דבר שמתחפש לאהבה: המבקרים את גליה עוז לא קראו את הספר

לאחרונה השתתפתי בכמה שיעורי פתיחה של ספרות וכתיבה יוצרת וגיליתי שלמרות שהמורים מגיעים מעולמות יצירה שונים ונבדלים הם חלקו מכנה משותף: כולם הרגישו צורך להביע את דעתם על ספרה החדש של גליה עוז. הספר, "דבר שמתחפש לאהבה", עוסק בסיפור ההתעללות הרגשית והגופנית של עמוס עוז בביתו גליה.

והדעות של המורים שלי? "דבר שמתחפש לאהבה" אינו ספרות ראויה. הוא התבכיינות, התקרבנות, סגירת חשבונות, ניצול קר של יחסי ציבור, נקמנות. המתונים סברו שמדובר בעדות, הקיצוניים במסע השמצה חסר בסיס באב מת שאינו יכול להגן על שמו הטוב. את עוז ציירו המרצים כאשה מעורערת, שלא מסוגלת להרפות מיחס לא מושלם של הורה סביר. דעתם של המרצים פופולרית ונשמעת מהרבה א.נשים בתקשורת ובמדיה החברתית.

כמובן שמיהרתי להשאיל את הספר. לאחר הקריאה דבר אחד התברר לי במהרה- רוב מבקריו של הספר, באופן מאוד ברור, לא טרחו לקרא אותו.

"דבר שמתחפש לאהבה", מדבר באופן ישיר עם המבקרים העתידיים שהיה מובן לסופרת שיצוצו לאחר פרסומו. היא מדברת על הבחירה לפרסם אותו לאחר מות אביה, מסבירה את ההכחשה המשפחתית של הסוגיה שעלתה לכותרות עם פרסומו, מבררת עם עצמה ועם הקוראים למה בחרה בכל זאת לפרסם אותו, ולמה, בעיניה, יש חשיבות לכתיבת ספר כזה.

כל ההסברים מנוסחים בעדינות וביופי, מלאי חמלה ודיוק. ולכן, אם עדיין לא קראתן אותו, בבקשה- תפסיקו עם ההשמצות.

ספר שמזקק קשרים רעילים שכולנו חוות   

"דבר שמתחפש לאהבה" הוא אכן עדות. אולי באמת לא נכון לסווגו כספרות יפה או גבוהה. אבל הוא בוודאי ובוודאי יצירה ראויה, כתובה היטב וחשובה. הסופרת מצליחה באמצעות סיפור המסע שלה מול האלימות שהופנתה אליה, לתפוס ולנסח דפוסי התנהגות של הורים ואנשים רעילים ואלימים. הספר מלא ציטוטים ואזכורים של ספרי הגות, פרוזה, ועיון, שעוסקים בנושא. התיאורים קולחים, ברורים ונוגעים ללב.

אין לי ספק שמאות קוראות וקוראים, שבעצמם חוו התעללות כזו מצד משפחתם, מצאו בספר הזה נחמה עצומה. שהן קראו, אולי לראשונה, סיפור שהוא הסיפור שלהן, סיפור שגרם להן להבין קצת יותר בבהירות את האירועים והדינמיקות שעצבו אותן ואת חייהן.

גם קוראת שלא חוותה התעללות במשפחה תמצא בספר רגעים מדויקים, יפים, המזקקים קשרים אלימים ורעילים שכולנו חווים בנקודה זו או אחרת בחיינו, בממדים גדולים יותר או פחות. כך למשל היא כותבת-

"הדיכוי הוא שפה, ואוצר המילים שלה רחב ומשתרע מקיר לקיר. יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע. אם לכל שיחה, גם העניינית ביותר, ולא חשוב על מה מדברים, יש פוטנציאל מאיים בגלל מה שנאמר בין השורות, ואם כל המסרים מגויסים באופן שיטתי כדי להשפיל צד אחד ולערער את הביטחון שלו בעצמו."

עוז מפרטת לא בשביל הסנסציה, אלא כמגננה מהשיפוטיות המסורתית   

הספר הוא ממואר, ולכן ברור שהכותבת מספרת בו על אירועים אוטוביוגרפים שונים, מכמירי לב כולם, בהם אביה תקף אותה, השפיל והכאיב. היא נערכת מראש למתקפה הציבורית שקמה עליה, ומצטיידת בעדים חיצוניים שמספרים גם הם את זיכרונותיהם שלהם את האירועים האלה. היא מביאה מסמכים, מכתבים וברכות יומולדת בהן האלימות ברורה וצורבת.

האם בעולם אחר, בו אביה היה אדם מן המניין, ולא אייקון תרבות, הייתה נצרכת לכזו התגוננות מפורטת, משפטית כמעט? האם הייתה חייבת להביא הוכחות כתובות לסבל? האם זעקה ציבורית מזועזעת הייתה קמה גם בעולם כזה? כנראה שלא. אם כך, ישאל המבקר התמוה- מדוע לרדת לפרטים האלה? מדוע לתאר בכזה פרוטרוט מעשים ואירועים ספציפיים?

בעולם האמתי עמוס עוז הוא סמל להומניות, לאי אלימות, לזעזוע מסדיזם ורוע. הוא סמל הטוב, התקווה. הוא אדם-מלאך, אדמו"ר של ממש. לביתו הסופרת, שחשבה שהסיפור שלה הוא סיפור שצריך להיכתב ולהתפרסם, לא הייתה ברירה. היא לא יכלה לכתוב תחת מעטה האנונימיות של בת למשפחה לא ידועה. ולכן היא בוחרת, בחירה שבעיני היא אמיצה ונכונה, לקרא לדברים בשמם. לא ללכת סביב הפצע, אלא לחשוף אותו כפי שהוא, כפי שקרה באמת. להרשות לקורא להביט בקרביים החשופים של סיפור הסבל והגבורה שלה, שהוא סיפורו של בת לסופר ענק וגיבור תרבות. אי אפשר היה להסיר את החלק הזה מהספר, וטוב שלא הוסר.

ולמרות זאת, הספר הזה הוא לא על עמוס עוז

ולמרות זאת, הספר הזה הוא לא על עמוס עוז. הספר הזה הוא על בת לאב אלים, ועל סיפור השיקום שלה. על תהליך ההבנה שלה את מה שקרה לה, על הספרים והרעיונות שעזרו לה להבין ולחיות את חייה. על התובנות הנבונות והעמוקות שלה, על הדרך בה הגיבה הסביבה שלה, על ילדותה ועל חייה הבוגרים.

זה לא ספר נקמני. יש בו רגעים מלאי כעס כי כעס הוא תגובה רגשית ראשונית וחשובה של אדם שמבין את העוול שנעשה לו, את הסבל שנגרם לו. לכעוס זה לומר- יש לי סיבה טובה להתקיים, להיות, והאנשים שניסו לגזול ממני אותה עשו דבר רע ואלים. כעס הוא התקוממות. כעס מחזיר כוח ושליטה לקרבן הדיכוי. וככזה הוא חיוני לתהליך השיקום והאבל.

זה אינו ספר על עמוס עוז הסופר, על יצירתו, על הגותו. זה אינו ספר אידיאולוגי או משמיץ. כדי לכתוב סיפור הישרדות אמתי ואותנטי, הוא היה צריך להיכתב בשלמותו, והשלמות הזו מביאה אתה עוצמה גדולה לספר. הכנות הזו חיונית לקוראת השורדת כמעט כמו שהייתה חיונית לסופרת.

אני אוהבת לקרא, וקוראת הרבה. עדיין לא נתקלתי בספר כל כך פשוט, ישיר, ומעניין, על אלימות כלפי ילדים. זה נושא כל כך מודחק, כל כך מושתק. אלימות כזו קורת רק רחוק מאתנו, במקומות רעים, עניים וקשים. היא לא קורת לנו, רק לאנשים אחרים.

מה שעוז ידעה מראש: ביקורת מוכרת מצד תרבות שמגנה על גבריות אלימה  

ככל שהתבגרתי, גיליתי עד כמה האמת רחוקה מהתפיסה הזו, אליה הורגלתי. גיליתי שחברות קרובות שלי, שהיו קרובות אליי במשך שנים, הן קרבן לאלימות כזו מצד הורה אלים. רק כשבגרנו העזו להודות בכך באוזניי, וגם הווידויים האלה היו מלאים ספקות עצמיים והסתייגויות, למרות שתיאורי האלימות שעלו בהם מספיקים בכדי לסמר את עורו שלכל אדם שגדל בבית אוהב.

"לנוכח העימות בין התוקף לקרבנו, נדרש האדם העומד מן הצד לנקוט עמדה, וכמעט תמיד הוא יגלה שנח לו יותר לעמוד לימינו של התוקף, שיבקש לשכנע כי הדבר כלל לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכח את העבר ולהתקדם הלאה",

כך כותבת עוז. מדהים באיזה דיוק חזתה את המילים ששמעתי את מוריי אומרים. בכל זאת, כפי שהיא ממשיכה-

"צריך רק להאמין לתוקף, ומיד העולם ייראה נורמלי, או לפחות נסבל. הנפגע, לעומת זאת, מנכיח את הדברים האיומים שמתרחשים קרוב מאוד אלינו, בבית ובמסגרת המוגנת של המשפחה. הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ורעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו… קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף…לפעמים נדמה שיש טאבו לא על המעשים הרעים, אלא על הדיבור עליהם."

אנחנו מפנים את הסלידה שלנו מהמעשים שעשה עמוס עוז, לביתו, שספגה אותם. אנחנו מזדעזעים משבירת השתיקה, במקום להזדעזע מהשכיחות בה אלימות כזו קורת בחברה. אנחנו סולדים מגליה עוז, רק כי אנחנו רוצים שהעולם יחזור להראות נורמלי, רק כדי לא לאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ורעים. אבל, כפי שכותבת עוז-

"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות. כמו יאנוס בעל שתי הפנים, במיתולוגיה הרומית, אולי אף צד באישיות הדו פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאוהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי."

אני מציעה לכן לקרא את "דבר שמתחפש לאהבה", לא כדי לתקוף או לנקום בעמוס עוז, שהיה בעיניי ובעיני רבים, סופר דגול. לא כדי להשתתף בחגיגת הרכילות הצהובה להחריד שאופפת את הספר הזה. אלא כי הוא עדות מעניינת, עמוקה, ונוגעת ללב, של אישה שהייתה קרבן לאלימות מצד אביה. כי הוא שופך אור על הנושא הכול כך מודחק ומפחיד הזה. כי הוא כתוב היטב, כי הוא מעורר מחשבה. כי הוא כתוב באומץ ובתבונה. כי, כמו שאמרה לי אחת ממכרותיי שבעצמה גדלה עם אב אלים- "הספר הזה היה בשבילי ספר של גאולה."

לביקורות ספרות נוספות לחצו כאן

תמונות: ויקיפדיה