מי מפחד.ת מילדה בכיתה ו'?

בשבועות האחרונים הפיד שלי צועק עליי לראות את "פארחה". כולםן מדברות על הסרט שזעזע מדינה שלמה, והרעיד את העולם כולו. אני לא צופה בסרטי מלחמה. סצינות אלימות עושות לי רע, ונשק עושה לי צמרמורת. אבל אם כל העולם בוער בנושא, כנראה שזה שווה צפייה. לכולםן יש דעה, וגם אני רציתי. מצויידת בטישו לדמעות ובן אנד ג'ריז לרכך את הכאב, ישבתי לראות את הסרט.

הסיפור הוא סיפור אמיתי שהכותבת, דארין ג' סלאם, שמעה מאישה שפגשה. הסרט מסופר מנקודת מבטה של ילדה בשם פארחה, שגרה עם אביה בכפר פלסטיני ב-1948. פארחה רוצה יותר מהכל ללכת לבית הספר. בכפר של פארחה היא לא מקבלת את החינוך שהיא רוצה, והיא רוצה ללמוד בעיר, כמו חברתה הטובה. אביה של פארחה מאפשר לה ללכת ללמוד בעיר, והיא מאושרת. אבל אז – כשפארחה באה לעזוב לעיר – חיילים פושטים על  הכפר. אביה של פארחה מחביא אותה במחסן. הוא אומר לה להישאר שם עד שיחזור ואוטם את המחסן. אביה לא חוזר ופארחה לא מצליחה לצאת. מתוך המחסן פארחה שומעת מה שנשמע כמו טבח בכפר שלה. בין השאר היא צופה בחיילים דוברי עברית שמוציאים משפחה להורג. תחילה המפקד רוצה לחתוך את הבטן של אישה הריונית – "לבדוק אם זה ילד או ילדה". כשהחיילים מוצאים את ילדיה, הם יורים בכולם.

אני מודה שרוב הסרט חיכיתי שיקרה משהו. הובטח לי סרט שנוי במחלוקת שלא נראה כמותו. בפועל הסרט מלא שתיקות. ללא מוזיקה, רק פארחה והשעמום שלה. רוב הסרט מתרחש במחסן. הסצינות במחסן הם מאוד אינטימיות ואישיות. אנחנו נמצאות עם פארחה ברגעים הכי פגיעים והשרדותיים שלה. במחסן היא ישנה על קש, שותה מי גשם, משתינה על האדמה, ומנסה לצאת מהמחסן עד שמכאיבה לעצמה. יחד עם זאת, המחסן מאפשר לה מקלט מהצעקות והיריות שמתרחשות בחוץ. איפה מפחיד יותר – בפנים או בחוץ? זה לא ברור. פארחה מנסה לצאת מהמחסן בסצנות מסוימות, ואוטמת את המחסן בסצנות אחרות במהלך הסרט. האיום משתנה תוך רגע בין הבפנים לבחוץ.

מתחילת הסרט, אנחנו לומדות שפארחה לא מודאגת מפוליטיקה ומלחמות. גם כשפושטים על הכפר שלה – הדבר הראשון שהיא עושה זה לקחת את דף ההרשמה שלה לבית הספר. היא רוצה ללמוד בבית הספר. מהעיניים שלה, כל מאורע הוא רק הפרעה. בתחילת הסרט חיילים בריטים עוברים ליד ביתה של פארחה. הילדות צועקות עליהם. כשמגיעים חיילים דוברי עברית – אפשר רק לנחש שאלה חיילים ישראלים. אין סמל או כיתוב על המדים שלהם. אנחנו יכולות לראות מנקודת המבט של פארחה – זה לא משנה אם הם בריטים, ישראלים או פלסטיניים. חיילים הם חיילים. באותו רגע היא מפחדת, ולא משנה לה מאיזה צבא.

אז מה כל כך רדיקלי בפארחה? אני מסרבת להאמין שהסצנה של ההוצאה להורג היא סצנה בלתי מתקבלת על הדעת. הצגנו את הצבא שלנו עושה דברים הרבה יותר מזעזעים. סרטים ישראלים כמו "בופור" או "ואלס עם באשיר" מראים סצינות אלימות בהרבה. אבל אולי הכעס נובע מהמחשבה שלנו מותר להגיד על עצמנו – אבל לאחרים אסור להגיד דברים כאלה עלינו. הדיון על המוסריות של הצבא הוא רק בתוך גבולות המדינה, שחלילה השכנים לא ישמעו.

אולי זה בגלל הערעור על הנרטיב שלנו. האזכור של הנכבה כל כך מאיים עלינו שהיינו צריכים לחוקק חוק נגדו. אנחנו רואות הצצה לחוויה של הצד השני, וזה לא מוצא חן בעינינו. זה מרגיע לחשוב שהצד השני היא ארץ מלאת מחבלים צמאי דם, גוזמאים וממציאי המצאות.

אבל האמת היא שממש כמו פארחה, רוב הילדים והילדות פשוט רוצות ללכת לבית הספר עם החברה הכי טובה שלהן. עצוב שזו אמירה כל כך רדיקלית. אנחנו לא צריכות את "פארחה" כדי לדעת שיש בני ובנות אדם בצד השני. הסרט מראה לנו איך הכאב והפחד מעוורים אותנו מלהסתכל על החוויה האזרחית והאנושית שעומדת מולנו. מספיקה מילה אחת כדי שנמחק נרטיב שלם.

הנכבה (النكبة) היא אירוע מכונן בהיסטוריה הפלסטינית-ישראלית. למרות שהמושג לא נוכח בחיי היומיום שלנו, הוא משמעותי בשיח הפלסטיני. הנכבה כוללת את ההרס, הגירוש, הביזה, מקרי הטבח והאלימות שחוו התושביםות הפלסטינים של הארץ, ומניעת זכות השיבה מהם, במטרה להקים את המדינה היהודית. כיום ישנו איסור של מדינת ישראל לזכור, ללמד ולציין את הנכבה.

אנחנו לא חשופות להרבה עדויות על הנכבה, אבל לא חסרות כאלה. הסיפורים על דמות המפקד האכזר שרוצה לפתוח את הבטן של אישה בהריון הם לא חדשים ולא מיוחדים לסרט. אלה סיפורים מזעזעים וכואבים, וזה בסדר להזדעזע מהם. זה בסדר לרצות לחשוב שזה לא אמיתי. זה בסדר לשנוא את החלק הזה בהיסטוריה שלנו. אבל זה לא בסדר להכחיש את הכאב של הכואביםות. כשאנחנו עיוורות לעובדה שפגענו – אנחנו ממשיכות לפגוע. אירועי הנכבה הם חלק מההיסטוריה שלנו אם נרצה או לא, והם מבנים את מציאות חיינו גם כיום. אם ניתן מקום לכאב, נוכל להכיר צדדים אחרים בהיסטוריה והחברה שלנו. אם נפסיק לצעוק את הנרטיב שלנו, נוכל לשמוע את הכאב של אחרים.

בצורה מוזרה, למידה על הנכבה נתנה לי נחת. אנחנו מתבקשות להגן על הנרטיב הציוני בלי הפסקה. הנרטיב שלנו כל כך שברירי, שסרט אחד מעורר חרדה במדינה שלמה. אבל על המורכבות של האמת לא צריך להגן, היא נמצאת שם. פשוט צריך לנשום עמוק, ולהקשיב.

כרגע, אנחנו לא הגיבורים ולא הנבלים של הסיפור. זה לא עלינו. זה על הכאב שעברו א.נשים שחייםות לצידנו. אנחנו לא מרכז הסיפור. אנחנו צריכות לקבל את זה שפגענו, ולזכור שאין לנו איך למחוק את הכאב. המעט שאנחנו יכולות לעשות, זה לזכור.

למידע נוסף על הנכבה, כנסו לאתר זוכרות