מתלבשת טוב: כשהארון שלי נשבר האקטיביזם והאופנה נפגשו

איך אפשר ליהנות מבגדים ומאופנה ולהיות אקטיביסטית ופמיניסטית? לפעמים זה נשמע מנוגד, אבל מיטל פלג מזרחי מוצאת את הדרכים לשלב בין העולמות בטור החדש שלנו "מתלבשת טוב"
Reading Time: 4 minutes

מאת: מיטל פלג מזרחי 

אני רוצה להתחיל בהתנצלות, הטור הזה הולך להיות מבאס ולהוציא לכן את החשק לשופינג. אני יודעת כי כשאני קראתי בפעם הראשונה את הדברים שתכף תקראו, האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת מהר מהכתבה ולמחוק את מה שגיליתי. הייתי כבר מספיק מנוסה בשביל לדעת שמרגע שהעיניים נפקחות הן לא יכולות להיעצם שוב והבנתי, בצער גדול, שהחיים שלי עומדים להשתנות.

לאופנה תמיד היה מקום של כבוד בחיים שלי. בזיכרונות הילדות המוקדמים שלי אני עומדת מול הארון שלי, מתכננת מה אלבש, לאן, מתי ואיך ארגיש בבגדים הנבחרים. הקסם המיוחד הזה של אופנה, בו בגדים גורמים לנו להרגיש כמו מי שאנחנו חולמות להיות, תמיד ריגש אותי. למרות שלא תמיד היה לי כסף, הקפדתי לתחזק ארון מפואר וגדול עם אין ספור אפשרויות.

האופנה הייתה ציר אחד בחיים שלי, שהתקיים תמיד ליד ציר אחר ולא פחות משמעותי עבורי – אקטיביזם. מילדות ראיתי בעצמי לוחמת צדק, בחרתי בטבעונות בגיל 12, בגיל 15 הורחקתי מבית ספר אחרי שפוצצתי בסדרתיות שיעורים של מורה הומופובית ובחיי הבוגרים לקחתי חלק פעיל במאבקים רבים מספור, לצד עבודה במערכות הרווחה והחינוך הציבורי, שתי מערכות בהן אף אישה לא בחרה מעולם משיקולי שכר.

תמונה של מיטל פלג מזרחי , באדיבות המצולמת

בחוויה שלי, שני הצירים האלו היו מקבילים ולא נועדו להיפגש. התרגלתי להיות ההיא מהרווחה שלבושה יפה מידי ושמחתי לספר לכל מי ששאל שזה בכלל לא עולה לי הרבה, כי אני תמיד מוצאת בגדים זולים. ככל שהשנים עברו העמידה הבלתי נגמרת מול הארון התחלפה בקניות בלתי נגמרות, לצד תחושה בלתי פוסקת שאין לי באמת מה ללבוש, עד שיום אחד רציתי לשלוף שמלה וכל תכולת הארון נשפכה עלי. עמדתי המומה עם בגדים מקיפים אותי מהרצפה ועד לכתפיים ואז זה קרה, ביום שבו הארון שלי נשבר לשניים, מעודף בגדים, האקטיביזם והאופנה נפגשו.

הסנדל של סינדרלה – גרסת האינסטגרם   

לא במקרה הרגשתי שאין לי מה ללבוש. מודל הרווח של תעשיית האופנה נשען ברובו המוחלט על לגרום לנשים להרגיש רע עם עצמן, ככה שככל שנרגיש יותר רע עם עצמנו ונחלום להיות מישהי אחרת, או לפחות להיראות אחרת – נקנה יותר בגדים. פרסומות אופנה לא מוכרות לנו בגדים, אלא פנטזיה. פנטזיה על מי נהיה כשנקנה את הבגד, איך נרגיש וכמה מאושרות נהיה, הבטחה שהבגדים לבד לעולם לא יוכלו לספק לנו.

למודל הרווח של לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, ככה שנקנה עוד ועוד, יש אין סוף דוגמאות. מהפרסומת של סופר פארם שמזכירה לנו להתאפר כשהבית שלנו נשרף, שחס וחלילה לא נמות מכוערות, ועד לעשרות אלפי דוגמניות שעברו ועוברות פוטושופ אגרסיבי על בסיס יום יומי, במטרה להיראות צעירות, בהירות ורזות יותר ממה שהן. כל פרסומאי מתחיל יספר לכן שמטרת העל של שיווק היא להגדיל את הצורך והדרך להפוך את הצורך בבגדים לצורך בלתי פוסק, היא לא להפוך אותנו לשמחות בחלקנו, בדיוק להפך. הכל בשביל למכור לנו את השקר שאם רק נקנה עוד בגד אחד, אנחנו נהיה הרבה יותר מאושרות.

תחשבו על גלילה אקראית באינסטגרם, כמה פעמים הגלילה הזאת גרמה לכן להרגיש שהחיים שלכן לא מספיק טובים, שיש יפות, רזות ומוצלחות מכן ובכלל שכולם מאושרים בחו"ל או מצליחים בעבודה, בזמן שאתן רובצות על הספה. אני יודעת שעבורי הגלילה הזאת גרמה להרגיש רע הרבה יותר פעמים ממה שנעים לי להודות. עכשיו תחשבו בכמה פרסומות לבגדים אתן נתקלות בגלילה הזאת. החיבור הזה לא מקרי, כיום אינסטגרם היא הפלטפורמות שיווק החשובה ביותר לבגדים.

אל התובנות האלו נחשפתי כשניסיתי להבין מדוע למרות שאני עומדת מול ארון מלא ושבור, איני מצליחה להפסיק לקנות בגדים. השלב הראשון היה לגלות את המניפולציות הפרסומיות ולהכיר בזה שגם אני, עם כל המודעות הפמיניסטית שלי, מושפעת מהם מאוד.

האם אני "מתלבשת טוב"? 

בשלב השני יצאתי להבין מה נמצא מאחורי הבגדים ואיך יכול להיות שהם כל כך זולים. אני אישה של אידאולוגיה, אין אצלי "איך" בלי "למה" והיה לי ברור שבשביל להצליח לשנות את ההתנהלות שלי עם בגדים ולעצור את טירוף הקניות, אני אצטרך הרבה מאוד למה. דיי מהר גיליתי שמאחורי מרבית הבגדים שלנו יש הרבה מאוד ניצול ועבדות מודרנית: למעשה תעשיית האופנה נחשבת היום לתעשייה השנייה הכי מנצלת בעולם, שנייה רק לתעשיית הפלאפונים.

הנשים בתעשיית האופנה שמייצרות בגדים לתאגידי אופנה מהירה, כמו ZARA, H&M ופרייאמרק, עובדות במשמרות של 72-96 שעות בשבוע. לשם ההשוואה משרה מלאה בישראל עומדת על 42 שעות. בכל אחת מהשעות האלו הן ייצרו בין 60 ל-100 פריטים, תוך התמודדות עם חום וקור קיצוניים, ללא תנאי בטיחות בסיסיים ולא פעם תוך שהן סובלות מהתעללות פיזית ומילולית. כל זה בעבור פחות מ-2 דולר ליום, סכום עלוב שלא יספיק להן לקורת גג בסיסית ומזון ובטח שלא למה שמעבר.

אחרי שהעזתי לקרוא את הנתונים על הניצול, המשכתי למחיר הסביבתי. מחיר שטלטל את עולמי והפך אותי לאשת הסביבה שאני היום. תעשיית האופנה היא לא רק השנייה הכי מנצלת אלא גם השנייה הכי מזהמת, זו שאחראית לשימוש ברבע מהכימיקלים הרעילים בעולם, המקור השני בגודלו לזיהום של מים מתוקים. זו גם התעשייה שאחראית למאות אלפי טונות של פסולת טקסטיל שנקברת באדמה מידי שנה, לרוב במדינות עניות באפריקה שלא יכולות להתנגד. כך, ורק בארה"ב לבד, מידי דקה נשרפת או נטמנת באדמה משאית שלמה מלאה בבגדים לא רצויים.

הצד השני של המטבע הוא העובדה ש85% מהבגדים נזרקים תוך פחות משנה מרגע הקנייה. הסיבה שאנחנו זורקים כל כך הרבה בגדים היא תחלופת טרנדים אולטרה מהירה: חברות האופנה היום מייצרות 52 קולקציות בשנה, מה שדי משוגע בהתחשב בזה שיש לנו 4 עונות בשנה, אחת וחצי אם אנחנו חיות בישראל.

כך בתהליך ארוך של כמה שנים הפכתי לאקטיביסטית אופנה. קוראים לי מיטל פלג מזרחי, אני חוקרת, כותבת (דוקטורט) ומרצה על אופנה בת קיימא והנשים שמייצרות לנו את הבגדים.  למחייתי אני מקדמת מדיניות סביבתית בכנסת וברשויות ובזמן הפנוי, בין שני ילדים למשרה וחצי, אני ממנכ"לת את מתלבשות, התנועה לאופנה הוגנת ומקיימת בישראל.  אני עדיין אוהבת אופנה מאוד, אפילו יותר מפעם ומתרגשת מהסיפורים שמאחורי הבגדים. אבל באותה נשימה, אני מבינה שבשביל שאוכל להמשיך להנות מאופנה, ובכלל מהחיים על כדור הארץ, הדרך בה אני ואתן צורכות אופנה צריכה להשתנות.

איך ובאיזה אופן צריכה להשתנות? התשובה לזה נמצאת בלב המסע אותו אני עדיין עוברת, ומזמינה אתכן להצטרף אליו, כאן בטור "מתלבשת טוב".

לקריאה נוספת על אקופמיניזם לחצו כאן

איור "מתלבשת טוב": טל בן מנחם

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: