Reading Time: 4 minutes

אני פמיניסטית אבל… מתי פמיניזם מסווה אי שוויון כלפי גברים?

גבר עונה לקול קורא להשתתפות בריקוד. למרות שהמודעה יועדה לגברים, המארגנות מסרבות לקבל אותו, כדי ליצור ריקוד "נשי" מעצים. מה עומד מאחורי ההפרדה המגדרית בחברה החילונית? ואיזו תופעה חברתית בעייתית היא חושפת? לתאיר תג'ר-שפריר התשובות
Reading Time: 4 minutes

מאת: תאיר תג'ר-שפריר (*)

לקראת אירוע שארגן היישוב הקהילתי והחילוני בו אני גרה יצא קול קורא לחברי וחברות הקהילה לבוא ולהופיע בריקוד, בשירה ובמשחק. הוא נכתב בלשון זכר ובן הזוג שלי, שאוהב לרקוד, נרשם להשתתפות בריקוד.

אח"כ התברר שעתידים להיות ארבעה ריקודים, ואחד מהם הוגדר כ"ריקוד נשים". לבן הזוג שלי זה הפריע, הוא הרגיש שאין הצדקה לזה שיהיה ריקוד רק לנשים. הוא החליט לפנות למארגנות האירוע ולנשים בקהילה ולשאול למה.

התשובות שהוא קיבל נוסחו בערך כך:

"אני פמיניסטית אבל לריקוד הזה יש ויז'ן עם שמלות"

"אני פמיניסטית אבל זה ריקוד מאוד נשי, רך ועדין וזה גם למען העצמה נשית"

"אני פמיניסטית ולכן אנחנו נדאג שיהיה ריקוד גם רק לגברים"

"אני פמיניסטית אבל לא כל הפרדה היא הדרה, יש 4 ריקודים, תרקוד באחד אחר"

בן זוגי ואני הופתענו מהתגובות, לא ציפינו לשמוע אותן בקהילה חילונית וליברלית. אבל, מסתבר שכשנשים תופסות את עצמן כפמיניסטיות החלק של השני של המשפט מקבל "תעודת כשרות פמיניסטית", גם אם התכנים לא ממש כאלו.

איזה ערך חשוב יותר?

וכך בן זוגי החליט להעלות פוסט בקבוצה של היישוב ובו הוא עונה לתשובות שקיבל. לנושא ה"ויז'ן" והשמלות הוא העלה נושא משמעותי שנוכח בכל מאבק לשוויון ולצדק – היררכיית הערכים. כשצריך לקבל החלטה בנושאים מסוג זה, בהם יש קונפליקט בין ערכים שונים, צריך לשקול את הערכים ולשאול "איזה ערך יותר חשוב?" במקרה זה, הערך האסתטי של הריקוד, או ה"ויז'ן", אל מול ערך של שוויון זכויות והזדמנויות.

חשוב להבין שבבחירה להעניק חשיבות רבה יותר לאחד הערכים, הערך השני נפגע, וזה בד"כ מתבטא גם בפגיעה בא.נשים. עבורי ועבור בן זוגי, ערך השותפות, הקהילתיות, היצירה והחדווה הם אלה שאמורים להנחות אירוע כזה, ולא ויז'ן ריקודים כזה או אחר שדורס את ערך השוויון.

כזכור, אחת מההתנגדויות להשתתפותו של בן זוגי בריקוד נבעה מכך שמדובר בריקוד עדין, רך ומעצים נשים. בתגובה, הוא טען שאם הריקוד הוא רך ועדין, שילוב של גברים בו יהפוך אותו למעצים לשני המינים, ישבור סטריאוטיפים מזיקים ויראה שגם גברים יכולים לרקוד בצורה עדינה ורכה.

ובכלל, עניין ההעצמה הנשית ראוי בעיניי לחשיבה מחודשת. ראשית, זה מושג מתעתע וצריך לשים לב שהוא לא אמצעי להדרה של גברים. נראה שפעמים רבות לצד צמד המילים האלה "העצמת נשים" נראה פעילויות מופרדות ולא תמיד בצדק.  שנית, העצמת נשים דרך ריקוד רך ועדין מעלה שאלות שדומות לתהייה שנשמעת מדי שנה ביום האישה הבינלאומי "האם סדנאות טיפוח מעצימות נשים?". זה אולי אפשרי, אבל מאוד תלוי איך ובאיזה נסיבות.

היו, כזכור, תגובות שקראו לריקוד נפרד לגברים ולכך שלבן זוגי יש אפשרות לרקוד בריקוד אחר. בן זוגי הגיב בכך שאין מקום לחסום פעילויות בקהילה על בסיס מין והשווה את הדבר לסדרת הרצאות שבה אחת מהן פונה לגברים בלבד.

אין הרבה שיקולים שיצדיקו הפרדה מגדרית

אני רוצה להוסיף על דברי בן זוגי ולחדד נקודה משמעותית מאוד בדיון על הפרדה מגדרית. הפרדה מגדרית בפעילות קהילתית (או סתם כל פעילות אחרת) צריכה להיות מוצדקת ואין הרבה שיקולים שיצדיקו אותה בעיני.

כתנאי הכרחי, הפרדה מגדרית יכולה להיות מוצדקת רק אם התנאים של הפעילות שווים לחלוטין. למשל, אם היו 4 ריקודים זהים לחלוטין, עם אותן תנועות ואותה מורה, שהחזרות שלהם יתקיימו באותן שעות ושההופעה שלהם תתקיים באותם תנאים. כל עוד התנאים אינם זהים, ולרוב הם אינם יכולים להיות זהים, ההפרדה לא יכולה להיות מוצדקת.

תחשבו לדוגמא על בית ספר בו יש ארבע כיתות מחול – מודרני, קלאסי, היפ-הופ והורה. ביה"ס החליט לאפשר רק לבנות להשתתף בחוג המחול הקלאסי בטענה שלבנים יש עוד אפשרויות. אין תנאים שווים לבנים, לכן יש הדרה. בנים לא יזכו ללמוד מחול קלאסי, מה זה משנה אם הם יכולים לרקוד הורה? זה לא מה שהם רוצים.

לעיתים, יש נסיבות שבהן הפרדה מגדרית כן יכולה לתרום לקבוצה מסוימת, אבל זה בתנאי שהקבוצה נמצאת בנקודת התחלה של אי שוויון. ובמקרה כזה, ההפרדה מוצדקת רק עד לזמן שבו אי השוויון מצטמצם. אחרת ההפרדה, בעיקר אם היא על רקע מין/אתניות/גיל וכד', עשויה עם הזמן להפוך לכלי שימור סטריאוטיפים.

לדוגמא, באופן גורף יש הרבה יותר בנים מבנות בשיעורי פיזיקה ברוב בתי הספר בארץ. בנות מתקשות בשיעורי פיזיקה משותפים עם בנים בשל התחרותיות הרבה בשיעורים, והן מעדיפות שיעור נפרד רק לבנות. השיעור זהה, התכנים זהים, המורה זהה. במקרה זה ההפרדה תאפשר לבנות להרגיש יותר נוח ולהשלים את הפער בין בנים ובנות בפיזיקה. בטווח הארוך, ברגע שיהיה שוויון ובנות ירגישו נוח בשיעורים משותפים, לא תהיה הצדקה להפרדה.

במקרה שלנו, בבסיס הצורך בהפרדה נמצא שיקולים שאינם ענייניים או תואמים את הנסיבות שבהן מתקיים הריקוד. שיקול אסתטי של "ויז'ן" כזה או אחר אינו הולם הפרדה בריקוד קהילתי, והאמת? גם לא ריקוד מקצועי. למה שנשים וגברים יהיו כבולים לתפקידי ריקוד ממוגדרים? הטיעון שיש ריקודים נוספים בעייתי בהתחשב בכך שאלה ריקודים שונים לאוכלוסיות שונות עם תנועות שונות. במקרה הזה, ההפרדה היא בהחלט הדרה.

המקרים שבהם ניתן לחשוב על הפרדה מגדרית כפרקטיקה מוצדקת הם מועטים ומאוד מורכבים. בד"כ יש הרבה שיקולים על הפרק ובאמת צריך לדון בכל מקרה לגופו. במובן הזה, אני מסכימה עם הטענה ש"לא כל הפרדה היא הדרה". אבל ברוב המקרים היא כן.

הדרך של החברה החילונית לעשות הפרדה מגדרית

הפרדה מגדרית היא נושא שנידון רבות בהקשרים דתיים, והטיעונים שמושמעים בעד ונגד הם בד"כ מאוד מורכבים. לעיתים, כפמיניסטית, באמת קשה, לפחות לי, לגבש עמדה חד משמעית בעניין. אבל המעניין הוא שהנושא של הפרדה מגדרית עולה גם בחברה החילונית.

אני מוצאת שלפעמים יש הקבלה בין הטיעונים שתומכים בהפרדה מגדרית בחברה הדתית לאלו המושמעים בחברה החילונית. רק שבחברה החילונית הם מופיעים עם טוויסט, למשל עם הקדמה כמו "אני פמיניסטית אבל….". זה ניסוח שממסך את המסר העיקרי שעולה מהפרדה מגדרית ברוב המוחלט של המקרים – אי שוויון.

אסיים את הסיפור באופטימיות זהירה. הפנייה של בן זוגי הביאה לשיח ציבורי וקהילתי ועוררה תגובות מכל מיני סוגים, רבות מהן של תמיכה וקבלה. לאחרונה גם יצא בקבוצה קול קורא חדש, ובו נכתב "ריקוד מבוגרים" במקום "ריקוד נשים". בן זוגי הצטרף לחזרות לריקוד והתקבל סה"כ בשמחה בקרב הרוקדות. הוא אפילו שכנע עוד רקדן להצטרף.

סוף טוב, הכל טוב, אבל זה כמובן לא הסוף. יש עוד עבודה רבה שדרושה כדי למגר אי שוויון והפרדה מגדרית במרחבים שונים, למשל בחוגי ילדיםות, בקבוצות וואטסאפ ועוד. המאבקים האלה קשים תמיד, אבל האתגר לא פשוט במיוחד בחברה חילונית ו"פמיניסטית" כשטיעונים בעייתיים חבויים בתוך מושגים פמיניסטיים כמו "בחירה" ו"העצמה" ומועלים ע"י נשים אינטליגנטיות ופמיניסטיות.

הרצון להגיע לשוויון ולצמצם הפרדות מגדריות דורש מכולנו לחשוב היטב על כל מקרה, לזהות תפיסות מהותניות וסטריאוטיפיות בהן אנחנו מחזיקות, ולהיות צנועות בעמדות שאנו נוקטות.

(*) תאיר תג'ר-שפריר היא דוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן

לקריאת מאמרים נוספים על חינוך מגדרי לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: StockSnap מאתר Pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

עוזרת בית תמונת קידום

"עוזרת בית" בנטפליקס לא מנקה את עוולי ה"אימהות השקופה"

Reading Time: 5 minutes בחברה ובמדיה יש נטייה להפוך את האימהות למשרה נשית שקופה וטבעית, בצורה שמבטלת את עבודת ההורות היומיומית של רובנו, ממשטרת ומענישה אותנו. מ"בנות גילמור" ועד "עוזרת בית": מדוע אתגרי החיים שלנו לא מגיעים לנטפליקס?

קראי עוד »

"אמרו לי שצריך לבדוק את זה" – על סרטן השד והבירוקרטיה הרפואית

Reading Time: 5 minutes בגיל 30 הרגישה עלמה גלית גוש בשד. אחרי שהפנימה את הקמפיין על "גילוי מוקדם", היא מיהרה לרופא. משם, החלה מסכת ארוכה של בירוקרטיה מתישה – בנתיים, הגוש גדל. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד והוא טומן בחובו שאלה – האם הגיע הזמן להשקיע פחות אנרגיה בהעלאת מודעות ויותר אנרגיה בהנגשה ובקיצור הליכי האבחון?

קראי עוד »