כשקראתי בחודש שעבר את הפוסט של דבורה אלחדד ארושס, שבו הודיעה על סגירתה של קבוצת הפמיניסטיות הדתיות שאותה הקימה לפני 9 שנים, נצבט לי הלב. ואני אפילו לא דתיה.

הסיבה לכך היא ששנים רבות קבוצת הפמיניסטיות  הדתיות (או הפדלחושיות כפי שהן קוראות לעצמן) היא הקבוצה המועדפת עלי בפייסבוק. אני עוקבת אחרי האקטיביסטיות בקבוצה ומושפעת מהן. למשל, את ההשראה להקים קבוצת אלמנות בפייסבוק שתהיה קבוצת תמיכה וצמיחה שאבתי מקבוצת הפדלחושיות. ערב אחד העליתי פוסט כדי להתייעץ בקבוצה אם כדאי, ולאור תגובותיהן החיוביות עוד באותו ערב פתחתי את הקבוצה.

בפוסט בו הודיעה על סגירת הקבוצה, דבורה הסבירה בצורה ברורה את התהליך אותו עברה מאז הקמת הקבוצה ועד לנקודה בה החליטה לסגור אותה:

״הייתי בת 24 כשפתחתי את הקבוצה, סטודנטית, מלאת אמונה ולהט לייצר שינוי חברתי במערכת מיושנת. חשבתי שהנה, הגענו לעידן בו נשים מקבלות קול וכוח באופן דמוקרטי הודות למדיה החברתית, עכשיו נותר לנו רק להצביע בהמונינו על העובדות, והממסד הדתי יבין ויפנים שהגיע הזמן להפסיק להתייחס אלינו כאל יצורות נחותות שצריכות לקבל רשות לנשום, לדבר, לשיר, להתקיים במרחב.״

"הקבוצה הזו כמוה כסם הרגעה זמני, טשטוש מאלחש, ממסך"

דבורה מודה שבהתחלה היא האמינה שניתן לשנות את המציאות של הפמיניסטיות הדתיות ״מבפנים״, אמנם הגברים לוקחים בעלות על הדת אבל היא לא באמת שלהם, וביהדות יש מקום לכולם. בשנים הראשונות הייתה הרגשה שאכן כך הדבר. הקבוצה נתנה כוח לחברות לעמוד על שלהן ולדרוש שינוי, ונתנה להן אמונה ותקווה שהוא אפשרי.

אבל עם הזמן דבורה הבינה ש״דיכוי האישה ביהדות הוא לא אלמנט קטן שניתן להסיר אותו קוסמטית או להתעלם ממנו כאילו לא היה. הוא בבסיס. בלעדיו הכל נופל.״ בסופו של דבר גברה בה ההכרה העצובה שעצם קיומה של "הפדלחושיות" הוא שיתוף פעולה עם דיכוי הנשים שקיים בדת. וכך כתבה בפוסט סגירת הקבוצה:

״נכון, זיהינו את מסך העשן, הגזלייטינג הבסיסי של הדת את האישה ("זה לא באמת ברוך שלא עשני אישה! זה כי אתן נשגבות יותר") למדנו לזהות והעמקנו במקומות שנוצרו לא עבורנו אלא נגדנו. עגינות. בעלות. תקיפה מינית, אונס, ניצול נשים בידי סמכות דתית. הדרת נשים ממוקדי קבלת ההחלטות, הפקעת כוח ושליטה מנשים על גופן, השתקת קולן של נשים, הסגברה, התופעה של גברים שדנים במיניות האישה ללא סוף, בדקדקנות מעוררת חלחלה.

סיפרנו לעצמנו שברגע שזיהינו והצבענו – הרי שהצלחנו לנצח את השיטה. אך פספסנו את העיקר: עצם קיומו של המרחב הזה כאן, הוא בעצמו מסך-עשן נוסף על גבי המציאות: מציאות של אי-שוויון אינהרנטי, יסודי, מהותי, בין איש לאישה בדת היהודית.

הקבוצה הזו כמוה כסם הרגעה זמני, טשטוש מאלחש, ממסך. המחשבה שנוכל להיות אנחנו בתוך מערכת מיזוגינית-במוצהר, שנוכל לשמור על כבודנו העצמי – היא אשליה במקרה הטוב, רמיה עצמית במקרה הרע, ושיתוף פעולה ברמיה של אחרות במקרה העוד-יותר-רע.״

תמונה ממסיבת הסיום של "הפדלחושיות"

"האם עלינו להצטדק כעת? להוכיח שאפשר להיות פמיניסטיות דתיות? לא"

לא כל חברות "הפדלחושיות" (ואולי גם חברי הקבוצה, כיון שהקבוצה כללה גם גברים)  הסכימו עם הניתוח והמסקנה של דבורה. מהיום שנכתב ב9/5/21 ועד לסגירת הקבוצה ב30/5 בלילה, הפוסט שלה זכה למאות תגובות בקבוצה ומחוצה לה. והדעות בעד ונגד היו מגוונות.

בעתון ״מקור ראשון״, למשל,  כתבה רננה מנקין:

מה שהשתמע מהמניפסט הרהוט שחדר אל תוככי המרחב המוגן שדימיתי שנוצר לנו,  דומה בכל לפטרונות המחשבתית שאורבת לנו כל העת…… לא עלה בי כעס על סגירת הקבוצה. פלטפורמות יבואו וילכו. נפגעתי מההתוויה הברורה אל מסקנה חד משמעית, מההסבר המנמק והמפרט עד כמה אני פשוט עוד לא מבינה את הסיטואציה לאשורה. הוסגברתי. שוב.״

וסלעית לזר ציינה באותה הכתבה:

״הקושי שלנו מול ההכרזה של דבורה הוא המחשה של מושג דתי מאד וערטילאי מאד שנקרא "חילול השם". תחושה של בגידה בערכי הבסיס שלנו. אני מציעה שנזכור את הבסיס הזה בבואנו להתמודד עם ה"אירוע"; דבורה בחרה לשמוט את המושכות. היא כבר לא פדלחושית….היא מרגישה שפמיניזם ודת לא יכולים ללכת יד ביד? זכותה. האם עלינו להצטדק כעת? להוכיח שאפשר להיות פמיניסטיות דתיות? לא״

כצופה מן החוץ על העולם הדתי נראה לי שכתב אשמה כל כך כואב וכנה מצד פמיניסטית דתיה שעשתה הכל כדי כן להצליח לעבוד בתוך המגבלות והאילוצים של החברה שלה, מערער את היסודות לקיומו של פמיניזם דתי בתנאים הקיימים.

הפדלחושיות חוגגות: ממים, פוסטרים וסטנד אפ 

כדי בכל זאת לסגור מעגל ולתת לחברות "הפדלחושיות" פרס תנחומים הפיקו כמה ממנהלות הקבוצה "מסיבת סיום" שהתקיימה במכון הרטמן ב22/6/21 . זה היה  מפגש גם עצוב וגם מצחיק. עצוב היה לחשוב שהתום של ההתחלה התחלף בהתפכחות והתבגרות, והייתה גם שמחה אמיתית להיפגש. נשים רבות הכירו זו את זו רק מהפייסבוק. היו שם כמה מאות אקטיביסטיות פמיניסטיות דתיות, וגם כמה  אוהדות (או גרופיס) כמוני.

תמונה ממסיבת הסיום של "הפדלחושיות"

זאת הייתה מסיבה אמיתית עם מצגת של ממים מתחלפים, ממיטב הפוסטים שעלו בקבוצה ב- 9 השנים האחרונות, היה כיבוד, הייתה  מוזיקה, מכרו ספרים, ופוסטרים מצחיקים, והייתה גם צלמת שהעניקה  לנוכחות מגנטים לתיעוד הארוע ההסטורי.

התוכנית המרכזית כללה כמה נאומים קצרים, מופע ספוקן וורד, מופע סטנד אפ קצר, משחקים אינטראקטיבים משעשעים  על ממים, טרולים וכו'.

בראיון לצפי סער ב"הארץ"  בתגובה לשאלה למה הקבוצה נסגרת דווקא עכשיו אמרה אילה פלק, מהאדמיניות בקבוצה:

"החידושים כבר לא חדשים, פייסבוק כפלטפורמה משנה את פניה והופכת מרשת חברתית לרשת שיווקית, והמקום שלה בחיים שלנו והדרך שאנחנו מתנהלות בה וצורכות אותה הולכת ומשתנה. הצורך שלנו בשותפות לצרה, שהיה נוקב כל כך לפני עשור, מקבל היום מענה בהרבה מקומות אחרים.  גם הצרות שלנו משתנות. אם הבסיס לקבוצה הוא המתח בין יהדות לפמיניזם, רבות מאיתנו מצאו את נקודת האיזון שלהן בתוכו, או הכריעו בין השניים. והקבוצה הולכת וגוועת.״

האכזבה של דבורה מהמדיה החברתית, בו תלתה תקוות רבות כשפתחה את הקבוצה, והתובנה שלשינוי שעבר הפייסבוק מרשת חברתית לשיווקית יש השפעה ישירה על האפקטיביות של הקבוצה שהקימה, רלוונטית לדעתי גם לקבוצות אקטיביסטיות אחרות הפועלות ברשת. כנראה יגיע היום, אולי מוקדם יותר ממה שאנחנו משערות, שגם הן תמצנה את עצמן וכדאי לחשוב  על היום שאחרי.

הנשים השונות שדיברו במפגש הפצירו בחברות לא לשקוט אלא להמשיך לפעול, באופן אישי ובמסגרות הקיימות  'למען כל אלו שזקוקות לעזרתנו (כמו למשל העגונות ומסורבות הגט), ולמען שוויון אמיתי. בהעדר מטריה רחבה כמו קבוצת הפייסבוק, שמנתה מעל 17000 חברות וחברים, יותר א.נשים פרטיים יצטרכו לקחת אחריות כדי להביא לשינוי בקהילה בפרט ובחברה הדתית בכלל.

לקריאה נוספת על פמיניזם דתי לחצו כאן

תמונות ממסיבת הסיום של הפדלחושיות: ארנה רז

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשנים האחרונות ניכס הימין הישראלי את היהדות והדתיות כחלק אינטגרלי מזהותם. עם זאת, ישנו גם שמאל אמוני שהחל להתאגד לפני שנה וכעת התכנס לכנס השני. דתיים, מסורתיים וחרדיים, שמאמינים בשלום, שוויון, צדק וחיים משותפים התכנסו על מנת להמשיך לייצר חיבור בין דת ואמונה לערכים הללו.
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.