתעללות: מאיומים שאם לא אעזוב את העבודה במיידי ואבוא הביתה הוא ייפרד ממני, שהוא קנה את המקרר ואם לא אשטוף כלים לא אוכל להשתמש בו. ביטויים כמו "אני לא צריך אותך, אני יכול להשיג שוות ממך, אני משתין עלייך בקשת" (לא אשכח, מילים מדויקות), ועד החניקה על הקיר (עד היום אני בטוחה, בטוחה, שזה כי אני עיצבנתי אותו, כי הוא היה צריך זמן לבד בחדר שינה בדירת המגורים אותה חלקנו בגיל כל כך צעיר – כשהייתי בערך בגילך, מאיה – וזו אני שהתעקשה להיכנס לחדר ולא לתת לו מרחב, ולכן הגיוני שכך הוא פעל). וזה רק קצה הקרחון.

הבין לבין, האפור הגדול והמבלבל כל כך רחב. מלא גם ברגעי אושר וריגוש. הוא הקסים אותי, הרעיף עליי תשומת לב, ובעיקר לא הרפה.

אני לא אשכח שבמהלך מערכת היחסים שלנו, יצאתי לטיול של חודש בחו"ל עם חבר טוב. כשחזרתי הביתה, גיליתי (מודה, חיטטתי לו בפלאפון, כי היו לי חשדות עמוקים וכואבים) שהוא בוגד בי. התעמתי איתו, והוא נזל על הרצפה, ממרר בבכי שיעשה הכל כדי שלא אפרד ממנו. ממרר בבכי. עם כמעט אפס אחוזי ביטחון, החלטתי לתת למערכת יחסים הזדמנות שנייה. חודש אחרי, כשהעליתי מולו את הקשיים שעוד יש לי עם עניין הבגידה – הוא כעס עליי שאני לא משחררת כבר. זה לא כעס רגיל, מאיה. זה כעס אדיש, כעס בטוח, כעס שולט שיודע שאין לך איך לברוח. 

אז מדי פעם נכנסנו לריבים דרמטיים – חשבתי: קורה. היינו צעירים ודרמטיים, מלאים "תשוקה" ומעין אהבת נעורים.

בדיעבד, אני רואה איך הוא הרחיק אותי מהסובבים שלי. באמת, מאיה. לא שמתי לב לזה כשזה קרה. הוא היה מתבאס עליי כשהייתי הולכת להורים שלי, אפילו מעיזה לישון בדירה של אמא שלי, במקום לישון איתו בדירה שלנו בתל אביב. היה טוען שאני צריכה להיות יותר בבית, להיות איתו יותר. 

זה היה כמו סדק בסכר שנפרץ. התחלתי לשתף אחרים קצת יותר – את הפסיכולוגית כמובן, את המשפחה, את אחותי הקרובה, את חברתי הטובה. פתאום לנגד עיניי ראיתי תגובות קיצוניות למצב שלא ציפיתי להן, והבנתי שאני צריכה לצאת מזה.

לפני כמה שנים, הרבה אחרי הפרידה שלנו, סבתא שלי קראה כתבה ב"הארץ" על קווים לדמותו של ה"פסיכופט". היא אמרה לי שלכל אורך הקריאה, היא חשבה על אותו גבר שבזמנו היה בן זוגי. הייתי בהלם. היא ראתה את זה, מבלי להיות מעורבת בכלל במערכת היחסים שלנו. סבתא יקרה, תודה שהצלת אותי, גם כמה שנים אחרי שהצלחתי להוציא את עצמי משם.

את יודעת מה "הרג" אותי מבפנים, מאיה? כשקראתי שהעורכי דין שלו שוכרים את שירותיו של מנהל בית החולים הפסיכיאטרי גהה, פרופ' גיל זלצמן, כדי שיבדוק את עמית אלמוג באופן פרטי. אני מצטטת מתוך הכתבה ב"הארץ":

"עו"ד חיון ציינה כי הבדיקה הפסיכיאטרית "אינה בדיקה מדעית" אלא "מבוססת בעיקרה על התרשמות הפסיכיאטר מהחשוד, והיא יכולה להיות די כפופה לטעויות." לדבריה, "על בסיס אותן טעויות, אחר כך יבחנו אותו בעתיד", כך שייגרם לו נזק בלתי הפיך".

מה? מה?! הכל פה משובש. האופן הפריווילגי בו עמית יכול להרשות לעצמו עורכי דין פרטיים שישכרו את שירותיו של מנהל בית החולים הפסיכיאטרי גהה לאבחון פרטי – מזכיר לי את הפריווילגיה של "עמית אלמוג" שלי, שהצליח לקבל כל מה שהוא רוצה ולצאת מכל דבר עקב מעמדו הסוציו-אקונומי. לקנות הכל. גם אם אין קשר ישיר בין הדברים. הפריווילגיה הזו של הגבר הלבן שתמיד מאפשרת לו יותר. ואם הבדיקה הפסיכיאטרית "אינה מדעית" מה זה משנה אם תשכרו עוד "לא מדען" בכיר שיעשה אבחון. ובנוסף לכל זה, אתם חוששים ש"ייגרם לו נזק בלתי הפיך"? תגידו אתם נורמלים? מאיה, אני מצטערת כל כך. לא אלו המילים שאנחנו צריכות לשמוע. הנזק הבלתי הפיך נגרם לך ולמשפחתך. אם עמית גרם לעצמו לנזק בלתי הפיך כי החליט לרצוח – שיירקב.

מאיה, לא ידעתי אם לכתוב לך את המכתב הזה. רציתי בהתחלה לכתוב אותו "לו". ל"עמית אלמוג" שלי. אני יודעת שהוא שם, ואני דואגת לאישה שחייה בסכנה במחיצתו. גם אם לא בסכנת חיים מיידית, סכנה לחיים כמו שחוויתי לתקופה קצרה. אני לא רוצה להיות "הבת זוג לשעבר" של רוצח בסרט שמשודר ב"עובדה", שמעידה על נורות האזהרה.

אנחנו לא יכולות לצאת מזה לבד, אנחנו צריכות את אחיותינו וחברותינו שיעזרו לנו. שיעזרו גם בזיהוי הסימנים וגם בקידום חוקים וועדות ממשלתיות לטיפול בנושא.

מאיה, אני מבקשת סליחה. סליחה שלא כתבתי בעצמי על מה שקרה לי, סליחה שאני לא שומרת מספיק על אחיותיי וסליחה שאני לא צועקת מספיק חזק. 

אני פה, לזעוק בשמך, בשם אחיותיי ובשמי. אני לא אשתוק עוד.

10.11.2019 | אפרת בלוססקי

כשהייתי בכיתה ד' ניגשתי אליה והצעתי לה שנלך מהבית, היא ואני והאחים שלי. היה ענתה לי בשקט ובכובד ראש כמו מי שבאמת חשבה על זה קצת. אמרה שזה לא אפשרי והיא לא תסתדר כי אין לה מספיק כסף. ואז אמרה את המשפט ששמעתי שוב ושוב כל חיי: "אל תתרגשי ממנו, זה תיכף יעבור לו. הוא קצת עצבני כי היה יום קשה בעבודה / לא אכל עדיין ארוחת ערב / אח שלך עשה בעיות בביה״ס / כואב לו הגב".

לפעמים היתה אומרת: "לא יודעת מה קרה לו היום. הוא אף פעם לא התנהג ככה בעבר". כשהיה בהתקף היה חוזר על אותו משפט או ביטוי שוב ושוב במשך שעות כמו בטרנס. בקול שהלך והתחזק עד שהפך לצעקות קשות שאילצו אותי להסתתר בארון ולסתום את אוזניי כדי שאוכל לנשום. בהמשך חזר ללחוש את הביטוי היומי במרווחים קצובים כמו מנטרה.

בהתחלה היא היתה עוד עונה לו אך קולו שלו היה מרעים מעל שלה. פחדתי תמיד שהוא יכה אותה. הוא מעולם לא עשה זאת. הוא היה הופך את קרש הגיהוץ / מפיל כיסא / טורק דלתות / מעיף צלחות מהשולחן. פניו היו הופכות אדומות עד שחשבתי שהוא מפלצת ופיו היה מתעוות וחושף שיניים בפארודיה של חיוך.

אחי ואחותי היו לפעמים נסחפים למערבולת ומוסיפים את דעתם ואז גם הקולות שלהם היו עולים אך שלו תמיד היה החזק ביותר.
גם הם למדו לזרוק חפצים ברחבי הבית וזה היה מאוד לא זהיר מצידם. הוא שנא בלאגן וחפצים שבורים. ולילדים הוא היה מרביץ. כן. עם חגורה. והיה אומר חוסך שבטו שונא בנו. הפעם האחרונה בה הכה את אחי היתה כשאחי היה חזק ממנו פיזית; בגיל 15 והוא הצליח לקבע את זרועותיו כך שלא יוכל להניף אותן. החיבוק הקשה נמשך דקות ארוכות עד שנכנע. הוא לא הוציא מילה, הלך להתיישב ומלמל מנטרה אחת בשקט. לא העז לצעוק אותה בקול.

ואני חשבתי שהוא אהב אותי פחות מאשר אותם. אחרת. למה לא היכה גם אותי?

היו לנו חוקים. כשהיא קנתה לנו בגד או משהו לביה"ס אסור היה לנו לספר לו כמה זה עלה. היא היתה מחשבת ומהנדסת משהו ומסבירה לנו מהו המספר שמותר לנו להגיד. אם גילה כמה משהו עלה באמת, היה מקבל התקף קשה במיוחד ומפנה אליה נאום המפרט את כל האופנים בהם היא איכזבה אותו וסיכנה את משפחתנו בבזבוזיה הילדותיים. בסוף נהג לקנח בקללות נבחרות ביידיש בסגנון הקינה החביבה עליו.

כשבגרתי, הוא אמר שפחד ממני. שהזכרתי לו את אימו (שהעריץ) ולכן לא הרים עלי יד.

לצערי היא מעולם לא אזרה את האומץ לעזוב אותו. אנחנו הוצאנו אותה מהבית כשהאלצהיימר שלה התקדם וזאת למרות שהתנגד. הוא חשב שאנחנו מגזימות ושאם יצעק עליה מספיק היא תזכור איך להכין לו אוכל. ואולי גם את השם שלו.

ירדן נובק קפלן

הייתי שם. הייתי שם כשעוד בקושי הייתי לעצמי. ילדה, בת 15 סך הכל, חסרת כל ביטחון עצמי. האמנתי שאין בי כלום חוץ מאיך שאני נראת (את זה טיפח אבא שהעביר לנו שיופי הוא החשוב בחיים ומי שלא יפה, לא מוצלח) לא האמנתי שאני חכמה, טובה ושעלול לצאת ממני משהו…

וכמובן שזה מסלול החיים שבחרתי, כדי להוכיח את הנאמר. בגיל 15 הכרתי אותו. עיינים כחולות, שפתיים עבות ושיער שחור פחם. דאז, התגלמות כל רצונותיי השטחיים. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, הילד הרע של הישוב. העיפו אותו משלושה בתי ספר, מאחד מהם בגלל שזרק כיסא על מורה. אז, האמנתי לו שזה היה מוצדק.

הוא הזמין אותי אליו, הוא שיכנע אותי לשתות איתו כוס משקה אחת, ומהרגע הזה אני לא זוכרת את המשך הערב. רק שקמתי, ראיתי דם על התחתונים. וכשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה שזה נראה כאילו לקחתי משהו. התעלמתי. התעלמתי והמשכתי באותה מערכת יחסים הרסנית שלאט לאט כילתה את נשמתי. הסתרתי מהוריי ומכל מכריי את הקשר שלנו, הרי כולם ידעו מי הוא.. הם אסרו עליי לצאת אתו.

הייתי נשכבת על רצפת הרכב שלו כשבא לאסוף אותי מהבית. הייתי שם כשהוא התחיל לצחוק עליי, להקטין אותי, לצעוק עליי "אם היית פחות שני קילו הייתי אוהב אותך יותר" וירדתי… הרבה יותר. כמעט לא נשאר ממני דבר. מעקבי משקל, איומים על אישפוז… אנורקסיה. גם לשם הגעתי. והוא לא אהב אותי יותר, אפילו פחות. לא אשכח איך תוך כדי שאני שוכבת במיטה שלו, חסרת כל ביטחון עצמי ומלאה בשנאה, הוא מסתכל על תמונות של בנות ערומות במחשב. לא הייתי קיימת. כשחשבתי שהוא שלא יכול להיות נמוך יותר, הוא הוכיח לי שאנחנו עוד לא קרובים. רכבת ההרים רק יצאה לדרך.

אחותי נפטרה מסרטן כשהייתי קטנה יותר. באחד הניסיונית שלי לברוח מהמערכת יחסים הזו, הוא העביר לי מסר שגילו לו סרטן. כמובן שרצתי אליו עם דמעות וכאב שהחזיר אותי לאחד הרגעים החשוכים בחיי. כשהגעתי הוא נעמד שם וצחק את הצחוק הכי צורם שאי פעם שמעתי.

"מטומטמת", הוא אמר.

הוא התחיל לנעול אותי בשירותים בזמן שהוא יוצא. שלא אצא. כדי שלא אפריע לו לצאת. הוא הרחיק אותי מכל החברות שלי, על כולן היה לו מה להגיד. יום אחד כשחזרתי מהעבודה (הייתי ברמנית בפאב קיבוצים קרוב) הוא חיכה עם סכין בחוץ כי שמע שאחד הברמנים הקפיץ אותי הביתה. למזלי, זיהיתי אותו מרחוק וביקשתי מהברמן שיוריד אותי בתחילת הרחוב, שחלילה לא יקרה משהו. הוא רץ אחרי המכונית כמו מטורף.

הייתי שם כשהוא זרק לי את הפלאפון מתוך הרכב הנוסע, כי ידיד התקשר אליי. לא נשאר מהפלאפון זכר וכך לאט לאט גם ממני ומכל מי שהייתי. הוא היה עוקב אחריי, אפילו לאילת כשנסעתי עם חברות וגיליתי שלקח חדר ליד. הייתי ילדה, עדיין בבית של ההורים. הוא היה מאיים שיתקשר הביתה ויספר להם עלינו אם לא אענה לו. הוא היה פורץ לי בלילות לחדר דרך החלון.

יום אחד כשחבר משותף הגיע אליי הביתה, הוא דפק כלכך חזק בדלת. ביקשתי מהחבר שילך לנעול את עצמו בשירותים. הוא רץ למגירה של המטבח של ההורים שלי (שהיו מחוץ לבית כמובן) שלף סכין והתחיל לצרוח כמו מטורף בבית "איפה הוא, איפה הוא" הצלחתי להוציא אותו בכוח. יום אחרי הוא התקשר ובכה… התנצל מעמקי נשמתו. הסכמתי להיפגש האשמתי את עצמי. שכבנו. הוא גמר, הוציא שטר של 20 ש"ח ואמר לי שזה מה שאני שווה וטרק את הדלת. וגם אחרי זה חזרתי אליו.

הוא כמובן זרק לאוויר "מה את גורמת לי לעשות" באחת הפרידות. הכרתי מישהו, כלכך רציתי מישהו שימשוך אותי משם… שיציל אותי, לא הצלחתי לצאת בעצמי. באמצע מסיבה שהיינו בה יחד, הוא דרש ממנו לצאת החוצה, הכניס אותו לתוך מעגל שהוא והחברים החולים שלו יצרו והתחיל לאיים עליו שאם לא יעזוב אותי הוא יהרוג אותו. כמובן שאותו בחור עזב. אפילו לא נפרד לשלום. גם אז חזרתי.

הוא הוציא את הקונדום בלי שאבחין, גמר בפנים ונעל אותי בחדר כדי שלא אקנה פוסטינור. ניסיתי לברוח ואז הוא קשר אותי. ניפץ את הטלפון האלחוטי והלך. יום אחד "החבר הכי טוב שלו" אמר לי שאני צריכה לברוח. שהוא רע אליי. אמר לי שהוא מוכן לדאוג לי כל החיים. עוד פסיכופט הרסני. סיפרתי לו את זה והוא בעט בי. בעט וקרא קרא לי שרמוטה. הכריח אותי ללכת לאוטו של החבר ולפנצר לו את כל הגלגלים. בכל פעם שנעצרתי, צרח עליי בעט בי ודחף אותי. לא האמנתי שאצליח לעזוב. לא האמנתי שיום יבוא והוא ישחרר. הייתי מרוסקת. שבר כלי. ניסיתי להתלונן פעם אחת במשטרה, כמובן שישר האשמת הקורבן הגיעה.

אחרי שבע שנים שחייתי בגיהנום הגיע מי שהציל אותי. הציל אותי מעצמי והציל אותי ממנו. כיום, אחרי עשר שנים יחד ושנתיים של נישואין יש לנו ילדה משותפת שנשבעתי שלעולם היא לא תעבור את מה שעברתי, גם אם אצטרך ללכלך את הידיים שלי.

עד היום זה לא עוזב אותי… הפחד, השאלות, הכעס. לפני כמה ימים, אחרי עשר שנים שלא דברנו, קיבלתי טלפון ממספר שהיה לי מעט מוכר. לא זיהיתי ועניתי. זה היה הוא. הוא שאל מי זו וניתק. זה החזיר לי את כל הפחדים. את הכעס את החוסר ביטחון. גם אחרי עשר שנים, גם עם עסק מצליח ומשגשג, גם כשאני אמא במשרה מלאה עם תינוקת מושלמת, גם כשאני מלאה בביטחון ומלאה בחיים שרציתי שיהיו לי גם עכשיו הוא הרעיד את אדמתי. וזה לעולם ישאר. אי אפשר למחוק את הפחד הזה. אי אפשר לנעול אותו במגירה. אפשר רק ללמוד ולזהות, לזהות סימנים לזהות רגע לפני שאת פותחת את הדלת למלאך המוות.

12.10.2019 אושרית גורן

אשה חזקה. מצליחה. מרוויחה טוב. יפהפייה. כל יום חוזרת הביתה והופכת לאפס. כל יום דואג להזכיר עד כמה אני הקניין שלו ותו לא. כל יום דואג להזכיר למה זו טעות שיש לי שני תארים. למה אני רק מפתה אותו כדי ללדת ילדים וגונבת את זרעו. כל יום תזכורת עד כמה אני שרוטה, לא נורמלית, לא שפויה ועם המון בעיות נפשיות. כל יום. כל מה שאי פעם שיתפתי אותו, שימש נגדי ובגדול.

גבר עם כריזמה, מצחיק, "צדיק", עדין. אהוב על כולם. אז מה זה משנה אם גבר כזה אומר ליד כולם בסעודה משפחתית הלוואי והיית מתה בתאונה, נשים לא צריכות לצאת מהבית ללמוד ועוד כאלו פנינים? אז מה אם יש השפלות ליד חברים פה ושם? "נו..ככה כולם לפעמים.. בין בני זוג לא מתערבים" הם אומרים. החברה בולעת עוד ועוד. כי הוא נחמד. ואם הוא לא מרביץ לגוף אז מה זה כבר הרבצות לנפש. שטויות, לא? גם אלימות מינית (אלוהים איזה סיוט) גם זו בקטנה. חדר המיטות זה הזוג בלבד "אנחנו לא מתערבים". אז הוא ביקש… אז הוא דרש… אז הוא לא הבין… תביני.. הוא גבר. יש לו צרכים. יש לו דחפים.

הרי הוא גבר חכם! זכיתי בו!

ובכל פעם שרציתי לשתף, גיליתי שהוא כבר הספיק לשתף את כולם בסביבה שלי. ההורים שלי היו נגדי עוד לפני שהבנתי מה קורה. והתייאשתי. והפסדתי לנסות לספר. ההצגה המשיכה והייתה כל כך מוצלחת שלא היה סיכוי לומר שזו הצגה. וככל שהצליחה יותר, כך האמנתי שאין סיכוי שיבינו שזו הצגה.

את צריכה לעזוב את העבודה! את צריכה להתלבש יותר צנוע! את צריכה להסתובב עם חברות אחרות! היית פעם אשה טובה, אמא טובה, עכשיו רק הקריירה חשובה לך . את אמא גרועה, רעיה גרועה. עשיתי קניין גרוע. אם רק הייתי יודע…

וכשקמתי והעזתי ללכת? מילא מלחמה ממנו. אבל רק אז הבנתי עד כמה העולם שלנו שובניסטי ובאמת מאמין שאני קניינו ואין לי את הזכות ללכת ושלא מפרקים משפחה לא משנה מה. והוא כבר סיפר והסית את כולם סביבי ולי כבר לא היה סיכוי לעזרה מולם. הגט לקח זמן. מזל שמישהי אחרת צדה את עינו באותה תקופה, אחרת הייתי יכולה לשכוח גם מזה.

ומאז: הטרדות, מעקבים, פריצות לטלפון שלי, איומים, עומד מחוץ לביתי בערבים.

ואני, תמימה וטיפשה שכמותי, עוד מאמינה שהחוק יעזור לי והולכת להגיש תלונה במשטרה. חוקרת שטנית. סליחה על המילה אבל זו מחמאה אפילו. השפילה. חיפשה אותי בכל מקום אפילו שהיה מאד פשוט וברור שפריצה לטלפון ומעקב בערב זה דבר שמאיים ומסוכן. צעקה עלי ובסוף שלחה אותי הלאה. ומאז היו הרבה הטרדות ואיומים ולא הצלחתי להביא את עצמי ללכת להגיש תלונה שוב. הייתי מסויטת ממנה. כן, דווקא ממנה. בסוף, אחרי שנכנס לביתי כשלא הייתי וניסה לגרור ילד בכוח, הלכתי שוב להגיש תלונה. הפעם ירעידו עולמות. הייתי בטוחה. אין לי טיפת מוגנות. ברור שיבינו. אז חשבתי. ושוב הבנתי עד כמה אני תמימה.

כי אפילו לא טרחו להתקשר אליו. כלום. סגרו את התיק מיד והוא אפילו לא יודע שהגשתי תלונה. ואחר כך, כשמגיעים כל מיני סיפורי זוועה לתקשורת, כולם, כולל אנשי החוק, מצקצקים בלשונם ואומרים ואוו איפה היו הסימנים. אז הנה, שמתי לכם אותם בפרצוף שוב ושוב והתעלמתם.

וכן, אני יודעת שיש נשים שמנצלות את הבמה החוקית כדי להתעמר. בסדר, היו ויהיו. מצפה מכם לסנן ולהציל נפשות. מצפה מכם להתייחס לסימנים מלכתחילה ולא בדיעבד.

מזל שהייתה נפש אחת שהייתה איתי לאורך כל הדרך ועזרה לי לקום. היום אני מדברת, פועלת, חיה את חיי ולאט לאט מעכלת ומעבדת ומבינה לראשונה שחייתי עם גבר אלים מאד. שהחברה לא תפסה ואולי עדיין לא תופסת אותו כך. הייתי שם.

4.11.2019 | אנונימית

אחד הפחדים הכי גדולים שלי היו שהוא יירצח אותה, בתור ילדה, נערה ואז ואח״כ אישה צעירה. לפני שעזבתי את הבית עוד הרגשתי שליטה, חשבתי שכל עוד אני כאן הוא לא יירצח אותה, אני לא אתן לו.

כשעזבתי את הבית היו ימים שהיא לא הייתה עונה והייתי מדמיינת שזה בגלל שהיא מתה. ואז היא הייתה עונה והמחשבה חלפה לה.

גם אחרי שהם נפרדו הדימיונות נשארו, היא לא הייתה עונה לטלפון וגם לא האחים שלי, הוא בטח איבד את זה, מצא את הבית החדש שלה ורצח את כולם. התמונה בראש של גופותיהן של אמי ואחיותיי כמו אחרי טבח עוד חקוקות לי בראש.

למזלי הוא לא רצח אותה.

לגדול עם אבא אלים, גם אם זו ״רק״ מכה פה מכה שם, זה לגדול דרוכה למה שלא יהיה. זה לדעת שהחיים של אמא שלך ושל האחים שלך תמיד בסכנה, אין לך את הזכות לחשוב על החיים שלך כי את רגילה לדאוג לאחרים – ואת לא יכולה לדעת מתי יהיה הרגע הזה שהוא ייקח את זה רחוק מדי.

לגדול עם אבא אלים זה להיות דרוכה, תמיד לדעת לצפות את הנורא מכל, להרגיש מתי תגיע ההשתוללות הבאה, מה יגרום לו לאבד את זה הפעם, ולנסות למנוע את זה. זה להיכנס הביתה ולהרגיש את האוויר, אם הוא מתוח ואיפה אמא, אם היא בחדר או בסלון.

כשהיא בחדר ויש ריח של סיגריות מהכיוון הזה בבית זה אומר שהוא עצבני וכבר הייתה סאגה אחת היום.

זכורה לי במיוחד סיטואציה שחזרתי הביתה במוצש והיא בחדר, מעשנת סיגריה ובוכה, הקטנים כבר ישנו והטלוויזיה מופעלת בפול ווליום, מייד נכנסתי לחדר כי הרגשתי מה קורה, הסתכלתי עליה בסלידה ונכנסתי ישירות למיטה מכסה את הראש. הוא הגביר והנמיך את הווליום של הטלוויזיה באובססיביות וכשהנמיך אותה שמעו את קריאות ה״שרמוטה בת זונה את תמותי היום״.

31.10.2019  | אנונימית

טייק אחד

האימה במבטה
הבעתה שתקפה אותה
כשחשה אותו מאחוריה
ראתה אותו מגיע בעקבותיה
המקום, אותו מקום ילדותנו
אחוזה בידיה של אימי
אחותי אוחזת בצד השני
ואימי בורחת כמו סהרורית
מגיעה אל שפת הכביש
ומסבה את מבטה לאחור
אחוזת אימה
שמא יגביר את צעדיו
שיאחוז בשערה
זו התמונה שהוקפאה
של הבעתה.
ואני כמו מרחפת
מגופה של הפעוטה בת השנתיים
מתבוננת ממרחק
ומקפיאה את זכרון הרגע
רק אחרי עשרים וחמש שנה
נזכרת בתמונה.

טייק שתיים

אחותי כבר נערה
לימינה מדרגות הכניסה
מאבן שומשום שחור לבן
וממול המראה החומה שנשמרה עד היום במשפחה
והיא עומדת חוצץ בינו לבינה
הזעם בעיניו
המבט המרעיד
שפמו המסתיר
כל רגש נהיר
והוא מאיים בגופו
ואחותי הודפת אותו
הוא סוטר לה
וקופא
והיא משתתקת
אמי מתייפחת
ואני מתבוננת מהצד
רק ילדה
אך חשה אימה
וגאה באחותי
שהפעם לא אפשרה.

טייק שלוש

שיחת הטלפון שטלטלה
את כל מה שהיה
במדים ירוקים בבסיס הדרומי
התקשרת לספר את אשר קרה
היה פיצוץ והלכת
ועכשיו את חרדה
מה יהיה בבאות, מה תעשי איך תחזרי
זה כבר בלתי נסבל לשאת את הברירה
המובנת מאליה
זו שבחרת בה עד היום
לחיות בתוך סיוט
חלום
ואני מקשיבה
ומתעוררת בי החרדה
ומחליטה
להשליך נפשי מבעד
כדי לא לאפשר יותר את המצב הבלתי נסבל
"אם תחזרי לשם
אני כבר לא ביתך
תמחקי את קיומי מעולמך
זהו זה, נגמר
לשם כבר לא חוזרת
אמצא לי משפחה אחרת"
הכל מסביב שחור
והאורות הבוקעים מפנסי הרחוב
מהבהבים כמו סירנות משטרה
אני מסוחררת
מההעזה לומר, אבל בטוחה
שזו הדרך
להחלץ
מהאימה.

אנחנו כבר לא שם.

מירי מיכאלי:

את המילים הבאות כתבתי ברגע, מתוך תחושת בהילות להעביר את המידע הזה. עברו הרבה שנים ואין בי צורך לשתף. אני אישה אחרת, בוגרת, חכמה ומנוסה יותר ומהמקום הזה בחרתי להיות בזוגיות עם הגבר שלא יכולתי לבקש טוב ממנו. מתוך הכאב הזה צמחתי ואין לי עניין לחשוף את הפצע שהגליד. אבל משהו בסיפור של מיכל סלה ז״ל גרם לי להבין שאני צריכה לכתוב בגוף ראשון, לא פוסט כללי. כדי שייכנס לכן, נשים צעירות, טוב טוב לראש.

כשהוא נופף מולי בסכין משוננת, לא האמנתי. רצתי לחדר השירותים, נשענתי בכל הכח על הדלת וצרחתי שיעזוב לפני שאני מתקשרת למשטרה. בדיעבד, הכתובת הייתה על הקיר, כל הסימנים היו שם: הקנאה המוגזמת והלא הגיונית, האובססיביות, העצבים והכעס הלא פרופורציונלי, הזעם שהיה יוצא ממנו אם מישהו ברחוב היה מסתכל לעברי, השליטה והרכושנות וגם האהבה המטורפת. את הכל הוא הסביר כ״אהבה גדולה״.

בפעם הראשונה שהרים את היד ומצאתי את עצמי מתגוננת הוא הזדעזע ובכה, נבהל שבכלל חשבתי שהוא מסוגל להרים עליי יד. חשבתי שטעיתי, שפירשתי לא נכון. אבל פחדתי. פחדתי על עצמי וגם פחדתי לעזוב מיד, הרי הוא תמיד אמר שאני ״ההישג הכי גדול בחיים שלו״ ושלל אמירות כמו ״החיים לא שווים כלום בלעדייך״.

הוא היה ״אחד מהטובים״ על פי כל פרמטר חיצוני והוא היה האדם שהיה הכי קרוב אליי. הוא היה מקסים, חכם, חמוד, ממשפחה טובה ״מהרקע הנכון״ והוא היה אלים.

אז, עד הסכין, לא חשבתי שאני נמצאת במערכת יחסים אלימה. זה היה נראה כאילו שייך לעולם אחר, לסוג אחר של אנשים, לנשים חלשות ומוחלשות. זה לא. יותר מכך, אני אחת משליש מנשות העולם. שליש (!) מהנשים בעולם, כך על פי ארגון הבריאות העולמי, חוו אלימות פיזית או מינית מצד גבר. אני אישה חזקה וזה קרה לי. ובנס וגם בזכות פניה לאשת מקצוע, אני כאן כדי לספר.

הסוף של מיכל סלה ז״ל היה אחר. רב הנסתר על הנגלה במקרה שבכותרות, אבל כמו שאמרה אחותה של מיכל, לילי בן עמי, בראיון הבוקר ״אם זה קרה לנו, זה עלול לקרות לכל אחת״.

במבט לאחור, אצלי הכל היה ברור. אין דבר רומנטי בקנאה ברמה כזו, מי שאוהב אותך לא רוצה לשלוט בך ואת בהחלט לא צריכה להרגיש אשמה. גם כשהוא אומר ״תראי מה את גורמת לי לעשות״. האחריות על מעשיו היא לא שלך ועצם האמירה הזו היא חלק ממנגנון הדיכוי.

זה לא סיפור שגם אחרי שנים ארוכות קל לי לספר, בטח לא בתפוצה כזו, אבל לצד אזלת ידה של המדינה בתחום האלימות נגד נשים, חשוב להזכיר לכן להיות עם האצבע על הדופק, לשים לב ולא להאמין כשהוא מתנצל בפעם המי יודע כמה ואז חוזר לסורו.

הסתרתי את הסיפור הזה מהרבה אנשים שהיו קרובים אליי. התביישתי. עוסי״ת ומטפלת שפגשה אותנו אחרי תקרית הסכין גרמה לי להבין את הסיטואציה, להפנים, לדעת שאני לא אשמה ולצאת מהמערכת האלימה הזו לחופשי, אל עולם שכולו טוב. מעגל השתיקה הזה נותן לגבר האלים כח ומאפשר את המשך האגרסיביות המתפרצת. כבר שמענו על כל כך הרבה מקרים שבהם נשים דיברו וזה לא עזר, אבל זה הדבר הראשון שצריך לעשות, לדבר.

אין דרך מובהקת לזהות ולחזות מי יהיה אלים כלפייך, אבל אם אחד או כמה מדפוסי ההתנהגות שתיארתי כאן נשמעים לך מוכרים, אל תשכנעי את עצמך אחרת. פני לקבלת עזרה, הצילי את עצמך. אל תחכי לסכין.

11.11.2019 | קארין מיכאי

הסיפור שלי מתחיל בגיל 11, או לפחות ממה שהנפש שלי יכלה לזכור.

אני לא מכירה חיים נטולי פחד. אני לא יודעת מה זה כשיש לך אבא שעוטף אותך, מגן עלייך. אני לא יודעת מה זה כשיש לך אבא שהיחסים ביניכם טובים, שאפשר להרגיש בהם קו מחבר של אהבה, דאגה, אכפתיות.אני לא יודעת מה זה כל אלה. והאמת, כשאני רואה את זה על אחרות, זה נשמע לי מוזר. קיים דבר כזה? ממתי?

בתור נפגעת פגיעה מינית ונפגעת אלימות קשה, בתור הקורבן התמימה (לכאורה), תמיד נהגתי לחשוב שחור או לבן. היה לי קשה לשים כל מקרה בקטגוריה אלימה או פוגענית. רק המקרים הכי קיצוניים זכו להשתייך בעיניים הדוחקות שלי לקטגוריות האלו.
ובכלל, מה נחשב? מה לא נחשב? מתי זו אני? מתי זה באמת? ואין יום שאני לא משוכנעת שאני אשמה. עד היום.

ואז הגיעה אותה התקופה, כשהכל התפוצץ. עמדתי מול החוק לבד. מילה נגד מילה. המחנכת שלי אז הסבירה לי חד וחלק "אלימות יכולה להיות גם מילולית. מספיק שתרגישי פחד או שהוא ישרה טרור בבית. זה פגיעה חמורה לכל דבר. מצב לא אידיאלי." ואז, הכל התחבר לי.

התחברו לי הפחדים לדבר. גם בפשטות, גם לבקש. הפחדים מהכליאה הכספית, הכלכלית. הפחדים לחזור הביתה מאוחר מידי. הפחדים ללמוד דברים חדשים מבלי לשמוע כמה שאני טיפשה, ושלא ייצא ממני כלום. הפחדים להיות ספונטנית. זה ייגמר באלימות. מבאס לא? הפחדים להביע את דעתי. הפחדים להיות אני. מי שאני. הפחדים מלעשות טעות שטותית שאשלם עליה פי 40 ביוקר. במכות עד זוב דם.

התחבר לי אותו מקרה, שעבדתי בבית והוא העביר ביקורת, העזתי לענות. אז הוא שבר לי את הפרצוף. התחברו לי אותן הפעמים שהפעיל כוח על נפשות שיקרות לי, הכאיב להן פיזית, כי ידע שזה ייכאב בדיוק איפה שצריך. התחברו לי אותם הרגעים שהוא העלים לי את המפתח לחדר, סתם כי לא מתאים לו הפרטיות שלי. שהייתי מסיימת להתקלח והוא היה מכריח אותי להוריד את המגבת מעלי כדי להביע דעתו על גופי. או להכניס יד לתחתונים שלי כדי לראות אם אני לטעמו. שהוא היה נוגע בי בלילות, כל הזמן. אונס. לא פעם. והלוואי שלא אזכר בעוד.

נלקחו ממני חיים שלמים, בריאות נפשית, את היכולת לסמוך, לתת אמון, לאהוב. נשארתי לבד, אני מול החוק היבש, אני מולו, ואני מול המשפחה שלא תמכה בכלל והאשימה.

כשגדלתי בגיל, וקיוויתי שאולי הפרק הזה בחיים מאחורי – הגיע סיוט נוסף. המצלק השני הכי גדול בחיי. בין כל שאר המצלקים שלקחו ממני עוד חלק, ועוד אחד. סמכתי עליו, והוא ניצל את העבר שלי. גרם לי להיראות מטורפת בעיניים של הסובבים.

בפעם הראשונה שהצלחתי להתנגד – הפעיל כוח. אנס אותי, בפעם המיליון. אבל לא לפני שחטפתי מכות שהשאירו כחולים על כל הגוף, שקיבלתי זעזוע מוח קשה, ונשארו לי בעיות זיכרון חמורות.

היום אני עדיין מנסה למצוא מי אני, מנסה להבין מה אני מתחת לכל זה, ומה מקומי בעולם. נאחזת בכל טיפת חום, קירבה, אהבה שהנפש שלי מצליחה לקרוא ולפרש. אחרי שנים, שנים של אנטי לפתוח את הפצעים האלו, בידיעה שהם לעולם לא יירפאו לחלוטין – אבל לגעת בהם ולנסות לאחות קצת. אחרי כל כך הרבה שנים כאלו – היום אני קצת אחרת. לומדת לצמוח מחדש, בעיקר מתוך הלבד. הלבד הזה מול חוסר הצדק, מול השטן והסגנים שלו.

לומדת לשקם את מה שנבל. לומדת לקחת. בעיקר לקבל. ליצור לי אני. אני עוד רחוקה מהסוף, אפילו אומר שגם לא בחצי הדרך. התהום שלי נפערה יותר ויותר בכל נפילה. ויש…. יותר מידי.

אבל, למרות שאני לא מצליחה לראות – אולי קיים האור בקצה?

11.11.2019 | שגית דוד ששון-מידן

הייתי שם. אני עדיין שם. זה לא עובר לי . היא לא הייתה מדוברת האלימות שלי. היא הייתה שותקת. היא הייתה שקטה. היא הייתה כל כך שקטה ולא מדוברת שכמעט ולא הורגשה בחוץ. היא כל כך שקטה האלימות שהסביבה אפילו לא תחשוב.
אלו שהרגישו, לא דיברו כאילו לא האמינו שיכול להיות בכלל. אנחנו לא נרבה דיבור על אלימות בין זוג נשים. זה עוד מוקדם מידי. אני לא בטוחה שאנחנו ערוכים. אלימות שקטה. מידי פעם צעקות חודרי קירות. לא משהו שלא מכירים מבתים אחרים. לרוב מילים מנמיכות עד שלא אזהה את עצמי הליכה על קצות אצבעות… בשקט… שלא ירגשו בקיומי שלא אייצר סיבות להתלקחות. לא להיות קיימת. אין מכות. רק המון מילים שורטות עור שמשאירות צלקות. אני עדיין שם. גם אם נפרדתי ממנה ועברו השנים. תהיה בינינו תקשורת מחויבת מציאות שעדיין, תגרום לגוף לרעוד בכל מפגש.

אחרי הרבה שנים שנהיה יחד, אצא מהפרידה מצולקת כל כך, שאתקשה לבנות חיים. יד לא הורמה. צעקות לפרקים. מבטי עיניים משתקי גוף. "את אדם רע" היא אמרה לי. "את אדם רע". כל כך הרבה פעמים. שהאמנתי. "את אדם רע". המילים שלה עשו אותי כזאת לעצמי.

11.11.2019 | אודליה שק בן דוב

הייתי שם וחשבתי שמגיע לי להיות שם. רציתי להיות גדולה מעצמי, רציתי קשר עם הרבה אהבה והכלה, והכלתי. ראיתי את היחס המזלזל שהוא נותן לאמא שלו ולאחותו, ראיתי איך לאט לאט גם אני מתחילה לקבל יחס כוחני.

הוא מעולם לא הרביץ לי או קילל אותי. הוא כן היה טורק דלתות, תופס אותי בכוח, דוחף אותי, ושפת הגוף שלו הייתה הופכת לאגרסיבית כשלא הייתי מרצה אותו. והרגשתי שזה מגיע לי. כי הייתי חיילת שמנסה לשחרר את התלות שלה במשפחה ומוצאת את התלות אצל בן הזוג בעל ההכנסה הקבועה והרישיון.

וזה מגיע לי, כי אני לא שוכבת איתו מספיק. וזה מגיע לי, כי אני בדיכאון, וכי אני פוגעת בעצמי, וכי כל עוד אני לא אוהבת את עצמי אני צריכה להעריך כל מחווה אוהבת שמגיעה מבחוץ. וזה מגיע לי, כי כל עוד אני מפחדת להביע את הקשיים שלי מולו זאת הבעיה שלי שהבעיה הזאת לא נפתרת.

בסוף נפרדתי ממנו. בזמנו הטיעון שלי ביני לבין עצמי היה שאני לא מספיק טובה בשבילו, שמגיע לו טוב יותר ממני, שהוא נותן לי הרבה ואני כפוית טובה. וכל ההערות שלו: "יש לך תסביך נסיכה", "אין לך כישורים חברתיים" והכואב והחזרתי מכולם – "את סתם", בסופו של דבר תורגמו אצלי בראש ל-אני לא ראויה לו. עזבתי אותו מהמקום של השנאה העצמית, אבל מזל שעזבתי. כי לבד הוכחתי לעצמי עד כמה אני חזקה, ללא תסביך נסיכה, עם כישורים חברתיים מעל ומעבר ובעיקר – ממש ממש לא סתם.

הוא לקח קשה את הפרידה. כתב לי מכתבים, הופיע בדירה שלי ובמקום העבודה שלי מספר פעמים בלי להודיע, שלח לי הודעות פאסיביות אגרסיביות. פעם עוד הייתי נפגשת איתו, לראות מה שלומו, ובכל פעם הוא היה מנסה לשכנע אותי לחזור אליו. עברו שנתיים, והוא עדיין לא שחרר. הוא עדיין מופיע אחת לכמה זמן במקום העבודה שלי, ולא מבין למה אני קרה אליו, למה אני משתתקת. מאז מאוד קשה לי להיכנס לזוגיות. האמון בכושר השיפוט בין סימני אזהרה לבין התנהגויות אנושיות התערער. כל מה שביכולתי לעשות זה לסלוח לעצמי על זה שהייתי שם. זה לא הגיע לי.

10.10.2019 | לילו שלו

גברים נרקסיסטים ומתעללים לא באים עם נורות אזהרה מהבהבות. הם מתחילים כמקסימים ושרמנטים וגורמים לך ליפול בקסמם. זה אף פעם לא רק רוע מוחלט אין-יור-פייס ובטח לא מההתחלה. זה שרמנטיות-שיא, זה להתעניין בך כמו שבחיים לא התעניינו בך, זה לרצות לדעת עליך הכל ולגרום לך להרגיש מרתקת. הם יהיו בעצמם חכמים, שנונים ורהוטים, אולי אנשי העולם הגדול, ויגרמו לך להרגיש שזו זכות להיות בקרבתם. אחרי כמה שבועות או חודשים או שנים מגיע גם רוע הולך וגובר, בטיפטופים – פעם סטירה ופעם ליטוף, כל כך לאט שלא תשימי לב ועד שכבר תשימי לב – תהיי שבויה כי הם הרחיקו אותך מהסביבה הקרובה לך, כי פיתחת בהם תלות שאין במערכות יחסים לא רעילות, וכי הם גרמו לך להרגיש קטנה, טיפשה וחסרת יכולת לחלוטין.

זה כולל התעללות נפשית, הרחקה שלך ממעגלי התמיכה שלך, הטחת האשמות על בגידה או רצון שלך לבגידה בהם, הטחת האשמות בידידים שלך שבטוח רוצים אותך אז אסור לך להיפגש איתם, הקטנה של הערך העצמי שלך עד למינוס, שימוש כנגדך בכל פרט מידע שבזמנו, בהתחלה, הצליחו ללמוד ממך עליך. זה כולל שליטה בלבוש שלך, שליטה כלכלית בך שכוללת פתיחת עיניים עליך ופקפוק בצורך שלך בכל הוצאה כספית שלא תהיה. זה כולל פגיעה בקריירה שלך או דרישה (מוסווית יותר או פחות) שתתעדפי את הבית והזוגיות על פני הקריירה, ההשכלה וכל תחום אחר בחייך. זה כולל ערעור תפישת המציאות שלך בכל היבט בחייך, איומים תמידיים בפרידה מחד ואיומים בהתאבדות אם את תיפרדי מהם מנגד, התעללות מינית, דרישה ליותר סקס או תנוחות שאת לא מעוניינת בהן כתנאי להמשך היחסים, ובחלק מהמקרים גם פרצי זעם שכוללים אלימות פיזית – כלפי עצמם (אגרוף בקיר), כלפי חפצים (זריקת ושבירת חפצים) וכלפיך עצמך. לכך בדרך כלל תתלווה אמירת "רק את מסוגלת להוציא ממני התנהגות כזו" ו/או הבטחה שזה לא יקרה יותר לעולם ו/או תחנונים שתישארי שלהם. כלומר איתם. כלומר שלהם. ואכן יהיה שקט והם יהיו מקסימים ושרמנטים… עד לפעם הבאה.

ובסביבה שלך לא ידעו מכלום, ואת לא תספרי כלום כי את בעצמך לא רוצה להאמין שזה קורה, כי הם משכנעים אותך שאת לא מבינה בכלל מה קורה והם בעצם דואגים לך, כי הם הבטיחו להשתנות, כי יש לך איתם בית ואולי גם ילדים והלוואות שלקחתם והם בטוח לא יעשו את זה יותר, וגם אם הם יעשו – הם ישכנעו אותך שזה מגיע לך.

וגם כשכבר תספרי, סיכוי לא רע שלא יאמינו לך כי הם הרי כאלה שרמנטים ומקסימים ואתם כזה זוג מושלם מהסוג שכולם מקנאים בו. זה יכול לקרות לכל אחת, לא משנה כמה חזקה היא נראית מבחוץ, לא משנה כמה חזקה היא הייתה עד אליו, לא משנה כמה משכילה היא, כמה מודעות פמיניסטית יש לה, זה פשוט לא משנה. זה המנגנון של בני הזוג הנרקסיסטים והמתעללים וזו אף פעם אף פעם אף פעם לא אשמת הקורבן שלהם.

14.10.2019 | חן גיא

הייתי שם הייתי שם בגיהנום, בפחד, באימה. גם אני הסתכלתי במראה וכבר לא ידעתי מי ניבטת מולי. גם אני חייתי בשתיקה, כל בוקר עטיתי על עצמי חיוך ויצאתי לעבוד. נזהרתי שאף אחד לא ידע שאני חיה עם מפלצת, נזהרתי שהוא לא יתעצבן. ניסיתי שהכל כל הזמן יהיה מושלם, לא להרגיז, לא לפגוע. רק אל תגידי משהו לא במקום, תהיי טובה. גם אני עצמתי עיניים והתחננתי שכל הדבר הזה יסתיים, שמישהו יקח אותו ממני.

יום אחד יצאתי לבית קפה עם חברות שלא ראיתי הרבה זמן. הפלאפון שלי היה בתיק ולא הוצאתי אותו שעתיים. פתאום חברה מקבלת שיחה, מסתכלת עליי ואומרת לי – זה בשבילך. מה? לוקחת את המכשיר מידיה. "איפה המפתחות לאוטו??" הוא שואל, בצרחות. מה? אופס. קולטת שהחברות שלי נבוכות, הן שומעות הכל. תחזרי מיד ותביאי לי את המפתחות ולמה את לא עונה לטלפון, בשביל מה יש לך טלפון. עם גרון חנוק מנתקת את הטלפון. אוספת את חפציי והולכת הביתה. כשאני מגיעה לדירה חושכות עיניי. כל הדירה הפוכה, כל תכולת הארון והשידות על המיטה. הוא צורח, העיניים שלו עיני משוגע. אני מגמגת סליחה, אני מצטערת, לא שמתי לב. הוא צורח – "את טיפשה, מה אני עושה עם כזאת טיפשה". אני מתנצלת שוב, שואלת מאיפה היה לו את הטלפון של מ׳. הוא צורח עליי בטירוף – הוא הטעין את הטלפון הישן שלי ומצא את הטלפון שלה. מה? באיזו זכות? אני מעזה לשאול. הוא מתעצבן ממש. העיניים שלו מפחידות אותי. הוא דוחף אותי, אני נופלת. כואב לי, אני מתחילה לבכות. הוא נבהל ויוצא מהבית. חוזר אחרי כמה שעות, מחבק מלטף אוהב, מספר לי כמה אני מוציאה ממנו את כל הרע (בדרך כלל הוא ממש רגוע ושמח).

שנאתי אותו, רציתי שהוא ימות. אבל מה עושות? איך ממשיכות מכאן? יש לנו דירה יחד (דירה שלי כן? הוא פשוט לא הפסיק לומר כמה זו דירה שלנו). אין לי חברות בגללו. איך מתחילים חיים מאפס?

לקחו לי כמה שבועות אבל בסוף עזבתי. הייתי שם. ותודה לאלות שאני כבר לא. תפקחו את העיניים, סביבכם וסביבכן רבות ששם עכשיו. תהיו שם עבורן, הן צריכות מישהו שיזכיר להן – את לא לבד ואת שווה הרבה.

12.10.2019 | דנה מאנס

הוא היה אומר לי שאף אחד לא יאהב אותי כמוהו, שהוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו, שאף אחד לא ישמור עלי כמוהו.

הכל היה מכומת, כל דבר היה לעומת משהו אחר. כל דבר היה דרמטי, מוצף בדמעות, ואיכשהו תמיד באשמתי. אני גרמתי לו להרגיש רע, בגללי הוא שוב ניסה להתאבד, אם לא הייתי עושה כך וכך הוא לא היה מוריד בקבוק וויסקי ביחד עם חבילת קלונקס שלמה. אם הייתי מבלה יותר איתו, ופחות עם חברים שלי בטוח היו לו פחות התקפי חרדה. אם אני לא רוצה לשכב איתו עכשיו אני כנראה כבר לא נמשכת אליו, או שהסתכלתי על מישהו אחר. אם לא בא לי להיפגש איתו היום זה אומר שלא אכפת לי ממנו יותר אם אני אפרד ממנו אין לו סיבה לחיות.

אחרי שנתיים הצלחתי להיפרד ממנו (ביחד עם הבטחה שזה זמני. אני רק צריכה קצת זמן בנפרד. וכן, אני יודעת שאם לא נחזור הוא לא ימשיך לחיות) ועוד חצי שנה כדי לנתק את הקשר לגמרי. חסמתי אותו בכל מקום אפשרי, והוא ניסה ליצור קשר בכל דרך. זה היה מלווה בהרבה אשמה: לא ישנתי בלילות, הייתי בטוחה שאם הפעם הוא יצליח להתאבד – זה יהיה בגללי.

עברו ארבע שנים והפסקתי לחכות לשיחה שמבשרת על המוות שלו. הבנתי שאני לא האשמה. אני עדיין לא מספיק סומכת על גברים כדי להיכנס לקשר רומנטי עם אחד מהם. עוד לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי. הוא מעולם לא צעק עלי, ולא הרים יד. לא תמיד רואות את האלימות. לא תמיד שומעות. לפעמים הסכין מכוונת כלפיו.

8.10.2019 

בן הזוג הראשון שלי בגיל 16 היה אלים כלפיי, בעיקר רגשית ונפשית אבל גם מינית ופיזית באפיזודות חולפות. היינו ביחד במשך שנה וחצי ארורה, שבסופה בהחלטה 'פזיזה' של רגע, נפרדתי ממנו לפני הגיוס לצבא, כדי לחיות את החיים.  אני עד היום תוהה, בין הצלקות הנפשיות שנשארו לי, איפה יכולתי להיות לו לא הייתי עוזבת ככה ולא מפסיקה לחשוב על אשתו היום.

אני כבר בת 30 ומשהו, יותר שנים בלעדיו מאיתו; אבל המכות, ההתעלמויות, הכעסים, ההשתקות, ההקטנות, איתי בכל יום מאז. בשנים האחרונות אני לאט לאט מתמודדת עם מה שעברתי והופכת להיות אישה חזקה יותר, מנטלית ופיזית. ועדיין, הוא שינה בי דברים שלא ניתן לתקן.

10.10.2019

לא חשבתי שאי פעם אהיה מסוגלת לכתוב על הדברים ולשמוע את עצמי כמו הד בתוך הראש שלי, אבל זה חייב לצאת.

בימים ההם כשהכל קרה לא ידעתי עד כמה האישי הוא הפוליטי, שכולנו, לא משנה כמה אנחנו נשים חזקות ומודעות, יכולות למצוא את עצמנו בסיטואציות קצה ששומעים עליהן בחדשות או באופן אירוני בסיטואציות "יומיומיות" שלא שומעים עליהן בכלל.

לא גדלתי בבית קשוב במיוחד או אם אדייק לא גדלתי לאבא קשוב במיוחד וזה בלשון המעטה, הוא היה משליט טרור בבית, היה מתעלל בי באימי בצורה עמוקה שכללה אלימות על כל צורותיה, זו של אמי זכורה לי מכל כי הייתי שומעת אותה בוכה בלילה מאוחר כשכולם ישנים.

היום בדיעבד אני יכולה לומר שהקושי שלי בזיהוי סכנות נבע מכך שכל מה שראיתי בבית היה לא נורמלי אבל גדלתי לתוך זה, אז עד גיל מסוים הייתי בטוחה שכך יחסים אמורים להתנהל. וכמו בשידור חוזר שלה בחרתי בנישואי בריחה בגיל מאוד מאוד צעיר ועוד בדומה לה בחרתי בגבר שלכל אורך הדרך הקטין אותי ואת היכולות שלי ובו זמנית האדיר את כוחו ויכולותיו. לעיתים אהב אותי כל כך והבטיח הבטחות ולעיתים בדיוק הפוך. מה ששיגע אותי זה ששניהם היו בעוצמה וזה מה שבילבל אותי.

הוא הכיר את הרקע המשפחתי שלי והשתמש בו. בימים שהעזתי להתווכח או להעביר ביקורת על איך שהוא מתנהל עם הילדה הוא דאג להבהיר לי שכדאי לי לשתוק ושאילולא הוא – אהיה זונה מסכנה שחיה ברחובות ואף אחד לא יסתכל עליה. בזמנים אחרים בהם מצב רוחו היה עוד פחות טוב זה היה מסתיים בכפייה של עצמו עליי תוך אלימות פיזית קשה.

מתוך הרגל כבר לא היה אכפת לי מעצמי אך ייסר אותי שזו המציאות שהילדה שלי גדלה אליה. אז כשהייתי מחליטה שלא עוד הייתי לוקחת אותה ובורחת למישהי מהמשפחה שעוד נשארה לי, סוחבת את עצמי ואת הילדה שהייתה אז קטנה מאוד אבל אין לי ספק שספגה לא מעט. כשעברו כמה ימים הוא היה מתקשר באובססיביות ומתנצל, מבטיח שזה לא יקרה שוב ומבטיח לפצות.

הניתוק מהגוף והנפש שלי היו כל כך חזקים אז האמנתי, או שאולי כל כך רציתי להחזיר את השליטה על החיים שלי ושל הילדה עם כמה שפחות שינויים וטלטלות. אבל זו הייתה רוטינה שחזרה על עצמה כל הזמן, כל כך הרבה פעמים.

בלי הרבה מילים אומר שאני כבר לא שם איתו בין זרועותיו המתעתעות. ולעיתים נזכרת איך אז, כשהיה נגמר היום הייתי מלקה את עצמי על היותי אמא לא מספיק מגנה, על היותי אישה חלשה וכנועה שלעולם לא תוכל לחיות חיים מלאים. אבל היום אני יודעת להגיד לעצמי כמה זה מעגל קשה וכמה החברה בה אנו חיות נותנת לזה יד וגורמות לנו לייתר את עצמנו ולהרגיש נשים ואמהות פגומות.נאז כן גם אני #הייתי_שם.

9.10.2019 | נעמה אטיאס 

הייתי שם חצי שנה בסך הכל, קצר – אולי אפילו מינורי ביחס לסיפורים אחרים. זו הייתה השנה הראשונה של התואר, מחלקה קטנה והוא למד איתי. הוא היה חמוד וחיזר אחריי ולא ממש הייתי בעניין. הוא בדיוק נפרד מחברה שלו (או ככה לפחות הוא אמר), אבל היה לו איזה קסם שבסוף כבש אותי.

בהתחלה הכל היה סביבי, הכל. אבל מהר מאוד הוא התחיל להגיד על כל מה שעשיתי שזה לא משהו ואיך קיבלת ביקרות טובה על משהו כל כך בינוני, הוא התלונן על הכל ועל כולם והיה בטוח שהוא טוב בהרבה, חברות שלי היו "דפוקות" והמשפחה שלי "עיכבה אותי", זה המסר שחילחל ממנו כל הזמן.

הפסקתי לדבר עם אחת החברות הכי טובות שלי בגלל שהוא שיכנע אותי שהיא בעצם חרא של בן אדם, זו הייתה שנה ראשונה ללימודים שגה ככה לא הייתה פשוטה והוא היה שם בשביל להגיד לי כמה הכל הרבה יותר חרא ממה שחשבתי ושיכנע אותי שאני צריכה לפרוש מהלימודים – גם הוא יפרוש ונגור ביחד ויהיה מעולה. ובנתיים, כל מה שעשיתי היה חרא. אני הייתי אשמה בהכל וגם עברנו להיפגש רק אצלו. הוא קבע את התנאים: מתי, איך, כמה ולמה וצעק עלי שאני חרא ועשה לי משטר אכילה והחליט בשבילי מה אני אוכל ומתי כי אני יפה אבל אוי המשקל…

בסוף יצאתי משם אחרי שנפרדנו לפחות חמש פעמים קודם, יצאתי משם כי היו מספיק מי שאמרו לי שלא מגיע שידרכו עלי ככה, כי בסוף לא יכולתי יותר לשמוע כמה אני חרא למרות שלגמרי האמנתי לזה כבר. בסך הכל, חצי שנה ששינתה אותי לגמרי.

והיה לי המזל שהוא פרש מהלימודים ואני יכולתי להמשיך ולחזור לנשום ולגבש את עצמי מחדש או לפחות ללמוד מחדש איך לשמור על עצמי. זה לא באמת היה כזה פשוט והיו לזה השלכות שנים קדימה אבל הייתי שם ותודה לחברות שלי שנתנו לי כוח לצאת משם. אני עדיין חושבת לפעמיים שהוא בטח עושה את זה למישהי אחרת אבל אף פעם לא סיפרתי. אפילו החברות הקרובות שלי לא באמת יודעת מה קרה שם, כי היא בטח כמוני, תאמין שהאקסית שלו משוגעת…

יש פה עוד כל כך דברים קטנים, סימני אזהרה אבל זה כל מה שאני מסוגלת לספר עכשיו, שבע שנים אחרי שהייתי שם. 

9.10.2019 | ענבל כרמל

הרבה פעמים כששומעים על אלימות במשפחה נוח להשליך את זה על מצב סוציואקונומי כלשהו, על מצוקה קודמת. כי אם אני לא חלק מאף אוכלוסיה מוחלשת באופן מובהק זה לא יקרה לי. זה לא תאונת דרכים הרי… זו לא יד הגורל. בהקמת משפחה יש בחירה מושכלת. הרי אם לא יהיה לי טוב עם הבחירה תמיד אפשר לבחור אחרת. אלו דברים שקל לשכנע בהם את עצמך. מאוד קל. כל כך קל שלפעמים גם אם כל הסימנים מראים שמישהו לידי במצוקה, נבחר להתעלם, הרי אין סיכוי שהמצוקה כל כך גדולה. הרי אם היא הייתה כל כך גדולה… הוא היה הולך! אלו המחשבות של מי שלא חווה. אבל המציאות מאוד שונה. המציאות היא שלא תמיד קל כל כך לשנות את הבחירה.

המציאות היא שקשה להחליט שדי, הרי לא 100% מהזמן יש אלימות… ויש סיבה שהתחתנתם בטח. המציאות היא שאולי זה רק תקופה קשה ואולי בכלל זה בגלל משהו שאני בעצמי עשיתי אז זה לגיטימי… רק כתגובה למקרה האחד. והעוד אחד והעוד אחד… המציאות היא שלפעמים אתה חושב שזה בגללך. המציאות היא שלפעמים במקום לפגוע בך הוא יגרום לך לפגוע בעצמך, בעידוד קטן – "עדיף שתמות", "כולם שונאים אותך ואתה גם ככה מיותר". "מי שאוהב אותך זה כי הוא לא מכיר. אני מכיר, אני המשפחה שלך". המציאות היא שאם האדם שאמור להיות איתך, להגן עליך ולשמור עליך פוגע בך ואולי כבר אין טעם, כי איך תסמוך על אחרים? ואם אתה עוד בחרת אותו… קשה פי אלף – איך תסמוך על הבחירות של עצמך? פישלת בענק.

המציאות היא שלפעמים הוא דווקא נחמד והוא גם קנה לי מתנה ליומולדת. המציאות מורכבת. המציאות היא לא תוצר של מצב סוציואקונומי כזה או אחר בהכרח. במציאות צריך להיות קשוב לסביבה ,אבל קשוב באמת לא קשוב ל"וואי איזה חופשה שווה היתה לכם ואיפה קנית את החולצה". להיות קשוב למה שלא אומרים ולמה שלפעמים לא יכולתם למנוע כי" זה לא החיים שלי ומה אני אתערב? אולי אני לא מבין טוב…"

אבל יכולתם לעזור. אבל יכולתם להישאר גם אם פחדתם לשמוע. יכולתם בעדינות להציע עזרה כשהיו צעקות, לנסות למנוע. יכולתם להיות מפלט אפילו לכמה שעות. ואם נלך על דרך השלילה, יכולתם לא לגרום לבנאדם להרגיש כמו מחלה.

נו… עוד כותרת ענקית בעיתון. איזה אנשים משוגעים. אבל אין מה לעשות. ככה זה ההם. לזה הם רגילים. זה בתרבות שלהם, ככה זה שם בשכונה. זה לא אצלנו. פה כולם שמחים. ילדים בבית ספר. ההורים בעסקים. משפחות טובות וחיים מאושרים.

אפשר לגרום למי שלידך להרגיש נורא – גם אם לא אמרת במפורש כל מילה בהפסקה. לבן אדם הזה יש חושים מאוד מחודדים. מרוב  שהוא במצב כוננות תמידי לפעמים הוא שומע מה שאחרים רק חושבים. ואתה לא מאוד אשם כי איך בכלל יכלת לדעת שהוא "כזה"?! אבל בלי ששמת לב הוא התכווץ ונעלם בכסא. ועוברות לו המחשבות שאולי באמת כדי להעלם, הרי אין לו מקום פה בשכונה. אם הוא היה מכאן הוא לא היה חווה את מה שהוא חווה.

כי השכונה שלנו שכונה טובה, משפחות טובות ואנשים שמחים. זה לא המצב הסוציואקונומי שמייצר כותרות בעיתונים. (חוץ מזה הם העלו תמונה ממש חמודה לאינסטגרם אפשר להיות רגועים) ולא כולם בשכונה הטובה פשוט יכולים. יכולים לקום ברגע ולשנות לעצמם את כל החיים. ומה יחשבו ומה יגידו אנשים? ואם תגיע משטרה אלי הביתה יראו כל השכנים! ואולי אני סתם מגזימה וזה התקף עצבים, קורה לכולם, חוץ מזה הוא התנצל וקנה לי פרחים. אז כלפי חוץ אף אחד לא ראה "את הסימנים המוקדמים" ושאולי כולם בחרו להתעלם. כי פה בשכונה יש רק אנשים טובים.

#הייתי_שם

(אב אלים. בכיתה י"א הגשתי תלונה במשטרה. לחץ עצום במשפחה לבטל-. שוחרר, מתגורר בחול, מגיע לעיתים לארץ, לבית. בת 21 עוד גרה בבית הורי, אלימות מילולית, התעללות רגשית… אבל לעולם לא ירים שוב יד. לפחות פיסית אני מרגישה מוגנת. ההחלטה הכי טובה שלקחתי בחיים.
במשך שנים התביישתי בזה. שכונה טובה מאוד. בשנת שירות, שכונה "קשה" עם "מלא כמוני" וכשהגעתי לצבא התחלתי לדבר על זה כחלק ממני. לא מנפנפת בזה אבל שהנושא עולה אפילו לא מתאמצת להסתיר. זו לא בושה. אני הגיבורה שלקחה אחריות על החיים שלה. זה הם שפסיכים).

8.10.2019

גם אני הייתי שם. בת לאבא שכל מה שהיה לו בחייו העלובים היה שליטה בנשים מסביבו. נשים רגישות, חכמות, יפות, עשירות בתוכן – והוא רמס מה שרק יכל.

לפני שכתבתי "בחייו העלובים" באתי לכתוב "בחייו העצובים", אבל נזכרתי מה הרוצח המחליא של יום שישי האחרון אמר לגבי תקפות וקדושת ותיעדוף הקשיים של התוקף והבנתי שבעצם ריחמתי על אבא שלי כל חיי, כי היו לו חיים קשים והוא היה אדם רגיש ובכה בסרטים עצובים ועבר התעללויות והיה בודד ומסכן. והיום אני כבר ילדה גדולה, שנים ארוכות אני מלומדת ומלאת ידע וסקרנות לגבי הטבע האנושי ומבני הנפש שלנו ועדיין, רק עכשיו – ממרום שנותיי, אני מבינה שריחמתי עליו כי זה מה שבלעתי, זה מה שאמרו לי לעשות, זה מה שאנחנו בנויות ומובנות לעשות: לגייס את הרחמים והרחם והחמלה והרוך שלנו כדי להבין ולחבק ולחמול ולהציל מפלצות מתעללות.

כי הם מורכבים, כי הם רגישים, כי הם מסכנים… וזה חולני. והרצון הטבעי לחמול ולהכיל מורכבות יוצר עמדה רגשית ומצב שהם הכי הכי מבלבלים בעולם ולפעמים מסכנים את החיים היקרים שלנו. רק עכשיו אני מבינה, בזכות עבודה רגשית ובזכות הרשת והמידע והפוסטים כאן – איזה אפס אבא שלי היה כשקרא לאמא שלי אפס כל חייה והפך אותה בכל דרך אפשרית לאבק אנושי. השפיל, שלט, התעלל בשתיקות, הפעיל סנקציות כלכליות ופסיכולוגיות, איים – ורק פעם אחת בלבד היכה "בקטנה".

משפחה "לבנה" מהמעמד ה"נכון" ומקוללת בגלל הקללה שלו שהביא איתו מהבית. הוא הפך הכל לחרא – הוא לא רצח אותנו אבל הוא הרג בנפשות שלנו. בטיפטוף תמידי של רעלים.

אנחנו כנשים לא יכולות להבין איך זה שאם חרא לי ועשו לי רע ושחור לי בנשמה – אז אפשר לצאת החוצה לרחוב ולרסס את החרא הזה על קורבנות, על ילדים וילדות, על נשים ונערות או לחפש באיזה אתר היכרויות איזו קורבן יציב להריגה סדיסטית איטית ומתמשכת. לא, אנחנו לרוב לא מתהלכות ככה בעולם, אותנו לימדו להוציא את החרא על עצמנו, להרוג את עצמינו בעצמינו.

אני רק מקווה שנדע יותר ויותר, ונצליח להגן על עצמנו בזמן, שנצליח לזהות ולהישמר. תודה שאתן כאן ומבינות ושומרות.

#הייתי_שם

8.10.2019 

זו הייתי יכולה להיות אני? שאלה קשה. בימים אלה אני יוצאת ממערכת יחסים אלימה. שבע שנים של אהבה, נתינה, תמיכה ומידי פעם אלימות. לא כמו שרואים בסרטים: הגבר חוזר שיכור הביתה ונותן סטירה לאישה בגלל קנאה. לא. מידי פעם כשהיה עצבני היה מעיף דברים בבית, היה צועק ומספר שהוא בדיכאון. היה דוחף אותי, מצמיד אותי לקיר וצורח עלי עם ריח פה של בוקר שאסור לי להעיר אותו ושאני מעירה אותה בצורה נוראית ובגלל זה הוא מתנהג ככה. היה שם לי יד על הפה כדי שאני לא אצעק. מסביר לי שהוא מנסה להרגיע אותי כי אני משתוללת. ניסיתי להסביר לו שאני לא נושמת ככה אבל הוא אמר שאני סתם מגזימה. פעם אחת, הוא פצע לי את השפה אבל הוא אמר שכנראה עשיתי את זה לעצמי כדי להוציא אותו מפלצת.

ואז הגיעה הלילה. הלילה שאני אזכור כנראה כל חיי. רבנו, עוד פעם. אני אפילו לא זוכרת על מה. וזה גם לא משנה. כבר כמה פעמים שברחתי, ביחד עם התינוקת. אבל כל פעם חזרתי כי אני אוהבת אותו ואנחנו צריכים לעבור את זה יחד, הרי גם לי יש חלק באשמה לא? ככה חשבתי אז. 

ובחזרה ללילה שפתח את עיני: חנק, גרירה מהשיער, אגרופים לראש, צרחות וקללות בצורה נוראית. אני מחזיקה את התינוקת בערך בת שנה ביד שלי. ביד השניה מגנה עלינו. הצלחתי להתקשר להורים שלי ולבקש מהם להגיע… הם כבר ידעו מהאלימות. ניסו להזהיר אותנו שזה לא יכול להמשיך ככה ושבסוף יהיו נפגעים. הצלחתי לברוח למטבח עם התינוקת בידיים, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. ואז, דפיקות בדלת. משטרה נכנסת. אני בהיסטריה, שאף אחד לא יגע בתינוקת ובי. ההורים שלי גם נכנסים.

הוא למשטרה ואני למיון. שם מחכה לי העבדת הסוציאלית המקסימה שאומרת לי: עברת תקיפה. זו לא אשמתך. עברת תקיפה.

שבועיים של כאבים וסימנים כחולים בכל הגוף. בדיעבד, הייתי אז בהריון. השכנה הזמינה את המשטרה. השכנה. השכנה של מיכל קיבלה דפיקות על הדלת ותינוקת בלי אמא באמצע הלילה. האלימות יכולה להיות בכל בית. גם אנשים לבנים, מלומדים ואפילו מהמעמד הגבוה. שבע שנים גרנו בכל מיני בתים באזורים שונים. הרבה שכנים/ות שמעו וידעו, אבל לא לכולם/ן היה אכפת. אולי לא כולם/ן ידעו מה לעשות. אל תהיו אדישים/ות, אם יש ספק – אין ספק. תציעו עזרה, תמיכה ובמקרה הצורך תפנו למשטרה. במיוחד אם יש שם ילדים/ות.

8.10.2019

לקראת כיפור אני מבקשת סליחה מעצמי. סליחה שכשהאחראי במפעל שעבדתי בו בגיל 17 החליט שזה בסדר להכניס ידיים לחולצה שלי, קפאתי באותו רגע ולא אמרתי דבר. סליחה שכשהאחראי במשרד שעבדתי בו, עשרים שנים אחר כך, החליט שזה בסדר לשים יד על הישבן שלי, קפאתי באותו רגע ולא אמרתי דבר. סליחה שכשההוא, שהיה מחויב לשמור עלי בילדות הרים עלי יד, קפאתי באותו רגע וספגתי בשקט את המכות. וסליחה שכשהנער שחשב שזה מצחיק להדוף אותי אל הקיר ולהדביק לי נשיקה עם לשון בכוח ודווקא אז התנגדתי אבל מה לעשות, לא היה לי מספיק כוח נגדו. ואחר כך לא אמרתי על זה כלום.

סליחה מעצמי, כי למרות שנים של עבודה עם קורבנות אלימות, תואר בפסיכולוגיה, עבודה בתחום הטיפולי, ידיעת החוק, אני עדיין – עדיין כועסת על עצמי שלא הגבתי ב fight אלא ב flight.

נשים, תסלחו לעצמכן. אתן לא האשמות ואין דרך "נכונה" להתמודד עם אלימות שמופעלת כלפיכן. גם אם מצופה מכן לדעת ולהגיב, גם אם אתן מזהות את הסימנים, גם אם הייתן שם פעם, גם אם אתן בעלות תמיכה חברתית, משפחתית, כלכלית – אתן אף פעם לא אשמות באופן שבו הגבתן ברגע שבו איימו, השפילו, צעקו, הכו, ותקפו אתכן.

8.10.2019 | עדי סדקה 

לפעמים זה נראה כמו סרט רחוק שמישהי אחרת שיחקה בו ולא אני. אבל לרוב זה סיוט שאני עדיין מנסה להתעורר ממנו. אפילו אני, אשה שנמשכת לנשים, איכשהו נגררתי למערכת יחסים אלימה עם גבר. אפילו אני, הפמיניסטית, נמשכתי בלי לשים לב למלכודת של גבר חולה שליטה. גבר שלכולם היה נראה מקסים ורגוע. אבל איתי הוא היה בדיוק ההפך.

גבר, שהיה לו, מכל מיני סיבות, הרבה כוח עליי והוא ניצל אותו כמה שרק יכל. הרחיק אותי מחברים וחברות, שכנע אותי לעזוב עבודה כדי שיוכל לשלוט בי כלכלית ואולי הדבר הנורא ביותר שהוא עשה זה כשהוא פגע בי מינית. ואפילו שעבר יותר מעשור מאז, ואפילו שהוא נענש ואפילו שאני היום חיה ואהובה ורצויה ואפילו שאני יודעת שאני לא היחידה שעברה את זה – יש בזה המון בדידות גם היום.

הרבה פעמים אני חושבת מה היה קורה אם לא הייתי קמה ומתנגדת בסוף ואם הייתי נשארת בסביבתו. אני לא באמת יודעת מה היה קורה אבל כל פעם שאשה נרצחת אני חושבת על זה. אני חושבת על החיים שבסוף חזרו אליי ואל השליטה, לפחות החלקית שקיבלתי בחזרה על עצמי. ואני חושבת שאם זה קרה לי זה באמת יכול לקרות לכולן. ואני כועסת ועצובה ושוב מרגישה לבד לגמרי עם זה, למרות שברור לי שאני לא היחידה. אבל דווקא זה גורם לי להרגיש יותר נורא

7.10.2019 

#הייתי_שם. כן, גם אני. מי היה מאמין. זה תמיד בסיפורים על אחרים. רחוק מכאן.

התחלתי לכתוב את סיפור האלימות שלו, שלי, שלנו. ואני פשוט לא יכולה עדיין לפרסם אותו. גם לא תחת מעטה האנונימיות. כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה פרטים שנראים קטנים אבל מצטרפים לתמונה מזעזעת. מתחת לאדם המקסים והתומך והמוסרי מסתתר איש נרקיסיסט ואלים, כמעט בכל סוגי האלימות המוכרים (חוץ ממכות. מכות דווקא לא היו. זה חלק מהתעתוע. מהתחושה שאולי אני סתם מגזימה, גם כשברור לגמרי שאני לא).

אלימות פיזית עקיפה, אלימות מינית, אלימות רגשית, כלכלית והכי גרוע: פדופיל. פדופיל שפגע ביקר מכל: ילדיי שלי, שלו. אלו שנשארתי איתו, בשביל להגן עליהם – כי לכי תוכיחי לבית משפט שהבנאדם המקסים הזה לא כשיר להיות הורה, ואי אפשר לסמוך עליו שיהיה איתם לבד חצי שבוע (אז עוד לא ידעתי עד כמה). בסוף יצאתי משם. למרות הזמן שחלף אני עדיין בתהליך עיבוד והחלמה. גם הילדים. יום אחד אולי אוכל לספר יותר. בינתיים רק מוסיפה את הקול האילם שלי לסטטיסטיקה הנוראה.

7.10.2019

#הייתי_שם ולא הצלחתי לקום וללכת. גם כשקמתי ועזבתי וקיבלתי גט, הוא הצליח למשוך אותי אליו ואז נולדו עוד שתי ילדות בנוסף לגדולה שכבר הייתה בת חמש.

הייתי שם, תחת אלימות פיזית, נפשית, מילולית, כלכלית. הייתי רחוקה שנות אור מלהיות עצמאית, בשיניים החזקתי את הכסף שהרווחתי מעבודות משק בית בעודי בהריון. הכרזתי! לי יהיה רישיון נהיגה לפני שהשלישית תיוולד. כך לפחות הרווחתי מעט ביטחון, לי ולבנותיי, כדי שברגע שאצטרך לקום ולברוח כי כבר קשה וכואב מנשוא, תהיה לי העצמאות לעלות על הרכב ולנהוג בו.

עברו שלוש שנים. מאז סיפרו בנותיי שגם אלימות מינית הייתה שם. את זה לא ידעתי. אם הייתי יודעת לפני, זה מה שהכי היה עוזר לי לקום וללכת מוקדם יותר. היום אנחנו במלחמה מתמשכת, אני על המשמורת כי אני יודעת מי הוא, זה שעוטה מסכה ומצטייר בפני עובדות סוציאליות כאדם מנומס מן השורה, כזה שיודע לומר את המילה או המחמאה הנכונה בזמן ובמקום הנכון. אני נלחמת על המשמורת והוא, הוא נלחם להסיר מעליו כל כתם ורבב של פגיעה מינית כי מזה הוא הכי פוחד – שמא יוגש כתב האישום. בינתיים אני לא מתקרבת, נלחמת את מלחמתן של בנותיי במן אצילות שלא זכרתי שכבר קיימת בי כי הוא היה לצידי או יותר נכון מעליי ב-13 השנים האחרונות.

בן אדם ששלט בי, הרס, ניפץ חלומות, כפה, פירק, הסיר ממני כל טיפת חיוביות ותקווה לחיים האלו שמבחינתי הסתיימו כבר לאלתר. לא תיארתי לעצמי שיגיע יום ובו אהיה לוחמת, קטנה, שקטה, עדינה אבל לוחמת ענקית, כזאת שמטרתה העליונה היא להוציא לאור את האמת ולהגן על בנותיי כפי שמעולם לא ידעתי איך להגן על עצמי.

להגן עלינו מפני אדם שהורשע בסעיפי אישום על אלימות במשפחה, כזה שעשה עבודות שירות, היה ארבע שנים במאסר על תנאי ואיכשהו יצא שבארבע השנים הללו, כשהיה אלים כלפיי נאלצתי לשקר במשטרה כי הפחיד אותי שאם יכנס לכלא, חיי יגמרו וכך האמנתי, שייגמרו.

לפני כעשרה חודשים החיים הקודמים אכן נגמרו, והתחילו חיים חדשים של אור וחיוביות, של תקווה ושמחות. חיים אשר אט אט צוברים חוויות מתקנות עם הילדות, עם המשרה החדשה, עם רכב לעצמי, עם נסיעות של שעות ארוכות לאן שאני ובנותיי חפצות להגיע מבלי שיהיה שם ההרס, האיומים והרוע.

הייתי שם, עכשיו אני כבר כמעט כאן 💜

7.10.2019 אביה ברוש

#הייתי_שם: זה פוסט ארוך ואישי ומצחין אבל הוא צריך לצאת ולא אכפת לי מה יקרה. הרצח שהיה ערבל אותי ואין לי איך להחניק את זה עוד בפנים ואני גם לא רוצה.

הוא לא הרים עליי יד. אף פעם. רק צרח עליי. גם אני צרחתי. אבל הוא גם קילל וזרק דברים. בעט לי בדברים, זרק דברים מהאוטו תוך כדי נסיעה. נצמד לרכב שלפנינו כאילו עומד לעשות תאונה. ועוד פעם. ועוד. ככה שאני אפחד. תוך כדי שרבנו. "למה את מסתכלת עליי כאילו אני מפלצת???" והרגשתי שאם אני לא עוזבת אותו, אז או שיהיה לי סרטן או אולקוס.

הוא לא הרים עליי יד. הוא היה מציע לי הצעות מיניות – זה בסדר בין בני זוג – אבל תמיד, כמעט תמיד עשה את זה ברגעים לא מתאימים ובצורה משפילה. אני הייתי רק מצחקקת ומסרבת במין מבוכה פוריטנית כזו. זה לא מתאים, די. והוא היה שותה כמובן הרבה אלכוהול. הרבה. כל יום. אין יום בלי. לא סבלתי את הריח הזה מהפה שלו ופחדתי ואהבתי. כי אהבה של גבר אלים כמו שאמר לי מטפל שהיה לי פעם, אהבה של גבר אלים היא כל כך מדהימה ואינסופית, כי היא בעצם אובססיבית, ובצד הכביכול חיובי שלה, בהתחלה, היא שואבת. בשבילו – את כל עולמו ואז יוצאת המפלצת.

מפלצת גדולה יותר יצאה ממישהו אחר, כמה שנים אחרי כשכבר חשבתי שסיימתי עם כל המקרי סעד הטיפוליים שלקחתי על עצמי. הוא היה אנגלי שחי בישראל, גרוש פלוס והוא הרעיף עליי מחמאות וחיבה והתפעל מכל דבר בהתנהגות שלי בערך. בהתחלה, רק בהתחלה. אני, כל זמן שהייתי איתו חשתי מועקה לא מוסברת. כנראה שהאינטואיציה פעלה טוב טוב וניסיתי להתעלם. נשאבתי לתוך הסיפור איתו, רציתי לאהוב ואז המפלצת יצאה.

זה התחיל בסימנים מקדימים. תמיד יש קנאות, היפוכים ביחס, רגע את מושלמת בבא אחריו את זונה חסרת התחשבות. הוא ניסה לבודד אותי מחברות שלי, הוא לא נתן לי לישון, היה מעיר אותי שוב ושוב. שאצפה בספורט. שאקשיב לסיפור שלו על משהו איזוטרי. את לא תשני, אם את ישנה את לא אוהבת אותי, לא אכפת לך ממני. גם הוא שתה הרבה ועישן. וגם אז הריח הזה הגעיל אותי והוא הפגיש אותי עם חבר שלו כי אני חשובה והוא רוצה שהוא יכיר אותי. ואחרי זה מיד כשאמרנו לחבר 'ביי', הפרצוף שלו השתנה והוא אמר "למה התנהגת ככה את חתיכה זונה מטומטמת, את התחלת איתו, כולך היית בקטע שלו. אבל אנחנו נצחק עלייך מחר הוא ואני יחד כי את מטומטמת אם את חושבת שהוא יעדיף אותך על פניי. אני קלטתי את ההתנהגות שלך ומה שניסית לעשות איתו זה היה כל כך שקוף למה צחקת ככה ממה שהוא אמר, למה אמרת שהתספורת מחמיאה לו, ניסית להתחיל איתו ואת פתטית, אנחנו כל כך נצחק עלייך".

לא הלכתי ממנו. הייתי צריכה ללכת באותה שנייה. אולי להדביק לו כאפה לפנים האדומות שלו מרוב הצעקות והיריקות שיצאו לו מהפה. אבל לא הלכתי. המשכתי לצעוד לצידו בשקט חזרה לבית שלו. אין לי הסבר. כאילו אם הייתי הולכת זה היה הופך את מה שקרה לאמיתי. לרע כמו שזה. לאלים כמו שזה. והרגשתי קשורה אליו בחבל מלא חלודה ומצהיב ומגעיל, אבל קשורה.

יום אחד הוא ממש חטף התקף פסיכוטי מול עיניי. ופתאום גם התחברו לי דברים אחרים. האקסית הכביכול מטורפת שהעלילה עליו שהוא מכה אותה. רגע אחד, איך האמנתי לגבר שמטנף ככה על אקסית שלו?! איך נפלתי בפח? הוא השתולל בבית שלי וסרב לצאת במשך לילה שלם. לילה שלם של קללות וצרחות על איך הוא יהרוס לי את החיים. הוא הדביק אותי לקיר ודיבר לי סנטימטר מהפנים. "אני אהרוס אותך. אני אכתוב את כל האמת עלייך כל מה שסיפרת לי אני אכתוב ואפיץ עלייך יא מכוערת מגעילה אף פעם לא באמת אהבתי אותך".

וגם אחרי הלילה המחריד ההוא חזרתי אליו. לא מיד. אבל קניתי את ההתנצלויות והדמעות ו'אני במצב קשה כי אני עומד להיות מועף מהארץ בגלל האקסית המטורפת שלי שמעלילה עליי'. חזרתי לעוד קצת עד שהתעוררתי והצלחתי להעיף את עצמי מהבית החולה שלו, וחזרתי לקחת את הדברים שלי רק כשהייתי עם חברות כי פחדתי לחזור לבד. כי האובססיבי שהוא הוא ניסה ליצור קשר בכל מדיה אפשרית לא משנה איך חסמתי. בפייסבוק, בטלפון, במייל, ההודעה קולית, בעמוד עסקי. הצלחתי לחסום אותו מחיי.

אלו שני סיפורים. לצערי יש עוד. אני יכולה לחשוב על עוד לפחות מישהו אחד שיקרא את תחילת הפוסט שלי וירעדו לו הביצים כי הוא יחשוב שאני מדברת עליו. זה לא הוא. ההוא למשל אמר לי "את יכולה לבכות כמה שאת רוצה זה לא עושה עליי שום רושם".

והכל תחת אותה יד שנקראת פטריארכיה. לראות פה פוסט של מישהו שהכרתי בעבר מטנף למשל על כל האקסיות שהיו זבל ושכל הנשים זונות ורק גבר יבין את זה, ואנשים עוברים ליד הפוסט כאילו שטויות, זה חלק מהטינופת והאלימות שהחברה שלנו מוכנה להכיל ולקבל. (רק בחורה אחת נוספת ואני העזנו להגיב לו כמו שצריך (נחסמתי). שריקות וקולות מציצה וחסימת דרך פיזית כשאני הולכת (פעמיים!!! שני גברים שונים!!!) – כל אלה קרו בימים האחרונים בירושלים – גם הם ביטוי של אותו דבר. של גברים שמסתובבים בעולם וחשים זה שלי. המרחב – שלי. אז גם את שלי. ואם את לא תבואי לי בטוב את זונה ואני אוריד אותך. מה תעשי לי…? אפילו נבחרי הציבור משתינים עלייך. אם לא היו חוקרים את ביבי אולי מישהו היה מתייחס אלייך.

מיכל סלה ז"ל היא האישה ה12 שנרצחה השנה על רקע מגדרי בידי בן זוגה. יהי זכרה מהפכה.

תודה לאל/ה שמצאתי את עופר אהבת חיי, שכפי שאמרתי בחופתנו – החיים איתו הם תיקון וגאולה.

השבת האחרונה הרגה אותי. וזה קצת מצחיק שאלו המילים איתן אני פותחת. הרי פחד מוות הוא אחד הזכרונות הראשונים בחיי, פחד אמיתי מלא לחיות מחר, פחד שהחיים שלי יילקחו, במובן הפשוט מאוד של רצח וגם במובן של יתמות. של אבא שירצח את אמא.

אני רוצה לבקש מחברי ממשלת ישראל, מכל בעלי הכח והשררה, מכל הגברים והנשים שמשחקים לנו עם החיים תסתכלו על אמא שלי, תביטו באחותי שחטפה מכות, תזכרו שאלימות באה בכל הצבעים, בכל העדות, בכל המגזרים, בכל המעמדות – היא פשוט קיימת. היא קיימת כי אין תוכניות טיפול ושיקום, אין אכיפה, אין בכלל תפקוד של המשטרה, מערכת החינוך לא יודעת איך להתמודד, היא גם לא מקבלת תקציב לכך, כמובן שאין מה לדבר על תקציב לחינוך נגד אלימות מכל סוג ובטח מגדרית. מערכות הרווחה קורסות, הנטל הנוגע לאלימות כלפי נשים – פיזית, כלכלית, מינית, נפשית – הוא אולי נטל עצום על התקציב אבל הוא, כפשוטו, הצלת נפשות.

ומכולנו, אני ממש רוצה לבקש הסתכלו סביב. שימו לב למי שסביבכם, אני יודעת שלא תמיד קל לזהות, אני יודעת איזו שחקנית מעולה אני. אבל אם יש לכם חצי חשד, תשאלו. תתקרבו. תחזקו את החברות, תפתחו את הדלת לאמון. כל הפחד שאוחז בכם לא קרוב לפחד של ילדים שחיים במציאות הזאת. תאמינו לי, אני מכירה מקרוב. גברים כאלו אני מזהה מקילומטרים, אני מריחה אותם. אני מריחה את הריח של זיעה ודמעות אחרי שפותחים את הדלת של החדר ואני עומדת מול אמא שלי שמלאה בדם. אני שומעת צרחות בלילה, גוף שמוטח שוב ושוב בדלת.

כבר למעלה מ- 25 שנים שאני אחרי ואני עדיין יכולה לחיות את זה ממש עכשיו.

נדרש מאיתנו הרבה כדי לגדול להיות לא אלימים, זה כמעט ברירת המחדל שמוטבעת בנו, אם המערכת הייתה משכילה לראות את האמהות שלנו, את האחים והאחיות שלנו, אותנו. אולי אחוזים גבוהים מאיתנו לא היו מוצאים עצמם במעגל הזה שוב. אל תעצמו את העיניים, אל תפחדו להתערב כי תחמירו את המצב, אין חמור מזה. אל תחששו שזה יוביל לאלימות קשה יותר, היא אף פעם לא קלה. אל תסתכלו לצד השני. נסו לרגע ללמד אותי ואת אחיי ואחיותיי לסיפור, שאפשר לבטוח בבני אדם, שיש שם באמצע הדרך אנשים טובים.

הייתי_שם

22.10.2019 

הוא בחיים לא הרים עליי יד. גם לא צרח או זרק חפצים או טרק דלתות. הוא תמיד נראה רגוע וקר רוח ואני זאת שהייתי מסוגלת לצאת משלוותי ולהתעצבן. אבל הוא תמיד תמיד דאג להזכיר לי כמה אני לא שווה כלום, כמה מזל יש לי שהוא איתי כי הוא יכול היה להיות עם מיליון בנות יותר שוות ממני.

היו לו רגעים שהוא אמר לי כמה הוא אוהב אותי וחיבק אותי חזק שזה כבר כאב. ולצדם הרבה יותר רגעים שבהם בלי שום תקדים הוא פשוט החליט לסובב את הגב ולא לדבר איתי יותר, פתאום התעלם ממני לחלוטין ובהפגנתיות מול החברים שלנו, אמר לי אמירות משפילות ומקטינות שהתביישתי אפילו לחשוב עליהן. כשרבנו הוא היה מסובב בקור רוח את הכל עליי, מוציא אותי משוגעת וילדותית, לא מוכן לעולם להתנצל או להודות שטעה. ידעתי שרע לי, ידעתי שהוא חבר מחורבן, אבל אהבתי אותו מאוד והייתי גאה שלמרות שהוא היה מוקף בבנות הוא דווקא איתי, והייתי צעירה (בת פחות מעשרים), עם בטחון עצמי טיפה בעייתי.

גם כששכבנו וביקשתי ממנו כמה פעמים להפסיק והוא לא הפסיק, גם כשהוא פשוט הלך אחר כך והשאיר אותי שבורה, גם אז לא הבנתי עד כמה הוא מסוכן ודפוק ובעיקר התביישתי והאשמתי את עצמי.

זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף נפרדתי ממנו ולא האמנתי שאני מרגישה הקלה כל כך גדולה. יותר מזה, הרגשתי כאילו רוב הסביבה שלי נושמת לרווחה. בא לי להגיד שהלוואי והם היו אומרים משהו לפניי, אבל האמת היא שהם שאלו, ניסו להבין מה קורה, והצביעו על דברים שנראו לא בריאים. ואני אמרתי שהם שיפוטיים ושברגע שזוג לא מתיישר על כל התבניות של החברה ישר מחפשים בעיות.

אני משתפת למרות שזה מאוד קשה כי תמיד מדברים על קריטריונים וסימנים מקדימים והוא לא ענה על המרכזיים שבהם, לפחות לא בהתחלה. לא הייתה שם קנאה משוגעת וגם לא התקפי עצבים כמו שתמיד מתארים. מגברים כאלה אמא שלי הזהירה אותי כל החיים. אבל לא הבנתי אז שגם מילים מסויימות הן אלימות, וגם השפלות, ושגם אם רציתי לשכב עם מישהו ובסוף התחרטתי וביקשתי להפסיק זה לא אומר שהוא פשוט יכול להמשיך (ויש לזה גם שם). ובעיקר לא הבנתי שגם אם מישהו לא עונה על כל הקריטריונים של גבר אלים הוא עדיין יכול להיות כזה, גם בלי להרים יד.

גדלתי בבית פמיניסטי, תמיד קראתי פוסטים וכתבות על אלימות נגד נשים, אבל זה תמיד היה נראה רחוק ולא קשור אליי. אני רוצה להאמין שאם הייתי נתקלת בפוסט כזה אז אולי כמה אסימונים היו נופלים קודם וזה היה נגמר מוקדם יותר ועם פחות צלקות.

12.10.2019 | עדי מאיר

הסיפור שלי מתחיל דיי רגיל, זוג שהתאהב. אבל ככל שהתקדמנו בקשר זה כבר לא הרגיש ככה. כשהייתי חוזרת הביתה הוא חיכה לי, מלא בזעם. היה אומר לי שאני הטעות הכי גדולה שלו. בריבים היה מאיים עלי שיחטיף לי אגרוף לפנים; מחזיק את הידיים שלו ומתאפק.

הייתי מאיימת לעזוב, בוכה, כאובה ומושפלת והוא היה מתנצל ושוב חוזר על אותן השורות ״את גורמת לי לאבד את זה, רק את מצליחה להוציא ממני התנהגות כזאת״.

היה מאשים אותי בזה שגברים אחרים מסתכלים עלי, רוצים בחברתי, שואלים לשלומי. גרם לי להרגיש רע כשהקדשתי מהזמן שלי לאחרים ועשה לי מניפולציות ריגשיות ובכך הרחיק אותי מכולם. השאיר אותי לבד, איתו.

וככה הוא צמח וגדל עלי, היה עושה את הקניות בבית ומחליט לא לקנות לי אוכל כשביקשתי כי זה לא בתקציב שלנו, שהיה מורכב מהכסף שלי. מעבר לזה, אף אחד לא האמין לי כשסיפרתי מה עובר עלי בבית בגלל שהוא בחור ״כל כך טוב״ ו״שלום בית״. תמיד נסיתי להכיל אותו, להבין אותו, לקבל אותו, לסלוח לו, לתקן – אותו ואת היחסים שלנו. הוא היה משקר לי ומאשים אותי, שזה מה שמגיע לי, שישקרו לי.

עד הרגע שבו דחף אותי לרצפה. שם הבנתי שמשהו לא בסדר וסיפרתי לחברה שלי שדאגה להוציא אותי מהבית. לא יודעת איפה החיים שלי היו היום לולא הרגע הזה. ואז נתקלתי בפוסט על סימנים לבן זוג מתעלל והבנתי שזה מה שעברתי.

התחלתי לקרוא עדויות והפסקתי לנסות להבין, לסלוח לו ולהאשים את עצמי על מה שהיה. כמה שנים אחרי, הפחד שלי עדיין חזק ויום יום זאת מלחמה לא לתת לו מקום.

8.10.2019

סבלתי מאלימות משלושת הגברים הכי קרובים אלי. הראשון היה אבא שלי שהטיל עלינו אימה בבית, היה רודן ולא נעים והיה אלים פיזית כלפינו. פעם אפילו בגיל 14 בערך בגלל פירסינג שעשיתי דפק לי את המערכת מוזיקה בראש, אחר כך סבלתי מכאבים עזים ובחילות. היה רע בבית. לא הייתה זוגיות בין הוריי ובעבר גם אמא שלי סבלה מאלימות ממנו. קרה מקרה גם כשבגרתי והיו צרחות והוא דחף אותה והשכנים הזעיקו משטרה. השוטרת שאלה את אמא שלי אם הכל בסדר ואמא שלי השיבה בחיוב, ותודה, ואני הצצתי מהחדר ודפק לי הלב ולא היה לי אומץ להגיד מילה.

אחר כך התחתנתי עם זכר שניסה להקטין אותי, לגעת לי בנקודות החלשות והרגישות, אלימות מילולית, השפלות, אלימות כלכלית וזלזול. התגרשתי מהר מאד ואחי, שהיה הדבר הכי יקר לי ודווקא היו זמנים ששימש לי משענת, ערב חג ראש השנה גיגית מים על בגדיי החדשים ואני המאופרת. ואז מכות ודחיפות ואמא שלי ואחותי מפרידות וסימן כחול. סימן כחול. אני. החזקה הג׳דעית הפמיניסטית הלוחמת. אני המדהימה החברותית זו שכולןם אוהבים החומלת הדואגת האוהבת, אפילו אני #הייתי_שם

28.10.2019 | קטי טייב

לאחרונה אני משמיעה את קולי בפרהסיה, לא בחדרי חדרים או רק במרחב בטוח או מול חברה טובה. אני מפרסמת בפייסבוק את הסיפורים הלא מחמיאים למשפחתי ולא כולם אוהבים את זה. "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", אמרה דודתי לאימי בעקבות פרסומי האחרונים, כך אמא מספרת לי בחיוך מבויש.

במשפחתי, הן המצומצמת והן המורחבת, הפרקטיקה של ההסתרה הייתה משנה סדורה. את המשפט: "אל תגידי לאף אחד, שלא יהיו בושות" שמעתי סביבי שוב ושוב. כילדה קטנה לא הבנתי מה זה בדיוק בושות, אבל בעידן הפייסבוק והאינסטגרם הנוכחי נדמה שכולם יודעים מה זה. אנשים מנסים לייצר את התדמית שיש להם חיים מושלמים בעוד שעל הקושי והכאב הם מדברים מעט, ואולי אפילו בכלל לא.

כך בדיוק גדלתי. דור אחרי דור נשמרו במשפחתי סודות, ועדיין. אם כבר מדברים אותם בתוך המשפחה, הם מסופרים בעצב ובקושי, ונחתמים בבקשה שלא לשתף אותם עם איש. לרוב, הסיבה לכך היא להימנע מלפגוע – לא לפגוע באדם, במשפחתו, בפרנסתו, ביחסיו עם ילדיו ועוד ועוד. אבל יש לכך מחיר. הרצון לחשוף את סיפורי ילדותי נועד להוציא את זיכרונותיי מן החשיכה אל האור. בתהליך שאני עוברת ביני לביני יש לפרסום ערך רב. אני רוצה "שכולם ידעו", ולא סתם. זו הסיבה שבחרתי לכתוב הפעם על שתיקה. על המבוגרים שהיו בחיי כשהייתי ילדה ובחרו לשתוק – בני משפחה, חברים והשכנים שהיו האנשים הקרובים אלינו ביותר. בבית ילדותי היתה אלימות. לעתים אלימות קשה. כולם הכירו אותה, אבל אף אחד לא פצה פה.

חמש בערב. קצת לפני מוצאי שבת, כולם אצלנו. השכנים והשכנות וחלק מילדיהם עלו אלינו, לקומה השלישית, לכוס תה. אמא מתרוצצת בין פלטת השבת לבין העוגות, מבקשת ממני לעזור לה להגיש. כולם מפטפטים, מדי פעם נשמעים צחוקים. קולות של הנאה נישאים באוויר. אבא יושב בראש השולחן, מחייך ומדבר. מזמין את האורחים לטעום מהעוגייה הזו ומהשנייה, ומפציר באימי: "תוציאי את השקדים שקניתי". ניחוח הנענע מרחף באוויר כשאמא מוזגת תה חם לכוסות. אמא אופה נהדרת, והיא מקבלת מחמאות על כל ביס. כמו תמיד, הנשים מבקשות ממנה את המתכונים. בין הגשת העוגות והבאת הכוסות לסלון מהמטבח, אני מסתובבת המומה. איני מבינה איך זה יכול להיות שהם יושבים שם כולם, אוכלים בהנאה, צוחקים ומפטפטים כאילו כלום. הרי רק לפני שלוש שעות נשמעו בבית שלי, ממש כאן, צעקות. הועפו חפצים ונשמעו איומים. כולם שמעו. אבל אף אחד לא אומר דבר.

הם לא יכולים לטעון שהם לא ידעו. היתה פעם אחת שאבא רדף אחרי אמא ברחובות עם סכין שלופה ואיים לשחוט אותה. מזעזע, נכון? אבל כלום. אינני יודעת מה היו הסיבות לשתיקה. אנשים יגידו שאלו היו זמנים אחרים, אחרים יאמרו שהם לא רצו להסתכסך עם אבא, אבל מי הגן עלינו באותם ימים? אימי, אחיי ואני חיינו בחסות הפחד והבהלה.
הפעמים היחידות ששמעתי התייחסות לאלימות הייתה כאשר אמא היתה מתלוננת בחוסר נעימות ובהשפלה בפני האורחים: "שמעתם אותו, איך הוא מקלל?" ואז היו אומרים לו: "מנחם, קצת סבלנות, לא צריך להתעצבן".

כילדה, השתדלתי במשך שנים רבות שלא לעצבן אותו, שלא לעשות משהו שירגיז אותו. אבל עדיין, בכל פעם מחדש הוא התעצבן על משהו. כמובן שהיה זה בלתי אפשרי למנוע את העצבים, אבל כילדה לא הבנתי את זה. נשאתי עמי לא רק את הפחד מהאלימות המתפרצת אלא גם את האשמה. אילו רק היינו מבינים אותו יותר ופחות מכבידים עליו, היה לו קל יותר, ואולי הוא לא היה אלים כלפינו. כך חשבתי.

באחד מביקוריה אצלנו, השתוממה דודתי, אחותו הבכורה של אבי, מפיהוקיה של אמי. "מדוע את מתעוררת מוקדם כל כך?" שאלה את אימי. "אין לי ברירה", השיבה לה אימא. "הוא רוצה שאני אכין לו קפה בבוקר לפני צאתו לעבודה. אני מנסה לחזור לישון עוד איזו שעה, אבל לא תמיד מצליחה להירדם חזרה". חלק מהכבוד שאימי חלקה לאבי התבטא בלהתעורר מוקדם בבוקר כדי להכין לו את הקפה שאהב. כשדודתי שמעה על כך, היא יזמה שיחה עם אבי ונזפה בו על התנהגותו. למחרת אבא לא העיר את אמא, וכך היה בארבעים השנים הבאות.

שיחה אחת בלבד (!) שינתה את המציאות של אימי למשך ארבעים שנה. כשאני חושבת על כך איני יכולה שלא לתהות: אולי אם מישהו היה עושה מעשה, היו נחסכות מאיתנו שנים של אלימות וטרור רגשי?

אבא היה מסור מאוד למשפחתו. הוא לא היה אדם רע. אני מכירה את הצדדים הרכים שבו, את הצחוק ואת שירי האהבה הערבים של אום כולתום ופריד אל עטרש. כשהיה שר, התגנבו דמעות אל עיניו הכחולות. אני זוכרת את הימים בהם רכב על אופניים (עוד לפני שזה היה "ירוק" ומיטיב עם הסביבה) ממכולת למכולת ברחובות דימונה הלוהטים כדי למצוא את המצרכים הדרושים במחיר הזול ביותר. הוא עבד קשה כדי לפרנס את המשפחה. אבל היה בו חלק אלים.

במבט לאחור אני משערת שאם מישהו היה אומר משהו; פונה לרווחה או מציע לו לעבור סוג של טיפול בכעסים או אפילו משוחח איתו על הנזקים שיש בהתנהגות זו ובהשפעתה הקשה על המשפחה או מציע לנו עזרה כילדים חשופים לאלימות או תמיכה לאמא, אולי היה זה מביא לכך שהוא היה מטפל בכל הכעס והאלימות שכנראה היו חלק מילדותו. המציאות של כולנו היתה יכולה להיראות אחרת.
אני מוציאה את סיפורי לאור כדי שידעו. כדי שהדברים יעוררו מחשבה. כדי שהם יאפשרו לקוראים להתבונן על חייהם ועל ילדותם, ולהכיר את הסיפורים שלהם. כדי שיידעו שאם הם נחשפו לילדות אלימה ועם השנים סיגלו לעצמם חיים ללא אלימות, האלימות לא נעלמה לשום מקום. היא מצויה בגופם, היא חלק מהם. שתיקה, היא שיתוף פעולה שממשיך את מעגל האלימות. כשאני לא מספרת את החוויות שלי אני אלימה כלפי. אני משתיקה את קולי שלי ונשים באופן רחב יותר נוטות לשתוק, לא לספר.

כיום אני כבר לא אותה ילדה חסרת אונים שגדלה בבית אלים. הסיפורים שעיצבו את ילדותי ואת מי שאני, אינם הסיפורים שמעצבים את מציאותי בהווה. הסיבה לכך היא היכולת שלי להכיר בילדה, לטפל בה ולדאוג לה, להיטיב איתה ולשמור עליה, להזכיר לה שהיא יכולה לשחרר את הסיפור שלה, שהיא יכולה ליצור סיפור חדש. היכולת שלי ליצור סיפור חדש נובע מההסכמה שלי להודות כי האלימות אינה לגיטימית. זה נשמע מובן מאליו, אולם בשל השתיקה וההסתרה, אני כבוגרת הייתי צריכה לעבור תהליך של הכרה בחוסר הלגיטימיות של התנהגות אלימה. להסכים לכך שזה לא לגיטימי לשתוק ולהסתיר. חלק נוסף בטיפול היה לפגוש את הילדה ואת הבהלה שלה, את הפחד שעוד היה בגוף. חלק משמעותי היה לפגוש את הבושה ולהבין שאין לי במה להתבייש שזו הייתה המציאות שלי. חלק נוסף בטיפול ובריפוי הוא להבין כי האלימות נספגה בגוף ובכל מפגש בהווה עם חוויה שלי מהעבר, מתאפשר שחרור נוסף.-

היום כבוגרת אני לא מוכנה לשאת כל אלימות במרחב שלי. כשאני פוגשת אנשים אלימים (לעתים רחוקות, יש לציין) אני לא נשארת בקשר איתם. יכולתי לגדול לאישה נפגעת אלימות כי זה מה שאני מכירה מהבית. יכולתי לדבוק בהתנהגות שראיתי מסביבי ולשתוק, אולם אני בוחרת לדבר.

כשעובדים על אלימות באימון , החלק הקשה ביותר הוא להכיר באלימות שנמצאת בתוכנו. ההסכמה לשבור את מעגל השתיקה הכרחית לשחרור. כשאני פוגשת אלימות במרחב הטיפולי, אני נדרשת לעבוד עם הרבה עדינות וחמלה. אני רואה את המבוגר/ת שיושב/ת מולי, ומתבוננת בו זמנית על הילד/ה שחי/ה בגופו/ה. הילד/ה שנפגע/ה מאלימות. במידה והגבר או האישה פועלים כך מול ילדיהם, אני מעבדת יחד איתם את זיכרונות הילדות שלהם, מטפלת בילד/ה שנפגעו מהאלימות. יחד איתם אני מוצאת את הדרך לעבוד עם הגוף והנשימה, לזהות את המחנק, לזהות את הבהלה ואת חוסר האונים. אני מזכירה להם שבהווה הם לא חסרי אונים כפי שהיו בילדותם. לדבר את האלימות זה חלק חשוב בתהליך הריפוי. אני מאמינה שבהסכמה לפגוש את האלימות ישנה אפשרות להשתחרר ממנה ולא להעביר אותה לדור הבא.

אלימות מכל סוג אינה לגיטימית! היא פוגעת באנשים האלימים ובקורבנותיהם. שתיקה היא אלימות שלעתים קשה יותר לשאתה. היא משאירה אנשים ללא תקווה.

לסיום אצטט את לואי ברנדייס: " אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בקול פנימי או חיצוני שמשתיק אתכם, עצרו לרגע. קחו נשימה עמוקה וזכרו שישנה אפשרות אחרת.

לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה שנרצחה על ידי בעלה, פרסמה השבת פוסט ובו תיאור התבטאותו החריגה של בן הזוג החשוד ברצח בארוחת השבת האחרונה בה השתתפו בני המשפחה: "בסעודה האחרונה ההיא, לרוצח שלה היתה אמירה חריגה מאד, הוא אמר שבעבירות – הסבל של התוקף הוא גדול יותר מהסבל של הקורבן. מיכל אמרה לו בתוקף שזה לא נכון וכך גם אני ונגה אחותי הוא התעקש שהתוקף סובל יותר ונימק ברקע שהתוקף בא ממנו ובדברים שהוא חווה בעברו".

המילים האלה טלטלו את נפשי קשות. נזכרתי באיילת, בחורה שחוותה בעיקר אלימות נפשית, את איילת פגשתי לפני שנים בסמוך למועד גירושיה, היא סיפרה על אלימות מילולית שחוותה במשך כל שנות נישואיה כשאלימות מילולית עדיין לא הייתה בתודעה הציבורית וכשאישה העזה להגיד שבעלה קרא לה מטומטמת הסביבה הביטה עליה בחוסר הבנה מוחלט. היום למזלנו כבר מבינים שמטומטמת היא מילה שיכולה להיות מאוד אלימה. איילת סיפרה לי לא פעם על כל מיני אירועים בחיי היומיום שלה, שגרמו לה להתכווץ מאימה רק מהחשש מתגובתו של בעלה וממשמע קולו.

איילת, היא מה שאוהבים לכנות "בת טובים", משכילה, מבית לתפארת וילדים מחונכים. לכאורה האישה שלא הייתם מדמיינים בחיים שבחיי היומיום שלה היא חווה אלימות. היא לא סיפרה מעולם על מה שחוותה בין ארבע קירות ביתה.

כשהתגרשה, אנשים התפלאו ונשמעו אמירות כגון ״לא ראינו שום דבר״, ״למה לא סיפרת?״ והיא רק חייכה במבוכה ואמרה: ״אני זעקתי לעזרה בדממה אבל אתם לא שמעתם, לא השכלתם להבין שקולי נדם כי הוא השתיק אותי ואתם לא הקשבתם לשקט שלי״. באחת מפגישותינו בקפה האהוב עלינו, לאחר מקרה רצח של אישה שאירע באותו שבוע אמרה איילת בשקט הכל כך אופייני לה "גם אני כמעט והייתי לכותרת בעיתון, אבל הרצח שלי היה יכול להיות הרצח המושלם" אמרה וחייכה במבוכה. כשדחקתי בה לספר לי היא אמרה: ״רבנו, הוא חזר מהעבודה וצרח עלי כמו מטורף. ביקשתי ממנו שישתוק, הוא אף פעם לא צרח והתביישתי שהשכנים ישמעו. הוא אמר לי תמותי ולא תשמעי אותי יותר, אני לא יודעת איך, אבל לקחתי את דבריו כמו פקודה. מצאתי את עצמי מכווצת בפינת המטבח כשסכין החיתוך הגדולה של הירקות בידי ואני ממלמלת "אני אמות, אני אמות יהיה לי שקט סוף סוף ממך". הוא התקרב אלי ולחש בקול מלא ארס "תתאבדי, תתאבדי, שאני לא אצטרך להרוג אותך…" לא יודעת מאיפה מצאתי את הכוחות. קול נעלם לחש באוזני – המוות המושלם. הוא ירצח אותך ועוד יגידו שהוא מסכן, הפחדן, היא הייתה מעורערת בנפשה ובסוף התאבדה, מסכן… מסכנים הילדים. השלכתי את הסכין, קראתי לילדים, יצאנו מהבית ומעולם לא חזרנו לשם".

הסיבה שסיפרתי כאן את סיפורה של איילת היא כי לא מזמן היא אמרה לי דבר נכון וחשוב. כשנרצחת אשה ישר שואלים האם היא יהודיה? ערביה? אתיופית? מהגרת זרה? ובעקבות התשובה מגיעה התגובה המבטלת, אלה רגילים לרצוח את הנשים שלהם. מראית עין היא לא תמיד האמת. אנחנו פוגשות לא פעם בפורומים שונים נשים שנראות מאושרות שמספרות על החיים הטובים כאשר במציאות הן בעצם חיות תחת אלימות פיזית ומילולית. חשוב מאד שנזכור שהן חיות לידנו, בשכונה, בעבודה והן אולי אפילו חברות שלכן במציאות ו\או ברשתות החברתיות ואתן לפעמים מביעות קנאה בחייהן הנפלאים.

הנרצחת הבאה יכולה להיות בכל מקום מבכל קבוצה חברתית. יכול מאד להיות שהנרצחת הבאה תהיה מישהי שאתן מכירות. ייתכן שהיא רומזת לכן כבר עכשיו שהיא זקוקה לעזרה, מסמנת לכם בדרכים אחרות. אם אתן חושדות במשהו חריג, אל תהססו להציע עזרה בעדינות. איילת קראה לעזרה בשקט החריג שהפגינה ואף אחד לא שמע. למזלה היא הצליחה לעזור לעצמה.

#הייתי_שם
#אלימות_מגדרית

רוחמה גמרמן משתפת את סיפורה על זוגיות אלימה בתוך כת:

**הטקסט מכיל תיאור אלימות מינית**

נשאלתי אתמול על ידי מישהי: מה ההבדל בקשיים שיש בין אישה שעוברת אלימות מצד בן זוג, לבין אישה שעוברת אלימות כפולה – הן מבן הזוג וממנהיג הכת בו זמנית? החלטתי לשתף פה מנסיון החיים שלי על מנת שגם אנשי המקצוע וגם הציבור בכללותו יבינו את המורכבות. אולי עם ההבנה יגיעו גם רעיונות איך ניתן לעזור בצורה טובה יותר לנשים האלה.

את 'יחזקאל', הגרוש שלי, הכרתי עוד לפני השבי בכת כשלמדנו ביחד באוניברסיטת בר-אילן. בתקופה ההיא הקשר בינינו היה מעולה – הוא היה עדין, רגיש וכמוני גם הוא היה יצירתי – כך שהיה לנו הרבה במשותף. הייתה בינינו אהבה גדולה. כבר אז היה לו רצון חזק לקשר גופני ואפילו למין, אבל שיתפתי אותו בכך שעברתי פגיעה מינית בילדות. הוא היה קשוב ליכולת שלי להכיל מגע. התארסנו, תכננו להתחתן. הוא לקח אותי לפגישה עם ה'מורה' שלו לאסטרולוגיה, פגישה שהובילה, בסופו של דבר, לשבי הפיזי שלי בכת, ביחד איתו, כמה חודשים אחר כך.

לא חיינו כמו זוג 'רגיל' – גרנו בדירה עם עוד שני גברים (כך שהייתי בבית עם שלושה גברים בו זמנית). אם בסיטואציה של בן זוג אלים – הוא לא פעם משתלט על הכסף שלה, בסיטואציה שלנו (ושל האחרים בכת) על הכסף שלט האכזר – 'מנהיג' הכת. גם לי וגם ל'יחזקאל' לא היה כסף משלנו וכשהיינו צריכים משהו "חריג" (מעבר לדברים בסיסיים כמו מזון או מוצרי היגיינה) גם אני וגם יחזקאל היינו צריכים לבקש מאשתו של האכזר. למעשה, כאישה (ועוד עם מוגבלות) הייתי במקום הכי נמוך ב"הירארכיה" של הכת. הייתי צריכה לציית לא רק לאכזר ולאשתו – אלא גם לכל הגברים שבבית, כולל יחזקאל.

לא פעם האכזר העניש אותי בגלל שלא צייתי לבן הזוג. אפילו באותן פעמים שנשלחנו לחו"ל, לבקר את משפחתו של יחזקאל, סכום הכסף שניתן רק לצורך המינימום הנחוץ לביקור הזה, הופקד בידיו של יחזקאל – לי לא היה כסף משלי. האכזר החליט על כל מה שקורה בחיי הזוגיות – כולל על איזה נושאים מותר לנו לדבר בינינו, ועל איזה אסור (וממילא רוב שעות היום היו בדרך כלל בדממה מלאה) האכזר אסר על זוגות נשואים שחיו עם "תלמידים" אחרים לקיים חיי אישות.

יחזקאל לא נגע בי (גם לא חיבוק או נשיקה) אפילו שכבר היינו נשואים רשמית דרך הרבנות והוא קיבל "אישור מיוחד" מהאכזר לתת לי יד בחוץ במקומות שהייתי צריכה בהם עזרה (אז עוד לא היה לי מקל נחייה). היו בתים שגרנו באותו חדר עם מיטות נפרדות עם וילון ביניהן, והיו בתים שגרנו בחדרים נפרדים.

על הרקע הזה אחרי שמונה שנים שהוא "חי כמו נזיר" הוא תקף אותי מינית בפעם הראשונה. במקום שהאכזר יפסיק את הפגיעה – הוא נתן לי פקודות מה אני צריכה לעשות: ללבוש כותונת לילה ארוכה כשאני יוצאת מהחדר, לנעול את הדלת בלילה, אפילו "מותר" לי לברוח. אבל לאן הייתי בורחת בבית עם עוד שני גברים שאני אמורה לציית להם?! הטלפון היחיד שהיה בבית היה באחריות אחד משני הגברים האחרים ואילו המחשב היחיד בבית היה בחדר של יחזקאל ורק לו היה מותר להשתמש בו.

מפגיעה מינית שחזרה על עצמה זה עבר למקרי אונס, וגם כשפיזית עברנו לדירה "משלנו", רק יחזקאל ואני, במקום שהאכזר יעשה הכל בשביל שהסבל שלי ייפסק – הוא עודד את יחזקאל למעשים האלה. הלילות הפכו לסיוט במיוחד ובגלל שהייתה לי בעיה רפואית באותה תקופה (שנפתרה יותר מאוחר באופן כירורגי) הכאבים בזמן האונס היו נוראיים. לא פעם יחזקאל היה מאוד אלים כשהוא עשה את זה. היו פעמים שנלחמתי בו בשביל שיפסיק, והיו פעמים שוויתרתי ורק קיוויתי שהסבל יסתיים הכי מהר שאפשר.

חשוב לציין שעבור אישה בתוך כת לפנות למשטרה או לרווחה זאת לא אופציה: ה"עולם בחוץ" מוגדרים כ"אויבים" והקשרים המועטים שישנם (לדוגמה אם יש קשר עם המשפחות) צריכים להיות "מועילים". כל התקשורת עם העולם בחוץ עברה צנזורה ופיקוח קפדני. בכת כולם מלשינים על כולם כך שאם אישה רוצה לבקש עזרה היא צריכה להיזהר לא רק מבן הזוג האלים אלא מכל מי שבכת. הסיכון הוא כל כך גבוה – שבדרך כלל אישה לא תיקח סיכון שכזה. בגלל שאת הכספים לוקח לעצמו האכזר הספציפי (ולא פעם גם את הרכוש) אם אישה תרצה להתגרש היא תצטרך להתמודד לא רק מול בן הזוג האלים – אלא גם מול מנהיג הכת. זה מסובך עוד יותר אם לזוג יש ילדים . לכן הסיכוי של אישה כזאת לברוח הוא כמעט בלתי אפשרי. בוודאי בכתות שבהן הזוג לא גר לבד, אלא עם אנשים נוספים.

גם בשנתיים אחרי שהשתחררנו מהכת יחזקאל המשיך – היה פוגע בי ואחר כך מבקש סליחה (כמו שעושים הרבה פעמים גברים אלימים). ניסיתי לפנות למרכז הסיוע ולשתף את המתנדבת שהייתה על הקו, אלא במקום להושיט לי עזרה היא הגיבה בצורה מאשימה: "מה את רוצה, את לא נותנת לו – אז הוא לוקח" בגלל האמירה האומללה הזאת עוד הרבה שנים אחר כך האמנתי שאני הייתי לא בסדר. גם ניסיונות ללכת לטיפול זוגי היו חסרי תועלת – המטפלים לא ידעו שאנחנו שורדי כת, ולא יכלו להבין עד כמה הנזק עמוק. הכלים המקצועיים שלהם לא היו מתאימים למורכבות הסיטואציה. 

מי שהכירו אותנו בשנים ההן חשבו שאנחנו זוג נפלא, והיו בהלם לחלוטין כשנודע להם על הגירושים. אכן, כלפיי חוץ נראינו באמת כמו זוג מושלם, אפילו שרנו וניגנו ביחד (אחרי השחרור מהכת חזרתי לנגן ולהלחין אבל בכלי נגינה חדש – אורגנית שקנינו לצורך הזה שלי). כמובן שאף אחד לא ידע שהשתחררנו מכת. אף אחד לא ידע מה עברתי.

יש נשים שמפחדות לספר או לפנות למשטרה / לרווחה גם עוד הרבה שנים אחרי השחרור. לי לקח 11 שנים אחרי השחרור עד שהייתי מסוגלת ללכת למשטרה.

אני משתפת אתכם בכל הכאב הזה למען הנשים השותקות שנמצאות בתוך כתות – אלה שלא יכולות עכשיו לבקש עזרה. בבקשה תמצאו איך לעזור להן. אני משתפת אתכם למען זכרן של הנשים שנרצחו ע"י בני זוג. כמה מהן אולי היו בכתות?

אני יודעת שיש מנהיגי כתות שמעודדים בני זוג להיות אלימים כלפיי בנות הזוג שלהם. מי יודע – אולי אפילו נתנו פקודה ישירה לבן הזוג להכות (עד מוות) את האישה, או לרצוח אותה. לא יפתיע אותי בכלל אם היו מקרים כאלה.

אני משתפת אתכם למען נשים שעברו פגיעה כפולה, ואם יש אחת כזאת שקוראת את המילים שלי – חשוב לי שהיא תדע שהיא לא אשמה – לא בזה שהיא הגיעה אל תוך כת, ולא בזה שהיה לה בן זוג אלים.

אני משתפת אתכם על מנת שכל מי שעוסקים בנושא של אלימות כלפי נשים – בין אם אנשי מקצוע, ארגונים למיניהם (כולל ארגוני נשים!!!) ומקבלי ההחלטות – בבקשה תתחילו להתייחס לכל האלימות שיש בכתות (יש מי ששילמו בחייהן/ם) ולנושא של אלימות כפולה.

כיום אני נשואה בשנית ויש לי את אולג – האיש המדהים שאני כל כך אוהבת, וכל כך טוב לנו ביחד. אבל יש עוד נשים כאלו כמו שאני הייתי. אני רוצה שהן לא יהיו שקופות.
#הייתי_שם

 

עדן ג'ואן סימן טוב

#הייתי_שם. לפעמים זה כמעט כואב לסלוח, במיוחד בימים כאלו כשגל האלימות עלה על גל האהבה. זה מכביד ממש על ראיית העתיד המדויק שאני רוצה. כמה קל לאהוֹב את ההוא שירצח אותך בסוף, אתם שואלים?להיכנס לשם זה הכי קל; היציאות שנויות במחלוקת. האובססיה מהולה בהתחלה בכל האהבה האפשרית, ברומנטיקה אינטנסיבית מבלבלת, כשהוא אוהב בטירוף ורוצה כל כך לשמור את כווווולך לעצמו. וזה מרגיש חד פעמי וטס מהר כמעט כמו סרט הוליוודי. וזה המון המון במעט זמן והראש בעננים והלב מאושר. אצלי זה התפרץ אחרי שלושה חודשים אבל כבר הכרתי כאלו שחשפו את הגועל אחרי שנים. כמעט באופן מתוחכם, לאט-לאט נכנסו עוד סנקציות.

ואני, אז, הייתי אשת-כל-העולם-הגדול, ומופיעה, ומפוּרגנת, ומוערכת וכאילו אמיצה עם מוח חדיש והרבה חשיפה על נפש שבירה מהעבר, אבל לא העזתי לספר מה מחכה לי בבית. הרי הכל היה מאוהב ואני הרי כולי חיה את הפוזה שאני אמיצה וחזקה ו״מה לא עברת״, ואיך מגיעים למצב שאתה משלים עם זה שאתה צריך עזרה כי ההוויה שלך מתמוטטת?

לא הצלחתי להיות אמיצה מספיק בשביל להגיש לעצמי עזרה; וכבר השלמתי עם מה שהרגיש לי בזמנו כעובדה: מוות או מוות. זה או אני או הוא או פשוט אני בעצמי לעצמי.

על הסוף האמיתי שהגיע כבר לא אספר, אבל היום אני כאן! וזה כבר כמה שנים שאני מחכה לסלוח לכל המעורבים בדבר ולאט-לאט זה איכשהו הופך להיות יותר קל…

אבל לפעמים לסלוח זה כמעט כואב. כשאני מסתכלת במראה ולא מצליחה לסלוח לעצמי עם כל שאלה של: ״אז למה נשארת שםםםם????!״ שונאת את עצמי המון על חוסר האונים שהרגשתי והרחמים העצמיים שהיו לי והוויתור המטורף על כל החיים שלי ובאותה נשימה לא רואה את הסיטואציה יכולה לקרות אחרת. לא ידעתי מה עושים. לא האמנתי שאפשר לצאת בחיים מגלגול הכיעור הכואב הזה. לא היו לי כלים. לא הערכתי את החיים גם ככה עד לנקודה ההיא. לא היה לי אומץ. פחדתי על התדמית שלי!!! לא רציתי שמישהו יחשוב, ואיך אמא תתמודד עם הידיעה של מה שקרה לבת שלה? על מי אני כועסת ולמה הסליחה לעצמי מתעכבת כל-כך ולא מגיעה?

הרצח של מיכל סלה זעזע את כולם. אצלי הוא ממש שקשק את הלב ופתאום כיפור וסליחות ואני משתוקקת כבר למחול לעצמי, ושוב מודה על הזכות לעבור את זה ולהתמודד עם ההשלכות, מה שמיכל כבר לא תוכל לעולם לעשות.

בעניין "תמרורי האזהרה" שמתפרסמים בנוגע לזיהוי התעללות רגשית ופיזית במערכות יחסים: חכמות, עירניות ומודעות ככל שנהיה, לא נציל אף אחת וגם לא את עצמנו אם לא נבנה חברה שבה לנשים מותר להיות משהו אחר מלבד "אמהות מכילות" או "אחיות רחמניות".

– ועכשיו הפסקה לסיפור אישי –

יצאתי עם אלכוהוליסט. רגע, חכו. הוא היה חכם ומצחיק, והיה לו קצת צ'ארם בקטע מיוסר, אז התניתי את הימצאי בקרבו בכך שיתחיל הליך גמילה. חשבתי שאני מרבה טוב בעולם ובודאי שווה מאבק בהתמכרות ששלטה בחייו.

בשלב די מוקדם, בזמן שערך את חשבון הנפש שלו עם האלכוהול, סיפר לי שאנס את אחת הפרטנריות המיניות שלו בעבר. אלכוהול היה מעורב. זה היה מחליא… וזה גם היה מכמיר לב. הבחור הכריזמטי והפגוע הזה הכיר בכך שפגע פגיעה אנושה, לא הכחיש, לקח אחריות, ניסה להתמודד עם ההשלכות. חרף הזעזוע, חשתי שזה לא תפקידי לשפוט אותו. הערכתי את הוידוי העוצמתי, ניסיתי לברר מה קורה איתה מאז, והשתמשתי בסיטואציה כדי להשתכנע שהוא רוצה לעלות על דרך המלך.

בחודשים הבאים הוא המיט עליי את מלוא ההתעללות הרגשית שלו. נטר לי על הדרישה להיכנס לגמילה, השתמש בכל המידע שהיה לו עליי כדי להקטין ולהשפיל אותי, לייצר תלות בינינו, גרם לי להאמין שאני גרועה יותר ממנו ואם אנשים רק ידעו את האמת עליי לא יהיה לי אף אחד, ביזה אותי על המיניות שלי ועל הרצון בקרבה בכלל, שכנע אותי שבאמת לא מגיע לי טוב יותר ממנו, אנס אלכוהוליסט מושתן ומתעלל.

הסבל שלי – ברגעים שבהם הצלחתי לבודד אותו ולכנות אותו כך – היה שקוף למרבית האנשים, נבלע תחת הצ'ארם והכריזמה של הבחור. קולות מן החוץ שיבחו אותי על השינוי שהכנסתי לחייו, על כך שהצלחתי במקום שבו רבות לפני נכשלו. הפרגונים התמימים (באמת) העצימו את התלות בינינו, את המחשבה שאני אחראית ואת החשש שאם אעזוב מצבו יחמיר. שכנעתי את עצמי שזו גמילות חסדים, ואם זה המצב, הרי שלא יתכן שמדובר בהתעללות. ככלות הכל, כנראה באמת הייתי גרועה ונוראית, כי רציתי לעזוב אדם ברגע שפוף בחייו.

– סוף הסיפור האישי –

אם הייתי יודעת שאני לא מוכרחה לשחק תפקיד חברתי – שאני לא אחראית להציל אדם מעצמו, שאני לא צריכה להכיל אנס בשם השיקום-לכאורה, שאני לא אמורה להתעקש לראות בו את התכונות החיוביות חרף כל תמרורי האזהרה, שאני לא אשמה אם הוא נופל – אולי הייתי מצילה את עצמי מחודשים של התעללות רגשית ו-Gaslighting. רציתי להיות טובה ולתת לשנינו הזדמנות לתיקון: חשבתי שהוא זקוק לה, בעוד שאני זקוקה לחוויה הזו, כסלע של מישהו כל כך שבור. יתרה מזאת, סיפרתי לעצמי שאדם שמציג חזות מודעת לעצמה הוא מנוטרל ולא יכול לפגוע. חשבתי שאם סיפר לי על האונס ודאי ניסה לכפר ואולי אפילו להגן על שנינו.

זה לא מספיק לחפש תמרורי אזהרה. זה לא מספיק להגיד לנשים שהן צריכות לאתר את הבורות האפשריים. צריך גם להגיד לנשים שזה לא תפקידן להיות כל-יכולות, מאמינות, מכילות, סלחניות ואוהדות. זה לא הופך אותן לנשיות יותר, או טובות-לב יותר. אנס אלכוהוליסט הוא לא מבחן שצריך לעבור כדי להתקבל כאישה ראויה בעיני החברה ובעיני עצמך! הלוואי שמישהו היה אומר לי את זה אז, והלוואי שהיתה לי דרך אמיתית להשתכנע בזה גם היום.
#הייתי_שם

 

כתיבת תגובה