"עד היום אני עובדת קשה להחזיר לעצמי את האמון, את הכוחות ואנרגיות החיים שאיבדתי שם. להשתחרר מהאנרגיות האפלות שהרגשתי שנכנסו בי במפגש האחד והיחיד שהייתי אצלו. אני חושבת שהוא אדם מסוכן מאד. חסר מודעות ברמה מאד מאד גבוהה. במהלך השנים שלאחר מכן שמעתי על עוד ועוד נשים שפגע בהן בטיפול. הבנתי שהוא משתמש בהילת ה"כוחות" שלו ובהילה הציבורית והמעריצה סביבו בכדי לנצל נשים לצרכיו בשם איצטלה "רוחנית". אני לא חושבת שהוא בכלל מתחיל להבין או אי פעם ניסה להבין את עוצמת הפגיעה שהוא פגע בקהילה שלמה".

סתיו, שם בדוי
אני רוצה לכתוב על ארז ארג׳ונה והמילים שלי נבלמות בתוך ואקום. מעולם לא פגשתי את ארז או דיברתי איתו. דמותו מצטיירת אלי מבין צלילים מוקלטים, עדויות של נשים. עדויות רבות, כואבות, מחרידות, שורטות, על פגיעות קשות שפגע בהן – במסיבה, בטבע, במגרש חניה, ובתוך המרחב הטיפולי – המרחב שאמור להיות המוגן ביותר, הקדוש ביותר, כמעט כמו, ולפעמים יותר, מהבית הפרטי שלנו.שמעתי את שמו לראשונה לפני חודשיים, מחברה, בפיקניק, בשיחה על אתיקה טיפולית. ״ארז ארג׳ונה״, היא אמרה לי ״הוא פוגע בנשים״. זוהי שיטת הגנת הגרילה, ״מפה לאוזן״ שנשים משתמשות בה לאורך השנים בתוך שדה המוקשים הפוגעני מול רופאים, מטפלים, שופטים, מעסים, נותני שירות שהם גברים. אנחנו יודעות ממי להיזהר, אנחנו יודעות כי חברות שלנו יודעות איך להגיד לנו, במבט מסויים או משפט מסויים – לא, הוא. אל תלכי אליו. בלי להוסיף מילה. אנחנו יודעות לנווט בעולם כמו בין מטח כדורים שורקים. לשמור על גופינו, נפשינו, רוחנו, ולצעוק אחת לשניה בו זמנית: בואי, יש כאן אי בטוח. אנחנו שורדות.ארז ארג׳ונה פגע במשך לפחות שלושה עשורים בעשרות אם לא מאות נשים. היקף הפגיעה שלו אפי בגודלו. הוא פצע בצורה אכזרית, אימפולסיבית, אלימה, שהותירה את הנשים שפגע בהן בטראומה מתמשכת. הוא פיזר אימה פסיכולוגית ופיזית כה גדולה מסביבו, שהד ההשתקה של המעשים שלו והפחד ממה יקרה אם הם יחשפו, הותיר פיצולים בנפש מאות ממעריציו ותומכיו.

"אימה״ היא המילה ששמעתי שוב ושוב מהנפגעות שאספתי את סיפורן. למעשה, הפיצול שנולד בתוך ארז, כגרעין האישיות שלו, מלווה את כל מי שפגש אותו, והוא שזור לאורך כל סיפורו. מצד אחד – מורה רוחני מוערך, שמוזמן לסדנאות, מטפל מחונן, מתממשק עם סלבריטאים, כותב פוסטים שזוכים למאות לייקים ושיתופים. מהצד השני – ארז הפוגע, המנצל, האלים, שהורס כל מרחב שהוא נכנס לתוכו ומשאיר אחריו שובל של פגיעות בגוף, בנפש, ברוח ובכיס. התעתוע הזה לא מאפשר למי שסביבו להחזיק את שני ה״ארזים״ – חייבים לבחור צד. ובסופו של דבר, גם ארז עצמו, בחר צד סופי בכך שסיים את חייו שלו.

שנות התשעים: אמירים

הסיפור המוקדם ביותר שידוע לנו על ארז ארג׳ונה, מקורו במפגש עם שלומית (שם בדוי) שהתרחש לפני שלושים שנה. אז עוד לא לקח על עצמו את השם ארג׳ונה (שם מהמיתולוגיה ההינדית, במקור, בסנסקריט. משמעו לבן, טהור או כסוף). היא הכירה את ארז כשהייתה בת 18, בעת שירתה בשנת שירות באמירים. ארג'ונה היה אז בן קצת פחות משלושים, כשתקף אותה באלימות וניסה לחנוק אותה בחניון של מקום בילוי.

״הכרתי את ארז כשהייתי בת 18. גרתי בקומונה באמירים בשנת שירות ואז הוא הגיע מתל אביב. הוא היה בן פחות משלושים, אבל בשבילנו הוא היה יחסית מבוגר. הוא בא עם הרבה כסף. אוטו חדש, דירה בתל אביב וכל הנושא של כסף ונדיבות בכסף… מאד רצה להיכנס לתוך הנוער באמירים. בשלב מסוים נעשינו חברים. הוא הביא דיבור "מלוכלך", לא רק במובן המיני, אבל זה התגלגל לשם. היתה תחושה של בן אדם שמחפש את הגבולות ואני בת אדם שאוהבת להראות שאין לי גבולות. הייתי ילדה סופר תמימה, היה לי חבר ומבחינה מינית הייתי במצב של "אין מצב" לכן כל הסיפור שלי הוא לא סיפור מיני חוץ מהקונספט, תקיפה של אלימות.

יום אחד נסענו לחאן אמירי הגליל, מקום בילוי שנהגנו לבלות בו, ארז הגיע קצת אחרינו. הוא קרא לי לדבר איתו. כל החברים נכנסו פנימה. היינו שנינו לבד בחניה. היה מן פינג פונג בינינו. בתוך הפינג פונג הוא אמר לי משהו כמו – מה היה קורה אם מישהו היה מנסה לאנוס אותך.  אמרתי לו שאם מישהו היה מנסה לאנוס אותי הייתי בועטת בו בביצים. ואז הוא עשה לי סוג של טיזינג כזה ואמר – את סתם אומרת, בטח לא תעשי את זה, בואי נראה אותך, הנה תבעטי לי בביצים, תעשי את זה…. אקט מאד אלים, לא אופייני לי ומצד שני אופייני לי להיכנס לדעתנות הזו. לעמוד מול גבר שאומר לי דבר כזה. 

כשבעטתי , שלחתי את הרגל לכיוון, לא הייתי מגיעה, הוא תפס לי את הרגל, היתה לידנו גדר, הוא דחף אותי לגדר וחנק אותי ואז התחלתי לצעוק ותוך כדי החניקה כבר לא יכולתי לצעוק. הוא ממש חנק אותי.

אמרתי לו – אתה חונק אותי, אתה חונק אותי ותוך כדי הקול הלך ונחלש… אני זוכרת את עצמי מנסה לעשות קולות שכבר בקושי יצאו. אז התחלתי לבעוט בו ממש חזק… אני זוכרת את עצמי שומעת את עצמי עושה את הקולות האלה… אם אני הולכת קדימה לארג'ונה של 20 שנה אחרי זה מדגים את התקשורת המוניפולטיבית שלו, הוא בטח היה אומר לי – הנה תראי מה גרמתי לך לעשות, משהו שבכלל לא התכוונת לעשות.

הוא עזב אותי וצעקתי עליו. החברים שלי היו קרובים וידעתי שהוא לא יכול לעשות לי בעצם כלום לידם. מאותו רגע כל החברים שלי ידעו על הסיפור הזה.  הגברים ניסו לדבר איתו, להתעמת אתו, גם אנשי אמירים. מה שקרה שכולם הלכו והתרחקו ממנו. מרגע זה אסרו עליו להגיע לקומונה. לקראת מסיבת הסיום שלנו, חבר משותף הציע להזמין את ארז למסיבה. אני אמרתי שבשום אופן. מבחינתי הוא הפך לשטן״.  

שנות האלפיים - אשראם במדבר​

ארג׳ונה היווה בתקופה מִִסויימת אחד משוכניו הקבועים של ״אשראם במדבר״ִ, מרכז קהילתי-רוחני בערבה. המרכז אירח פסטיבלים ואיגד סביבו רבים מהקהילה הרוחנית בישראל. בתקופתו באשרם, נהג ארג׳ונה להציע מסאז׳ למבקרות ולשוהות במקום, בחדר ובקליניקה.

לאחר מותו של ארג׳ונה, פרסמה עדי (שם בדוי) פוסט אנונימי בקבוצת נשים סגורה בפייסבוק, בו היא מתארת את המפגש שלה עם ארג׳ונה ב-2005. בשיחתנו היא מספרת על ה"מטפל האנרגטי" מהצוות הבכיר, שהצעתו "להעלות רמה בטיפול" חרגה מהר מאוד מכל גבול טיפולי. ארג'ונה תקף את עדי מינית תוך שהוא צועק צעקות אקסטזה מזוייפות ומעושות. את אותו הדבר עשה ארג'ונה גם לחברתה של עדי, שנכנסה לטיפול מיד אחריה. עדי מספרת על דמותו הכריזמתית ועל התחושה שאם את "רוצה לחוות חוויה רוחנית", את צריכה לעשות כל מה שהוא אומר לך.

״גרתי ועבדתי באשרם בקיץ בין שנה א' לשנה ב' באוניברסיטה. הייתי בת 24. ארז גר שם כחלק מהצוות הבכיר. הוא היה "מטפל אנרגטי" להגדרתו. היתה לו חברה באשרם שקטנה ממנו ביותר מעשור. איתי בחדר גרה עוד חברה ושתינו עם אותו הסטטוס של סטודנטיות שבאו לגור ולעבוד באשראם לתקופה מוגבלת. מפה לשם אני והחברה השתכנענו לעבור אצל ארז טיפול אנרגטי לפתיחת צ'אקרות. עשינו זאת אחת אחרי השניה. לא ביחד. 

הטיפול התחיל במסאז'. בעירום עם סדין מעל. כאילו עניין רגיל ופשוט שהוא גם מנחה אותך להוריד תחתון ולהתכסות. מתישהו הוא שאל אם אני רוצה לקחת את הטיפול לרמה גבוהה יותר בקטע אנרגטי. זרמתי. בכל זאת… ארז ארג'ונה המגניב חושב שאני מתאימה אנרגטית ״לעלות רמה בטיפול״. ואז הסוטה הזה הוריד את הסדין ודחף לי אצבעות לפות תוך כדי שהוא צועק צעקות אקסטזה מזוייפות ומעושות וכאילו ביקש ממני גם להיכנס לזה עם האקסטזה שלו ולצעוק צעקות אקסטזה מרוב שזה טיפול משחרר ושזה מהמם ושאני ממש עולה בסולם האנרגטי או איזה קשקוש כזה.

הוא גם אמר שאפשר לעלות עוד רמה בטיפול. בשלב הזה אמרתי ש"מספיק לי אבל תודה זה היה ממש משחרר ומיוחד". בסוף התלבשתי ושילמתי לו כסף והוא נתן לי קבלה. מחיר של עיסוי בבית מלון. הייתי המומה מכדי להגיב. פשוט בשוק. חשבתי שאולי אני המוזרה שלא מכירה את עולם הניו אייג' כמו שצריך ושזה משהו רגיל. לא ממש עיכלתי את זה. אחר כך שאלתי את החברה מה ארז עשה לה בטיפול והוא עשה את אותו הדבר גם לה, אחד לאחד. וגם היא יצאה בתחושה שכנראה היא זו שלא מחוברת פה. 

הייתה לו כריזמה מטורפת והיה לו כח מטורף, ולא שהוא איזה חתיך הורס,אבל הוא היה סוחף כזה, מישהו כזה שתמיד עושים מה שהוא אומר, כי הוא צודק, ואת התמימה שלא מבינה כלום, ואם את רוצה לחוות את החוויות הרוחניות – את צריכה לעשות מה שהוא אומר. בעקבות התחקיר אני מבינה כמה הדחקתי את מה שקרה שם. פשוט זה היה מאד מבולבל, הכול מאד מבולבל שם".

סופי נתקלה בארג׳ונה באשראם במדבר בשנת 2003, בהיותה בת 18, במסגרת "פסטיבל פשוט". ארג'ונה הציע לה טיפול במגע ושם תקף אותה מינית. שנים אחר כך התעמתה סופיה עם ארג'ונה על מעשיו, היא חשה שהוא לוקח אחריות מלאה על הדברים והשאירה את הסיפור מאחוריה. רק כשנחשפה לתחקיר של פוליטיקלי קוראת הבינה שארג'ונה לא חדל ממעשיו, גם אחרי שלכאורה לקח אחריות עליהם, מולה.

״זה היה ב"פסטיבל פשוט". הייתי בת 18. הסתובבתי שם במדבר והוא בא והציע לי טיפול. אז הלכתי איתו, בטיפשותי. ובאמת קיבלתי ממנו טיפול מגע כזה, אבל נראה לי שבלי לשאול בכלל הוא פשוט כאילו נגע לי ביוני (הכינוי בסנסקריט לאיבר המין הנשי, ש.ק). זהו וקפאתי. לא ידעתי איך להתמודד. וזהו, וזה מה שהיה.

בשנת 2018,  בכל פעם שהייתי רואה אותו היה לי לא נעים. פניתי אליו בפייסבוק וכתבתי לו שקיבלתי ממנו בעבר טיפול שחצה גבולות ושאני רוצה לטהר את המרחב בינינו, כי אני בתחושה שזו גם אחריות שלי שלא ידעתי לשים גבול ברור. הוא כתב לי:  "כן ברור, אני רוצה גם לסגור, לטהר, איך עושים את זה?". אחרי זה ראיתי אותו בישוב בצפון, ישבנו ודיברנו. והוא ביקש סליחה, הרגשתי שהוא לוקח אחריות ועשינו מין סוג של טקס כזה של שלום ונפרדנו וזהו. הוא לא התחמק, את יודעת, הוא יכול היה גם לא לענות לי לפוסט. וזהו מבחינתי, זה נסגר. 

מאז חשבתי שהוא לא נפגש יותר עם נשים בסיטואציה כזאת, חשבתי שמאז האשראם סגרו לו את הבסטה. לא ידעתי שהוא כזה "מורה רוחני״. ממש חשבתי שזהו זה, כי מן הסתם אני יודעת שלא רק אני נפגעתי שם באשראם, היו הרבה צעירות בגיל שלי שחוו את הדבר הזה, ואולי היו דברים יותר חמורים״

"כשאנחנו מדברות על קהילות שיש בהן שאיפה רוחנית להיות טובים יותר, שלמים יותר – יש כמיהה להתחבר לאנשי הרוח ה"בכירים", אלה שאוחזים באידיאולוגיה. האנשים הללו מבטאים את התיקון שלהם, ואנחנו דובקים בהם מתוך תקווה שגם השברים שלנו יתוקנו. לכן, הרבה פעמים אנחנו לא רוצים לראות אותם על השברונות שלהם, אלא רוצים לשמור אותם בטהרתם", אומרת יונינה פלנברג, רכזת המגזר הדתי במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית תל אביב שעובדת במשך שנים עם קהילות רוחניות מסוגים שונים. "מתוך המקום הזה, יש סכנה שהאידיאולוגיה עצמה תהפוך לשער דרכו תיכנס הפגיעה. לדוגמא, בקהילת המידברן מגיעים לאתגר את הגבולות, מושג שיכול להתפרש בצורה יפה ותמימה אבל בקלות יכול להפוך למישהו שדוחק בגבולות המגע של מישהי, בתירוץ אידיאולוגי, של "באנו בשביל לדחוק את הגבולות". האנשים האלה הם הרבה פעמים מאוד כריזמטיים, נעימים ומאוד דוחפים. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל בין אלו שרוצות להכנס לחדר של אייל גולן ולגעת בשולי גלימתו בין אלה שרוצות להתקרב לגורו הרוחני. המשולש הלא קדוש הוא תמיד אידיאולוגיה-היררכיה ומין".

הילה (שם בדוי), ביקרה באשראם במדבר בשנת 2005, בהיותה בשנות העשרים לחייה, זמן קצר לאחר שחוותה ניסיון אונס. לאשראם הגיעה מתוך סקרנות ושם פגשה את ה"הילר המואר", ארז ארג'ונה. אחד הנוכחים במקום המליץ להילה ללכת לטיפול אצל ארג'ונה ומתוך האווירה הקלילה במקום, מצאה עצמה הילה עם ארג'ונה בחדר. במהלך הטיפול, דרש ממנה ארג'ונה להתפשט. משסירבה, כעס שהיא לא מצליחה "להשתחרר ולסמוך". היא זוכרת את הפחד שאחז בה במהלך הטיפול ואת השיתוק שחשה. את הפגיעה הדחיקה שנים רבות אחר כך.

"ביקרתי לראשונה באשראם במדבר בשנת 2005 באמצע שנות העשרים לחיי, ממש אחרי שחוויתי נסיון לאונס. החלטתי בספונטניות לעבור באשראם מתוך סקרנות גדולה וכשהגעתי שמחתי מאוד – התמלאתי בתחושה טובה של בטחון ושלווה, כאילו הגעתי הביתה. אני זוכרת שבאשראם התנהלה באותו זמן סדנא סגורה ומלבדה לא היו הרבה אנשים, רק כמה שמתפעלים ומתנדבים במקום וביניהם ארג'ונה – ההילר המואר כפי שסיפרו עליו החבר'ה שם והוא העיד על עצמו. אני לא זוכרת בדיוק את השתלשלות העניינים. מישהו המליץ לי ללכת אליו לטיפול או שהיה זה הוא בעצמו שהציע. האווירה היתה קלילה ונעימה, דיברנו על הילינג וסיפרתי לו שלמדתי בהודו. די מהר מצאתי את עצמי בחדר איתו, תוך שהוא מדבר ומספר על הילינג באטלנטיס ולמוריה הקדומים והפליג למחוזות חוץ פלנטריים. הייתי מהופנטת ומשועשעת והקשבתי בשקיקה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהוא טיפוס מוזר והזוי אבל חביב מאוד ואיזה מזל טוב נפל עלי שהגעתי לחווית ריפוי שכזו. 

בהודו למדתי לימודי הילינג משמעותיים אך תמיד הייתי גם סקפטית ולא העזתי לטפל מרוב יראת קודש ופחד שאני לא יודעת מספיק כדי חלילה לא להזיק לאחרים. למרות הסקפטיות, רציתי להאמין שאני בידיים טובות. האווירה הנעימה השתנתה ברגע שהוא ביקש שאוריד חולצה ולמרות שניסיתי להתחמק ואמרתי שהשיטה שלמדתי היא עם בגדים, הוא צחקק ודרש שאוריד גם את החזייה כי זה מפריע לגוף להשתחרר ולאנרגיה לעבוד. הייתי מאוד מובכת ואמרתי לו שאני לא מנוסה בדברים כאלה וזה לא נעים לי. הוא התחיל לכעוס ואמר שאין פה שום דבר מיני ושהוא בכלל לא מסתכל על הדברים ככה ושאני צריכה ללמוד לשחרר ולסמוך. אמר שהוא מטפל בהמון אנשים ונשים בפרט ושכולם סומכים עליו וחוזרים אליו. הרגשתי נורא. הוצפתי במיליון מחשבות ורגשות ואשמה גדולה מכל כיוון. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה נורמלי ושהוא מטפל מנוסה ושאני צריכה להפסיק עם המבוכה הילדותית שלי. אני לא זוכרת הרבה. התנתקתי. קפאתי. זוכרת שעצמתי עיניים כדי להתחבר פנימה ולנסות להרגע בעוד שהידיים שלו עוברות עלי, נמשכות בחוזקה על גופי החשוף, מעלה ומטה ומסביב ובין ושוב ושוב. אני לא זוכרת אם היה מגע בפלג גוף התחתון ולא זוכרת אם הוא דיבר או רק השמיע קולות. אני חושבת שהוא השתדל דווקא שלא יהיה נעים, שלא אחשוב שזה מגע מיני. 

אני זוכרת שפקחתי עיניים ועצמתי מיד כדי לא לראות אותו ולהיגעל. פחדתי לזוז, פחדתי לדבר, פחדתי להפריע לו. חנקתי את הדמעות שלי, הייתי משותקת ורק רציתי שזה ייגמר. לא זוכרת הרבה יותר מזה, רק שכאב לי מאוד במשך כמה ימים אחרי. מאז הדחקתי את זה שנים רבות כל כך, עד היום.

אלה (שם בדוי), נתקלה בארג'ונה בשנת 2006, גם כן באשראם במדבר, בפסטיבל קטן במקום. את מה שחוותה מארג'ונה היא עד היום לא יודעת להגדיר. במהלך הטיפול, התחיל ארג'ונה לגעת לה בחזה, עד שביקשה שיפסיק ועזבה את החדר. התחושה הזכורה לה ביותר מאותה פגיעה, היא תחושת עמימות – האם מדובר בכלל בפגיעה?

"היית בת 31,  בהיריון, חודש שמיני. היה איזה ריטריט או פסטיבל קטן כזה באשרם ונסעתי לשם לבד. ישבנו בזולה בחוץ ופתאום בא אליי גבר שאני לא מכירה (ארג'ונה) ואומר: "רוצה שאני אעשה לך מסז'?" אז אמרתי, "אוקיי…" הלכתי איתו לאיזה חדר שם. ואז יש את הקטע הזה, שאת לא בדיוק זוכרת איך הדברים קרו, ומה בדיוק… אבל באיזשהו שלב אני זוכרת שהוא עשה לי מסז' בציצי. כאילו התחיל לגעת לי בציצי, או שהוא שאל "את מסכימה שאני אעשה לך מסז' בפטמות?" משהו כזה. וזה מוזר, כי באותו הרגע מרגיש לך שזה לא נכון, אבל את, לא יודעת… כאילו יש משהו בקשר שבין הפנימיות שלך למה שיוצא החוצה שלא לחלוטין מסונכרן ואז, כמו שאומרים, את "מוצאת את עצמך בתוך הדבר הזה" – את לא בדיוק מבינה איך הגעת לזה. אני זוכרת שהחוויה הייתה מאד של "משהו פה לא בסדר", כאילו "אני חשבתי שזה מסז', ואיך זה פתאום הגיע למצב שאתה נוגע לי בציצי כשאני בלי בגד בחלק העליון." וזהו, ואני גם לא זוכרת כל כך איך זה הסתיים, אבל לא היה מעבר לזה, זה היה הדבר. אני חושבת שאחרי זה פשוט אמרתי לו להפסיק והלכתי חזרה החוצה או משהו כזה. אני זוכרת שזה השאיר אותי עם תחושה לא טובה. 

לא חשבתי על זה הרבה. האירוע הזה עלה לי מדי פעם לאורך השנים אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד. פעם ראשונה שאני מספרת את זה לך, עכשיו. וכשאני מספרת את זה, אני חווה את עצמי של כזה, את יודעת, השפיטה העצמית הזאת של בעצם, "אז למה הסכמת?", או "למה אמרת כן?", או "איך הגעת לזה?" מצד שני אני יודעת שזה השאיר אותי עם הרגשה מאד מאד לא טובה. עולה לי מאד חזק העמימות הזאת, תחושת העמימות הזאת, שאני מניחה שזה באמת מה שמאפיין את המקום הזה, שאת לא מבינה כל כך… את לא מבינה אם מה שקרה כרגע הוא בריא ונכון וטבעי, או לא. ואת לא יודעת על מי לשים את זה. בעיקר במקום שאת בכלל אומרת, "זה נחשב פגיעה מינית? זו פגיעה? לא יודעת. הוא שאל, אני אמרתי "טוב, אוקיי…". מאז שהעניין הזה יצא לאור, החוויה הזו מציפה אותי ואני חווה עכשיו גם סוג של בלבול. בגלל זה רציתי לדבר איתך, כי היה לי חשוב להוציא את זה". 

שרון (שם בדוי), נתקלה בארג'ונה באשראם במדבר לפני עשרים שנה, בשנות העשרים לחייה. את ארג'ונה היא הכירה מסדנאות קודמות ופנתה אליו עם כאב שהטריד אותו, באיזור עצם הזנב. ה"טיפול" של ארג'ונה בבעיה, כלל אלימות של ממש ולחיצה על האיזור הכואב – אף שהתבקש במפורש להתרחק ממנו. שרון מספרת שיצאה מהמקום בתחושה שארג'ונה פשוט חווה עונג מכאב של אחר. הוא מצידו, טען שהיא צריכה ללמוד "לשחרר שליטה"

״זה היה באשראם במדבר. לפני כ-20 שנה בערך. הייתי בשנות העשרים לחיי. סבלתי באותה תקופה מכאבים חזקים בעצם הזנב. הייתי בסדנה שלו והוא דיבר על אנרגיות והזרימה שלהם בגוף, ולאחר הסדנה יצא לנו לדבר ושיתפתי אותו בכאבים עקב כל מיני תהליכים אנרגטיים שעברתי שיצרו כניראה חוסר איזון וניתקעו בעצם הזנב. הוא הזמין אותי אליו לטיפול ואמר לי שהוא מסוגל לפתור לי את זה והסכמתי לנסות. הדגשתי שממש כואב לי באיזור הזה וכניראה הוא דלקתי ושבאיזור הספציפי הזה לא יגע, אלא רק מסביב או מעל.

הוא הציג את עצמו כמעסה ומטפל אנרגטי. שיתפתי אותו שהייתה לי אנרגיה תקועה שם, בכל מני תהליכים יוגיסטיים שעברתי, הקונדליני התעורר ולפעמים לא יכולתי לשבת מרוב שכואב לי. אז הוא אמר שהוא יכול לטפל בי. ואז התחיל הטיפול עיסוי הזה. 

שכבתי על הבטן, באיזשהו שלב הוא הוריד לי את המכנסיים והתחתונים והתחיל ללחוץ לי על האיזור של עצם הזנב. אני לא בטוחה כבר כי עבר הרבה זמן, אם הוא הגיע לאיזור פי הטבעת או לאיזור הזה. אני רק זוכרת שצרחתי וממש כאב לי והוא פשוט המשיך בשלו. אמר "כן תוציאי תוציאי תאבדי שליטה".

יצאתי משם בהלם. בבכי. לא האמנתי ששמתי את עצמי בידיים שלו. במיוחד אחרי שאמרתי לו שזה איזור פגוע ושאני צריכה הרבה עדינות. בכיתי המון אחר כך, הייתי בסוג של טלטלה וגם בכאבים פיזיים. הכאב החריף עוד יותר. 

הוא פגש אותי אחרי שעתיים או שלוש בפרצוף של "איך היה הטיפול?". אמרתי לו שממש כואב לי. הייתי מאד מבובלבלת. לא ידעתי האם הוא עשה לי טיפול? מה היה שם? הייתה שם אלימות, הטרדה מינית. לא יודעת איך לקרוא לזה. הייתי בשוק. ואז הוא אמר שבפעם הבאה אני צריכה לאבד שליטה וככה ישתחרר לי הכאב. לא הלכתי אליו יותר. הייתה שם פשוט אכזריות. הוא לא ראה בעיניים. זה ממש הרגיש שהוא אוהב להכאיב. עונג על חשבון של כאב של מישהו אחר. סוג של פסיכופת, סדיסט. אינספור מניפולציות שהוא עושה. הייתה שם הדחקה רצינית אחרי זה. גם כשראיתי אותו באשראם היה ברור לי שהבן אדם שרוט. רק לא ידעתי באיזה סדר גודל ואיך לגשת לזה". 

"בקהילה שהיא לא רק רוחנית, אלא שהיא גם קהילה מטפלת, קיים ערבוב מתעתע בין הטיפול לאידיאולוגיה", אומרת פלנברג. "מרחב טיפולי בהגדרה, הוא מרחב עם הרבה פגיעות. בכל טיפול. בין אם זה רופא המשפחה, מטפל שיאצו או הילר. יש שם אמון מאוד גדול שהוא בא לעזור לי ולא לפגוע בי, אחרת לא היינו הולכות לאף מטפל בחיים. פה יש ערבוב מאוד גדול גם של טיפול וגם של אידיאולוגיה וזה שם אותי במקום סופר פגיע, כי אפשר לעשות עליי מניפולציות הן ברמת הטיפול והן ברמה הרוחנית".

"אני זוכרת שישבתי עם מישהו לפני כמה שנים, אחד מהקהילה, אחד מהמוזיקאים, והוא אמר לי "כן, ראיתי אותו ממש תוקף מינית איזה מישהי במעין פה". הוא ממשיך ואומר לי "אני יודע וגם עוד אנשים יודעים". וזהו! שם פשוט קלטתי, שזה לא שאנשים לא יודעים, הם פשוט לא עושים עם זה כלום"

ליאנה, שם בדוי

קשר השתיקה

אנשים כמו ארז ארג׳ונה לא היו יכולים לפעול במשך כל כך הרבה שנים בלי שיתוף פעולה שבשתיקה עם הקהילה שסביבם: חברי קהילה שידעו על מעשיו והמשיכו להזמין אותו להשתתף בהרצאות ופסטיבלים, מורים ומנחים לתקשור, לימוד רוחני ו״מיניות מקודשת״ שפחדו על הפרנסה שלהם, נשים שאספו עדויות וניסו לדבר, אבל לא היה להן למי לפנות, גברים שמדברים על גבריות חדשה ומתנערים מכל אחריות למה שחבריהם עושים  או שימוש בפרקטיקות שממשיכות את ההשתקה וההסתרה: ״האשמת קורבן״ בהמשגות רוחניות. הם קוראים לזה ״אחריות אישית״, מתוך בורות מזיקה על טבעה המתעתע של הטראומה המינית והאופן שבה היא מונעת מנפגעות לפעול, לשים גבול, להבין מה קורה להן בתוך מרחב של פגיעה.

"ניסיתי לעורר לזה את המודעות וסיפרתי להרבה אנשי מפתח בקהילה. גברים דווקא" מספרת ליאנה. "פניתי לגברים שהם חברים שלו, מכירים אותו וגם מטפלים בעצמם. אני יכולה להגיד לך שאף אחד לא עשה כלום. הפתיעה אותי הכמות של ההתעלמות, ההשתקה וההדחקה. התאכזבתי מזה קשות, התנתקתי מהרבה אנשים בגלל זה, ממש כעסתי עליהם. לא הבנתי איך הם יכולים. הרגשתי מאד לבד. הילדה הזו שאומרת שאומרת שאנסו אותה ואף אחד לא עושה כלום".

למתבוננת מבחוץ בשדה הרוחני, הכל עושה רושם של חגיגה, שפע, חופש, חמלה וחסד. יש מונח יונגיאני שנקרא ״עבודת צל״, שמטפלים רוחניים או מיניים רבים מאמצים כדרך להיות בקשר עם החלקים הקשים והמודחקים שלנו. הסיפור של ארז מגלה לנו שגם האנשים השואפים "לטהר עצמם באור האמת", לשחרר את הגוף, הנפש והתודעה מכבליהם – אם הם לא לוקחים בחשבון את יחסי הכוח, יכולים בעוורונם לתמוך ואף לייצר אקטיבית עוול כלפי קהילה שלמה.

הסיפורים על ארז ליוו את הקהילה הרוחנית בישראל עשורים רבים. זוהי קהילה שבנויה סביב איקונות, מורות ומורים שאוספים סביבם תלמידים. נושאי הלימוד רבים ומגוונים. לקהל הרחב מילים כמו ״אנרגיות״, ״תדרים״ או ״צ׳אקרות״ עשויות להראות כמו קשקוש מוחלט. לאנשים רבים בישראל אלו מילים שימושיות ויומיומיות לגמרי. במקרה של ארג׳ונה, הצורה שבה פגע בנשים לא היתה עבורן רק רגשית או פיזית, אלא גם רוחנית ואנרגטית. הנשים שתקף ארג׳ונה הרגישו שהוא לקח מהן אנרגטית, איים עליהן אנרגטית, שהאנרגיה סביבו היתה רעילה.

פגיעה מינית היא מעין לולאה כזו, של יחסי שליטה, המשוכפלת ומופיעה בשדות שונים, תוך שיתוף פעולה של הכוחות הפועלים בתוך השדה עצמו. בשדה התאטרון זה היה משה איבגי. בשדה העיתונות, יהודה נוריאל. בשדה חיי הלילה – אלון קסטיאל. בשדה הבידור – דודו טופז. בשדה החרדי, יהודה משי-זהב. כולם פגעו במשך שנים, בצורה שיטתית. על כולם ידעו ולחששו ונזהרו. וזה הקשר המחבר בין כל הלולאות הללו: קשר השתיקה, שתיקה של קהילה שלמה.

שנת 2008 והלאה - כרכור, קליניקה פרטית

בעשור הראשון של שנות האלפיים, הקליניקה הפרטית של ארז, הממוקמת בביתו שבכרכור תפסה תאוצה. בקליניקה הוא הציע טיפולים אנרגטיים, טיפולים ״בילד הפנימי״ ומאוחר יותר גם טיפולים מיניים. בנוסף גם מעמדו כגורו וכמורה רוחני צמח והוא הפך לאחד האנשים הבולטים בתחום. בכרכור הוא הקים את "המרחב לאנרגיה רוחנית חדשה", אותו כינה "המקדש", שם נערכו סדנאות מדיטציה וטיפולים שונים לקבוצות וליחידים. הקהילה סביב ארג'ונה וכן, מעמדו כמטפל ותיק בתחום "לימודי התודעה" ישמשו אותו בפגיעות הרבות שהתרחשו תחת קורת הגג של אותו "מקדש". העדויות המובאות פה הן העדויות הקשות ביותר. לנשים אותן הזמין ארג'ונה לטיפול היה פרופיל דומה – נשים ממקצועות הטיפול, בחלק גדול מהמקרים, נשים שחוו פגיעות מיניות בעברן. עם כולן החל בטיפול אנרגטי שהפך מהר מאד ל"טיפול מיני" או פשוט, על פי החוק הישראלי – עבירות אינוס.

סתיו (שם בדוי), הכירה את ארג'ונה דרך הפייסבוק, שם קראה על ריפוי ספונטני של מטופלים ונחשפה לאהדה ולהערצה הרבה שצבר. הפירגון שקיבל בתגובות מאנשים מוכרים יחסית, גרם לסתיו לקחת את המטפל האנרגטי ברצינות ואחרי שעקבה אחריו במשך תקופה ארוכה, היא הגיעה אל ארג'ונה לטיפול בשנת 2016. סתיו בעצמה, מתמודדת כבר שנים ארוכות עם פוסט טראומה מורכבת. במקום טיפול, הציע לה ארג'ונה "חניכה פראנית". מיותר לציין שהטיפול לא הועיל, אלא רק הוסיף לחייה נדבכים נוספים של התמודדות, לאחר שתקף אותה ארג'ונה באלימות מינית קשה, שהוסיפה פחד, בלבול וכעס, להתמודדויות אותן סחבה עד כה. בסיום ה"טיפול", שבמונחים ארציים ניתן להגדירו כאונס לכל דבר, הודיע לה ארג'ונה שהוא תיקן את המערכת הרגשית שלה ואף העלה פוסט שמספר על הטיפול המוצלח שהעביר.

לאחר המקרה, נכנסה סתיו להתקף בולמי אותו הגדיר ארג'ונה כהוכחה ש"התהליך עובד". רק שנים אחר כך, לאחר טיפול ארוך, הבינה את עומק הפגיעה שחוותה בחדר המטפל. את האמון בכוחו של טיפול, היא לא הצליחה להחזיר לעצמה לחלוטין.

״הכרתי את ארז לראשונה דרך הפייסבוק. הוא נהג לכתוב הרבה פוסטים על הטיפולים שלו ועל סיפורי הצלחה שנראו ממש "ניסיים" . אנשים שנרפאו באופן ספונטני ממגוון בעיות וקשיים פיזיים ורגשיים. כמות ההערצה שקיבל בתגובות מאנשים מוכרים לי גרמה לי להתייחס אליו ברצינות. לאט לאט נשביתי בקסם.

אני מתמודדת עם פוסט טראומה על רקע של פגיעה מינית קשה ומתמשכת בילדות ומגוון סימפטומים מתסכלים מאד שמלווים אותי כל החיים. כמו רבים אחרים במצב הזה, רציתי מאד להאמין שיש דרך קל וספונטנית להחלים. זה היה עוד לפני שהתחלתי טיפול בטראומה ולפני שהבנתי כמה מאמצים צריכים להשקיע על מנת להחלים באמת מטראומה כמו שלי…

 לאחר תקופה בה עקבתי אחריו ולמדתי להעריך אותו, הספקתי גם להשתתף באיזו סדנא המונית שלו. הנוכחות שלו מאד חזקה וכריזמטית וגם הרגשתי אנרגיות מאד חזקות במדיטציה. זה וההילה המעריצה סביבו, שכנעו אותי להאמין שהוא באמת מחובר לכוחות ריפוי, ביחד עם הסיפורים שסיפר על עצמו בפייסבוק ועל הריפוי שקורה במפגשים איתו.  כל כך רציתי להאמין שיש מי שיכול לעזור לי.                                  

באחד הימים הוא כתב על חניכה חדשה שהוא עושה, "חניכה פראנית" הוא קרא לה, שעוזרת לדבריו במיוחד לבעיה פיזית שהתמודדתי איתה שנים ללא הועיל. הייתי כל כך נואשת וניסיתי כלכך הרבה דברים שהסכמתי לנסות דבר נוסף. הוא לא הסביר לי כלום על מה שהולך להיות. ידעתי ש"חניכה" היא תהליך מיוחד עבורו הוא קיבל הדרכה רוחנית מיוחדת. מבחינתי ציפיתי לתהליך שקורה בישיבה בכסאות, כמו כמו טיפול שאי פעם הייתי בו. נכנסתי לקליניקה . הייתה אווירה נעימה בסך הכל.

ישבתי על כסא מולו והתרגשתי מאד. הוא הסביר לי שזה תהליך שיכול לקחת מפגש או שניים והוא ידע בסוף המפגש אם נחוץ מפגש נוסף או שנסתפק במפגש אחד. לאחר שיחה קצרה שבה סיפרתי לו על הקושי וההתמודדות שלי עם הבעיה הפיזית שלי, הוא ביקש ממני לשכב במיטה.

 הייתי די בהלם כי לא ציפיתי אבל סמכתי עליו במאה אחוז. בגלל ההילה הציבורית שלו לא עלה בדעתי לחשוד. מציינת שאם הייתי יודעת מראש שאמורים לשכב על מיטה, אני חושבת שמראש לא הייתי מגיעה. הייתי מאד פגועה והיה  לי קושי עם קרבה אינטימית כזו לגבר, גם אם הוא מטפל. אבל כבר הייתי שם ולא היה לי נעים פתאום להגיד לו שלא מתאים לי.

 אני זוכרת שאמרתי לעצמי :"הוא בסדר. את יכולה לסמוך עליו" ונשכבתי על המיטה… הכל היה בלבוש מלא.

 הוא התחיל בלעשות הילינג עם הידיים ללא מגע. בשלב מסויים הוא עשה כל מיני קולות מוזרים -"אוברטונים" ונשיפות לכיוון כלמיני איברים בגוף. הוא התקרב ונשף גם לכיוון איבר המין שלי. התחיל להיות לי לא נעים אבל כל הזמן אמרתי לעצמי: "הכל בסדר. את יכולה לסמוך עליו" כדי להרגיע את החלק שהרגיש שמשהו לא בסדר.  בשלב מסויים – ואני לא זוכרת בדיוק – משהו בי הרגיש מאד לא בטוח. הוא התקרב מדי לאיבר המין שלי עם הידיים שלו. זה היה השלב שבו התנתקתי ויצאתי מהגוף. בתור מי שחוותה אונס וניצול מיני בתור ילדה, למדתי לצאת מהגוף כשהרגשתי לא בטוחה.

 זה היה השלב שהמערכת שלי קלטה שמשהו ממש לא בסדר קורה. הגוף שלי היה כמו אבן. אני לא הייתי בתוכו אלא הסתכלתי על הסיטואציה מלמעלה ומהר מאד גם לא הייתי מסוגלת לראות. רק הרגשתי. הייתי מאובנת לגמרי. לא הצלחתי להזיז איבר. גם לא להגיד כלום. הייתי משותקת. כאילו כישוף השתלט עלי… זה היה קיצוני מאד.

בשלב מסויים הרגשתי משהו חודר לאיבר המין שלי, לא יודעת אם אלה היו אצבעות או איבר המין שלו או משהו אחר. לא הייתי מסוגלת לראות. רק הרגשתי קיפאון וחוסר האונים נוראי, כאילו שהגוף שלי לא ברשותי. אני שם ואני לא מסוגלת להגן על עצמי.

אפילו חוויתי אורגזמה. אבל בכלל לא רציתי להיות שם. ולא רציתי את זה. זה לחלוטין היה לא צפוי ולא מדובר. הייתי בסיוט גמור. כשזה נגמר חזרתי לגוף. לא אמרתי כלום מרוב שהייתי בהלם. כפוסט טראומטית מומחית בניתוקים העדפתי פשוט להדחיק את מה שקרה פה עכשיו, אחרת הייתי משתגעת.

לאחר שנגמר הטיפול חלק מהבלבול היה שחוויתי אורגזמה. הרגשתי אשמה ומבולבלת מאד. כי אם לא רציתי את המגע המיני אז איך יכול להיות שחוויתי אורגזמה? סימן שרציתי את זה? סימן שהזמנתי את זה?  אז לא הבנתי שאורגזמה היא חוויה פיזית לחלוטין שנחווית בתגובה לגירוי מסויים והיא לא מצביעה על כך שרציתי או הסכמתי למגע הזה. הרי קפאתי ובכלל לא הצלחתי להגיב. אני יודעת שבכל הרמות של הגוף והרגש שלי לא רציתי ולא הסכמתי למגע הזה.. אבל המניפולציה שלו היתה לגרום לך לחשוב שאת רוצה את זה, עובדה ששיתפת פעולה. אני יודעת שנפגעות נוספות חוו את אותה האשמה ומבינה שזה היה הדפוס שלו… לגרום לנפגעות להרגיש שהן האשמות.

בסיום הפגישה הוא אמר לי שהוא תיקן לי את המערכת הרגשית והסביר לי כל מיני דברים אנרגטיים שהוא עשה לי. כמובן שלא הבנתי כלום. הוא נתן לי כל מיני "כלים אנרגטים" לעבוד איתם. רציתי להאמין לו. הוא הבטיח שהחיים שלי יישתנו מעכשיו.. ואין צורך בעוד מפגש. קיוויתי ממש שזה נכון. 

באותו היום הוא כתב בפייסבוק על המטופלת שהיתה אצלו היום (אני),  איך תיקן לי את המערכת הרגשית והרכיב וכלמיני מילים שלא הבנתי… פוסט גאווה על המטפל המדהים שהוא. מיותר לציין שלא ביקש את רשותי לפרסום.

כשהגעתי הביתה אחר הצהריים נכנסתי להתקף בולמי בלתי נשלט ואכלתי את כל הממתקים שהיו בארון.. ממש בלי שליטה עד שהרגשתי שאני צריכה להקיא ואני שונאת את הגוף שלי. לא הייתה לי שום יכולת להתמודד עם מה שעברתי. כתבתי לו והוא אמר לי שזה בסדר, שזה חלק מ"תופעות הניקוי"וזה מצביע שהתהליך עובד. מיותר לציין שלא חוויתי שום שינוי בעקבות ה"טיפול" הזה.

כמה חודשים לאחר מכן נתקלתי בו באיזה מקום והוא אמר שאני נראית נהדר ו"קורנת" ורואים שהטיפול עזר לי. ידעתי שהוא פשוט משקר. לקח לי זמן לאבד לגמרי את האמון בו… להבין שבטח עוד פוסטים שהוא כתב על הטיפולים המדהימים שלו היו בעצם בולשיט. עוד המשכתי לעקוב אחריו תקופה בפייסבוק כי הדברים שהוא כתב היו באמת יפים ומעוררי תקווה. לקח לי זמן להפנים איך יכול להיות פער כל כך גדול בין הדברים שאדם כותב ומדבר- לאישיות שלו .

*

כחודש או חודשיים לאחר הטיפול אצל ארז, הלכתי לטיפול אצל מטפל אחר שטיפל בקליניקה של ארז. כבר בשביל אל הקליניקה התחלתי להתנתק. הרגשתי שאני לא מצליחה להחזיק את הגוף שלי. זה היה ממש קיצוני. מהרגע שנכנסתי לקליניקה, הגוף שלי נזכר במה שקרה שם והתנתק לחלוטין. לא הייתי שם במהלך כל הטיפול ואני לא זוכרת שום דבר שקרה שם. רק שהתעוררתי כמו מעילפון למשך כמה דקות ספורות פה ושם.. וחזרתי להתנתק. לא הייתי שם לחלוטין. המטפל חשב שאני במדיטציה. הוא לא קלט שאני לא שם בכלל.

כמה שנים לקחו עד שהצלחתי לעבד בטיפול שהייתי בו את הפגיעה שעברתי בטיפול אצל ארז. כשניסיתי לחזור לגוף ולזכרונות של הפגיעה הייתי כל פעם מתנתקת ויוצאת מהגוף. הייתי מרגישה איך כל האנרגיה שלי נוזלת ואני כמעט מעולפת. קופאת כמו אז. לקח לי המון זמן להצליח להיות בגוף ולפגוש את מה שהרגשתי שם. להחזיר לעצמי את הכוחות שאיבדתי שם. לעבד את תחושת חוסר האונים הנוראית. לקלוט כמה נפגע האמון שלי שם… כמה עוד יותר קשה לי היום לסמוך על מטפלים ועל גברים בכלל. העובדה שהייתי אישה בוגרת, חזקה ועצמאית, כבר לא ילדה חסרת אונים כמו פעם,  ועדיין הצלחתי להיפגע ככה – פגעה מאד מאד בביטחון העצמי שלי.

עד היום אני עובדת קשה להחזיר לעצמי את האמון, את הכוחות ואנרגיות החיים שאיבדתי שם. להשתחרר מהאנרגיות האפלות שהרגשתי שנכנסו בי במפגש האחד והיחיד שהייתי אצלו".

בנוסף לפגיעות בתוך מערך טיפולי, ארג׳ונה פגע גם בנשים שפגש בצורה אקראית וגם בחברות קרובות. טל קרן כץ, שפרסמה את עדותה לאחר מותו של ארג׳ונה, משתפת אותנו בהרחבה על המפגש האלים איתו, בשנת 2013, במסיבה בבית של חברים. המפגש הזה מתאר יותר מכל, את מה שהגדירה יונינה פלנברג כמשולש ה"אידיאולוגיה – היררכיה ומין" ומדגים כיצד מפגש חברים תמים, לכאורה, הופך למשחק אפל ומפחיד, של יחסי כוח.

"כשהייתי עם כמה חברים בבית של ארז שבועיים לפני התקיפה שלו הוא התקרב אלי והסתכל בי במבט מחפיץ ומצמרר. ואז הסתכלתי עליו ואמרתי לו באסרטיביות שאני נשואה ועם פגיעה מינית מתמשכת בעברי ושישמור מרחק ממני והוא אכן התרחק.

שבועיים אחר כך אני הולכת למסיבה של חבר שנערכת בבית של ארז. אני יושבת שם בצד, קצת מכווצת בסלון שלהם על איזה פוף. כולם יושבים מחובקים, ואני די לבד עד שארז מתיישב לידי. בהתחלה הוא שם יד על הכתף שלי, כאילו בצורה תמימה, זכרתי את הגבול ששמתי לו שבועיים קודם וידעתי שהוא מטפל וסמכתי עליו שיהיה רגיש. אחר כך הוא מתחיל ללטף את הכתף ובאיזה שהוא שלב, אני מרגישה שהוא מלטף לי גם את הרגל במגע מחפיץ לוקח ונצלני. אני מרגישה את האנרגיה המינית שלו במגע, וזה מכניס אותי ללחץ.

לצערי בשלב הזה אני נכנסת לקיפאון כמו שקרה לי בילדות כשנפגעתי מינית. אני מרגישה קפואה, חיוורת, ללא דם בפנים, עם דופק מואץ וחוויית חרדה בגוף, ממש פחד מוות. אני שותקת כי אין לי שום יכולת להזיז שום שריר בגוף להגנתי. בשלב הזה אני מרגישה כמו ארנבת במלכודת. שהוא ממש מכניע אותי ואני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להתנגד. זו חוויה מאוד קשה. וכל זה מתרחש בזמן שאנחנו יושבים בסלון וכולם איתנו. הידיים שלו עלי ואני שותקת, לא יכולה להוציא הגה מהפה. קפואה לחלוטין ולא יכולה לזוז משם, לא יכולה לעשות כלום. וגם לא יכולה לדווח על המצוקה שלי לאף אחד.
ואז באיזה שהוא שלב אני צריכה לשירותים ומגלה לתדהמתי שאין חדר שירותים בקומת הסלון. יש שירותים בחוץ בגינה חשוכים ומבודדים ויש עוד חדר שירותים למעלה. בשני המקרים פחדתי שאם אני אלך, ארז ילך אחריי וינסה לפגוע בי. הוא יושב לידי ואני מבינה שאם אני קמה הוא הולך אחרי. ואז מישהו אומר ״נגמר התה״ וארז יוצא החוצה לגינה לקטוף עלים לתה. הבנתי שיש לי הזדמנות נדירה להתרחק ממנו, הוא יוצא החוצה, ואני רצה לשירותים למעלה. הלכתי לשירותים, כשאני פותחת את הדלת כדי לצאת, הוא עם כל הגובה שלו, עומד וחוסם את הדלת. פחד מוות ! אני כמעט נתקלת בגוף שלו ולוקחת צעד אחורה. באותו רגע אני מבינה שאני אבודה, הוא תפס אותי. מרגישה כמו חרק קטן בקורי עכביש שמבין שהעכביש הרעב מתקרב אליו והסוף האכזר ידוע מראש. אני נבהלת מלראות את כל הגוף הגדול הזה מולי, חוסם את הדלת ואני לא יכולה לעבור ומרגישה משותקת וקפואה.

ואז הוא שואל אם אני רוצה לראות את החדר שינה שלו. אני צועקת: לא! אבל קולטת שהאזניים שלי לא שומעות את התשובה ובעצם לא יוצא לי קול. אני שומעת בראש שלי צעקה "לא", אבל הפה שלי שותק. הוא לוקח אותי לחדר שינה, מתחיל לגעת בי, ואני לא מצליחה להתנגד. הוא משכיב אותי קפואה על המיטה על הגב, ואז נשכב עלי עם הכובד גוף שלו, מתחיל להכניס ידיים לתוך החולצה שלי, מנשק אותי ודוחף את הלשון שלו לפה שלי. אני כמעט מקיאה, נגעלת כי הוא דוחה. ועדיין אני לא יכולה לעשות שום דבר. הוא מנשק אותי ונוגע בי ללא הסכמה ואני חסרת אונים. בשלב הזה אני חווה גל של גועל, בחילה, פאניקה וחרדה ועדיין ללא כוחות לעשות שום דבר או להזיז שום שריר בגוף.

ואז כשהוא מתחיל להזיז לי את החצאית אני מבינה שזו ההזדמנות האחרונה שלי לזוז לפני שהנורא מכל יקרה ומשום מקום יוצא ממני פרץ כוח, אני דוחפת אותו שמאלה ומתגלגלת ימינה אל הרצפה. ואז אני מתחילה לרוץ את כל המסדרון שמוביל למדרגות, תוך כדי שהוא רודף אחרי, וצועק לי ״אם תרוצי במדרגות את תפלי״ כי המדרגות עקומות. ואני רצה במדרגות ונופלת, מגיעה למטה, עם מכות יבשות קלות. כשבראש שלי עובר – אני מעדיפה להגיע לבי״ח מאשר להישאר איתך למעלה.

אני מגיעה למטה, המומה, ובשוק, ונשארת קפואה ומנותקת עד שהטרמפ שלי מחזיר אותי הביתה. יום אחרי זה הגעתי למרכז סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. ומתחיל כל התהליך שלי".

נטע (שם בדוי) נחשפה לארג׳ונה בשנת 2017, בעקבות סדנה שהעביר. היא קבעה טיפול פרטי בקליניקה שלו, לאחר שהתחברה לתהליך אותו העביר. כשהגיעה לטיפול הפרטי, נגע בה ארג'ונה בצורה לא הולמת ולמעשה, תקף אותה מינית. מה שמסוכן בארג'ונה, לטענתה, הוא הרושם שנותר ממפגש איתו – של אדם שיש לו את כל התשובות. כמטפל – שנחשף לאנשים במצבים פגיעים, הרושם הזה טומן בחובו סכנה ממשית.

״במפגש היו הרבה משתתפים, ושם הוא העביר אותנו איזה תהליך אנרגטי, ואני מאוד מחוברת לזה, אני בעצמי מטפלת אנרגטית, ומאוד התחברתי אליו, הוא צ׳ארמר ומאוד כריזמטי, עוצמתי, ועושה הרבה רושם. כשהוא אמר שאפשר לבוא אליו גם באופן פרטני, החלטתי ללכת אליו לטיפול. 

כשהגעתי, היתה לו מיטה, ובטיפול כזה מכניסים את המטופל למצב מודט עמוק, ומתחילים לטפל בו אנרגטית, כלומר גם עם הידיים מרחפות מעל הגוף וגם לפעמים נוגעים בכמה נקודות, אני בעצמי עושה את זה למטופלים. כשאני נמצאת במצב הזה, במיוחד אדם כמוני שמאוד מחובר לזה ומאוד מכיר את האנרגיה, את התדרים הגבוהים, אז אני נכנסת למצב מודט מאוד עמוק – ולכן גם לא ניתן ממש לזוז. במצב הזה את רואה כל מני חזיונות, את חווה כל מני זרמים בגוף, רעידות וכל מני דברים כאלה, ובשביל לחזור למצב שכן יהיה אפשרי לזוז בהכרה מלאה, צריך כמובן להוריד אותך לאט לאט וגם לעזור לך להתקרקע ואז לצאת מזה. 

תוך כדי טיפול, אני הייתי בתוך העולם שלי, ראיתי כל מני צבעים, דברים, תוך כדי הוא דיבר איתי ואמר לי כל מני דברים, הרגשתי תחושה מאוד חזקה בתוך הגוף, ממש כמו רצון להקיא אפילו, אבל זה חלק מהתהליך שהוא בסדר, כלומר עד כאן הכל בסדר. ואז באיזה שהוא רגע, אני לא זוכרת כבר מה הוא אמר לי כי באמת עברו כבר כל כך הרבה שנים, אבל אז הוא אמר לי -אני יכול לגעת בך ב… אני לא זוכרת אם הוא השתמש במילה פות או מילה אחרת, עכשיו, אני במצב הזה, לא ממש יכולה לדבר ולא ממש יכולה לענות ולהגיב. ואז הוא התחיל כמו להעביר את היד שלו על הפות שלי, ממש כמה וכמה וכמה פעמים. וזה היה מצב שאני לא ממש יכלתי באותו רגע להגיב כמו שצריך.

עברתי המון פגיעות מיניות בתור ילדה, אז מן הסתם זה רק גרם לי לקפוא – בתוך מצב בו אני גם ככה לא לגמרי יכול הלתפקד. וזהו, אחר כך התעוררתי מזה, עוד לא הייתי לגמרי בפוקוס על מה שקרה. שילמתי לו את הכסף והלכתי, ולא חזרתי אליו יותר.

כשאנשים במצוקה, הם נתלים בדר״כ בכל מי שנראה להם שהוא חזק מהם ויש לו את התשובות, וזה מה שהוא משדר. זה מה שמסוכן כל כך״. 

שיר (שם בדוי) פגשה את ארג'ונה בשנת 2017, לטיפול ב"ילד הפנימי". אך במקום הטיפול המתוכנן, שאמור היה להיות מדיטטיבי ולא כלל שום היבט מיני, מצאה עצמה שיר על מיטת טיפולים, מותקפת מינית בידי ארג'ונה.

"לא כל כך ידעתי מה זה עבודה על ה"ילד הפנימי", לא כל כך ידעתי למה אני באה. היתה לו מיטת טיפולים ושכבתי עליה, והיה איזה דמיון מודרך של הילדה הפנימית ואת בארון ואת מחבקת אותה בארון ואת רואה איך היא לבושה ואת מדברת עם הילדה וכולי… ופתאום, בלי שיש לי מושג איך זה הגיע למקום הזה, אני פשוט זוכרת שפתאום אני פותחת את העיניים שלי והוא היה בין הרגליים שלי עם האצבעות שלו בתוכי ויורד לי.

זה לא היה אמור להיות טיפול מיני ולא היה שום דיבור על כיוון של טיפול מיני. לא היה שום שיח על גבולות, לא היה כיוון כזה. הכיוון פשוט נלקח. אני רק זוכרת את התמונה הזאת.

אחר כך אני זוכרת שיצאתי משם בתחושה שאני עשיתי לו חניכה – אמרתי לו תקשיב, אתה מחדיר מסרים מעצימים תוך כדי עונג. קוראים לזה ETP הנה בוא תלמד, עשית עכשיו עכשיו ETP איזה יופי. תלמד. מין תחושה כזאת של "וואו עשיתי לבן אדם חניכה, הוא לא ידע מה הוא עושה והנה הסברתי לו".

התגובה הרגשית שלי תואמת את התגובה הזאת בחיי של הדחקה מוחלטת. מה שבוודאות אני יכולה להגיד שהייתה חציית גבולות ברורה כי טרום הטיפול לא דובר מילה על זה״.

״בטיפול אנרגטי אין מגע", מסבירה חגית קרצו, מרפאה רוחנית. "אלא אם כן, נדרש מגע בנקודה מסויימת בגוף כדי לפתוח משהו ואז המגע הוא מאוד רך, מרפרף, רגעי. זה לא טיפול במגע. מקסימום יכול להיות מעל הגוף תנועה או הנחת יד – על איזור מסויים בגוף לזמן מסויים ללא תנועה. טיפול אנרגיה יכול להיות בנוכחות המטפל או לא בנוכחות המטפל, כי זאת אנרגיה. היא עוברת דרך המטפל״.

האם יש סיבה להשכיב מטופלות על מיטה בטיפול כזה?

״כן, יכול להיות צורך כזה. עדיף שהטיפול יהיה בשכיבה ובעיניים עצומות, מכיוון שאנחנו מבקשים שהמוח לא ינסה לנהל את התהליך, אלא שהתהליך יהיה פנימי ואנרגטי. שהמוח יהיה בהשתקה, והתודעה תהיה במצב שקט ורפוי. מהמקום הזה שבו המוח שלי מרפה, מערכות ההגנה שלי בעצם לא מופעלות, גם הן בהרפיה, התודעה נמצאת בהתמסרות. במצב כזה, אם המטפל חוטא לתפקידו כמחזיק מרחב לריפוי והתפתחות של המטופל וחלילה נוגע מגע לא רלוונטי או חמור מכך – מאפשר לעצמו לפעול בצורה אלימה, תוקפנית, נצלנית – היכולת שלנו להתנגד, לעצור או אפילו להבין שזה קורה, היא מאוד מוגבלת. בנוסף – במקרים רבים במצב התודעה הזה אנשים נוטים לשקוע במצב שדומה לשינה. אם הפגיעה התרחשה בזמן שכזה – רק התת מודע יידע עליה״.

לפני כשלוש שנים, באמצע שנת 2018, פגשה יעל עובדיה את ארג'ונה לראשונה. היא הגיעה אליו עבור סדרת טיפולים, אחרי שקראה עליו בפייסבוק. את חווית הטיפול היא מגדירה כתחושה של אלימות מתמשכת. רק בדיעבד, הבינה כמה משתקת הייתה אותה אלימות וכמה גדול הפער בין הדמות שהוצגה לה, לבין ה"מטפל" שפגשה בפועל.

"קראתי את הפוסטים שלו שהיו מאד מרשימים, ושידרו קסם ועוצמה. רציתי עזרה והכוונה בכמה נושאים משמעותיים בחיי, ושילוב של הרוח והעולמות האנרגטיים בתוך תהליך ריפוי מדבר אלי. אז החלטתי ללכת אליו.

ארז הרגיש כמו איזה אל, אדם גבוה וחזק ונערץ ומואר שבטוח יוכל לעזור לי. כל המילים הגבוהות האלה של חניכה ועולמות אנרגטיים ולקבל בשבילי מידע ותקשורים… זה תפס אותי. וזה גם מה שהשאיר אותי בתהליך איתו, עד שהחלטתי להפסיק. המקום הזה של האידיאליזציה של מישהו, הוא מאד טריקי כי הוא גורם לעיוורון, ולתלות מול הדמות הנערצת, ואז קשה מאד להסתכל בעיניים פקוחות ולהגיד: רגע, משהו פה לא תקין! איך אני אאמין לעצמי שאני חווה אלימות, ומגע אסור, ופחד גדול, כשאני שבויה בתדמית אחרת על אותו אדם? איך זה מסתדר עם הדמות שאני מעריצה? מתוך הקונפליקט היה לי יותר קל להמשיך להאמין בו, ולבטל את התחושות שלי ולומר לעצמי: כנראה דמיינתי, וזה לא מה שאני חושבת, הכל בסדר בסך הכל. אולי אני עדינה מידי ורגישה מידי, ולכן הפרשנות שלי מוגזמת…
במבט לאחור אני מבינה שהפער הזה בין התדמית לבין המציאות, הוא חלק ממה שאפשר את הפגיעות.

במפגשים אצל ארז חוויתי אווירה של אלימות, של תוקפנות, של פראיות. אפשר לומר אפילו עליונות. אני זוכרת שממש פחדתי – אבל כל הזמן היה לי את הקול הפנימי שאמר "ממה את פוחדת? זה אדם טוב, באת אליו לקבל עזרה, תראי איזה פוסטים הוא כותב, לא יכול להיות שהוא נוהג באגרסיביות…".

פתאום הוא דיבר בצעקה, ואז בטון רגיל, ואז שוב דיבר בצעקות, וצעקות מעוררות בי אימה. המגע שלו היה מאד חזק ואלים, וממש מכאיב, וגרם לי להתכווץ כל פעם. יחד עם הפחד ממנו, עברה לי כל פעם מחשבה: "רק שהוא לא ישבור לי את הצלעות, או ירסק לי את השדיים". גם כשלא היה מגע – היה את הפחד, גם בגלל טון הדיבור וגם מהמחשבה ששוב יבוא מגע מסוכן. בחלק מהזמן שכבתי על מיטת הטיפולים, ובחלק מהזמן עמדתי, והיו פעמים שהוא טלטל אותי, כאילו הוא מנער לי את הגוף (בשביל לפתוח מרכזים אנרגטיים וכו'…) ובדרך גם נוגע. אני לא באתי לטיפול מיני, אז לא אמור להיות מגע באיזורים מיניים – גם אם זה בטעות. אל תתקרב בכלל לשדיים שלי.

רציתי להגיד לו, שמה שהוא עושה כואב לי, חזק לי מידי, ושזה לא מתאים שיהיה מגע בשדיים. אבל לא העזתי להגיד לו כלום. ניסיתי להגיד את המשפט בראש, אבל הוא לא יצא מהפה. קפאתי. ואז אמרתי לעצמי: טוב, אם הוא יעשה את זה שוב, אז בפעם הבאה בטוח אגיד לו. אבל גם בפעם הבאה לא הצלחתי להגיד…

אחרי 5 מפגשים, אמרתי- די, אני לא מתעלמת יותר. אני מתייחסת למה שאני מרגישה. אני חווה אלימות, כואב לי, אני מפחדת – אז אני לא רוצה ללכת יותר.

ובכל זאת… קברתי את זה. לא יכולתי להסתכל למציאות בעיניים… המשכתי לקרוא את הפוסטים שלו. הוא המשיך להיות דמות בעיניי, אדם שיש מה ללמוד ממנו. לכן גם לא דיברתי על זה עם אף אחד. השתקתי את זה, טאטאתי את זה, שמתי את זה בתיבת האירועים המודחקים. ורק כשיצא התחקיר העזתי לשאול את עצמי: איך היה לי אצל ארז? למה הפסקתי ללכת אצלו?"

בימים שאחרי חשיפת דבר מותו של ארג׳ונה, הרשת געשה. לתיבת המייל של פוליטיקלי קוראת ולתיבה הפרטית שלי הגיעו עשרות עדויות על מטפלים שפוגעים בנשים במסגרת תפקידם.

אנשים בולטים בקהילות הטיפול, הרוח והמיניות החלו פונים אלינו בהודעות פרטיות, מבקשים לדעת על מי מהמנחים שאיתם הם עובדים קיימות עדויות, מבקשים לקבל מידע. נשים וגברים מנסים לייצר מנגנוני טיפול ואכיפה לטיפול בפוגעים. הרשת מתעוררת, בהלם, בפליאה, לפיצול בנפשו של ארז ארג׳ונה.

המעבר חד. ממצב של התעלמות והדחקה, למצב של פאניקה וחוסר בטחון במה שהיה עד כה מוגן ומוכר. כשאדם לוקח את חייו כי אינו עומד בפחד שהאמת עליו תחשף, הוא משקף מוות של אידיאל שקרי, האידיאל של ״אני לא״, ״אצלי לא״, ״לא, אלו אחרים״ או – ״אין מה לעשות״, ״המשטרה תטפל״. כל אחד ומה שמופעל אצלו. כל אחד והמילים שהוא אומר לעצמו כדי להרגיש קצת יותר בשליטה.

אבל אחרי יותר משלושה שבועות שאני חיה יום וליל בין פיסות העוצמה, הכאב, הכוחות וההרס שזרע ארג׳ונה בחיי הנשים שדיברתי איתן, אני חושדת שמה שנחוץ כדי למגר תופעות מחרידות כאלה, הוא לא לדעת מה לעשות או להבין מי אשם. מה שנחוץ בתור התחלה הוא להסכים לדבר בסיסי, קטן, אנושי ועדין. הדבר הזה – הוא להקשיב.

תגובות

6 תגובות

  1. בתגובה ל"גועל":

    זה לא קשור לאישה או גבר. יש דבר שנקרא פוסט טראומה שזה דבר שכנראה למזלך לא התמזל לך לחוות. זה קורה בגלל פגיעה בעבר וזה גורם לגוף פיזית, פיזית! לקפוא. (ולעוד הרבה דברים). במצב כזה קשה להגיב ברגע האמת, וללמוד לשנות את זה זו עבודה של שנים. בגלל זה הסכמה לא מוגדרת כשתיקה, אלא הסכמה נלהבת. אדם שלא אומר כן, לא מצביע על כך בשפת הגוף שלו בצורה ניכרת, ברורה, שלא לדבר על מסגרות עם יחסי כוחות כמו טיפול, לא הסכים! הוא לא הסכים!!! ולא צריך להיתמם, כל אדם עם רגישות בין אישית בסיסית, רואה מתי מדובר בהסכמה או מתי הבן אדם קפוא, לא נוכח(הגוף מכווץ, העיניים לא בסיטואציה, אין שום תגובה). יש כן מהסס וכן ודאי, וזה לא בושה לשאול בכל שלב, כך שאם מישהו רוצה להיות במיניות הדדית, כזו שהוא מבין שיש בה הסכמה, זה דורש תקשורת, צריך לפחות את זה ולהיות ברגישות כל הזמן, אבל זה בהחלט אפשרי.
    וכאן מתוארת חוויה בה מטפל, אדם שלכאורה אמור להיות בקיא ברגישויות הבין אישיות(ועוד מטפל באנרגיה), לא רואה את הסימנים הללו, שוב ושוב ושוב. אין ספק שזה קורה מתוך התעלמות – מי שרוצה להתעלם ממשהו, יתעלם. ומדוע שיתעלם אם הטיפול נעשה למען המטופל? התשובה כאן ברורה, הטיפול *לא* נעשה למען המטופל, הוא נעשה למען המטפל, הוא *לוקח*.
    מהתגובה שלך אתה מנסה להגן עליו ולומר מי צודק, כלומר מראש במקום של מלחמה, דבר שאני לא רואה קשר בינו לבין ריפוי, טיפול או מיניות בריאה באופן כללי – מיניות וריפוי היא מקום של אהבה, ובאהבה יש רצון לטוב עבור הצד השני, יש רצון לנתינה, מקום להקשבה אמיתית, לשמיעת דברים שלא בהכרח נעימים לי (כלומר שהצד השני לא חווה את החוויה כמוני, זה קשה לשמוע ועם זאת אם אני אוהב את הצד השני אני ארצה לעשות הכל כדי לדעת שלא פגעתי, ואם פגעתי – לא לעשות זאת לעולם וללמוד מזה).
    מניחוש הייתי אומרת שייתכן שזו התגובה שלך כי יש בך חלקים שחוששים שהיית בסיטואציה דומה, אם כנפגע ואם כפוגע, וחוששים מהתמוטטות עולמם – שבירת ההדחקה. וזה נכון – הם צודקים. זה *באמת* כאב, זה באמת כואב עדיין. אבל תן לזה. תרגיש את זה. תראה שנפגעת/פגעת, ותראה שאפשר אחרת. תלמד אחרת. אפשר לחיות חיים של מלחמה לאפשר לחיות חיים של אהבה.

  2. "אחרי 5 מפגשים, אמרתי- די, אני לא מתעלמת יותר. אני מתייחסת למה שאני מרגישה. אני חווה אלימות, כואב לי, אני מפחדת – אז אני לא רוצה ללכת יותר."

  3. אף אחת מהעדויות לא כוללת שום דבר פלילי, או לחילופין סיבה להשתין בתורות על קברו הטרי של אדם שהתאבד, בגללכן, בעיני.

    כאשר אתן הולכות למטפל שעושה "עיסוי יוני" ו"שחרור אגן", ופעם אחת זה בא לכן טוב ופעם שניה זה נורא ואיום למרות שאת גומרת ולא אומרת שום דבר שירמוז שלא בא לך טוב, חלק ניכר מהאחריות היא עליך, למרות שהיית ב"עולם אחר", אנרגטית, או שהכריזמה שלו מנעה ממך להגיד פשוט לא, המפלצת, או פשוט לקום וללכת, נשמה שברירית שאת.

    שוביניזם, הוא ההנחה המובנית שכולם אחראיים עליך פרט לעצמך, כיוון שאת רק אישה אומללה וחלשה שקופאת כשמישהו שואל אם זה בסדר שהמסאג' יגלוש לפות.

    אין שום עדות מאלו שהיה לי הסבלנות לקרוא, שיש בה אלמנט שעובר את הגבול הפלילי או המוסרי, בעיני.
    אין ספק שמדובר במייג'ור דוש, אבל קאמ און ילדות בתולות ותמימות שאתן, אם מסאג' יוני מזעזע לכן את המערכת הרגשית עד כדי כך, אולי כדאי שתמנעו מללכת לטיפול אצל מי שעוסק בו.

    1. אני מניחה שאתה גבר. בוא רק אשלול לחלוטין את הנחת הבסיס שלך: האחריות בזמן טיפול היא אפפעם לא על המטופל. אלא על המטפל. מעבר לזה, כואב לי מאוד על הבורות הכל כך גדולה והמסוכנת שלך. כואב עד כדי כעס וזעם שאני מרסנת פה בתגובה. הבורות שלך כנראה נובעת מפריבילגיה או ניתוק מאוד גדולים. התגובה שלך משתיקה ודורסנית כלפי חוויות נוראיות של נשים. כולי תקווה שאף אישה בסביבתך לא תבוא אליך ותשתף אותך בפגיעות.

  4. התחקיר מביש בעיני ולא ברור למה התעקשתם לפרסם אותו עכשיו . בדכ פרסום של תחקיר או כתבה כזו היא כדי למנוע את המשך המעשה. האדם מת הוא כבר לא יזיק לאף אחת. בעברי הייתי תחקירנית במעריב כשעמדנו לפרסם תחקיר שיש חשד להתאבדות נושא הכתבה שכרנו איש מקצוע כדי שיעריך האם הבנאדם עפי פרופיל נפשי עלול להתאבד. כמובן שזה היה כסתח בשבילנו ובכל זאת זה חשוב…נראה שכולן כועסות עליו שלא זכו להתאמת איתו…ואני מבינה את כאבם של הנשים והפגיעה החמורה בוחרת להסתכל על זה שהוא בחר את העונש שלו עונש חמור ביותר…ואכן יצא כאן שד מבקבוק שמזמן חקירה וחידוד שתקוותי היא שנלמד מהאתגרים שמופיעים מולנו בסיטואציות מורכבות לתפיסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.