להט"בים ושאר "אחרים" בהיסטוריה

מאת: גיא פולת

גלגלי ההיסטוריה, כך נדמה לנו, נעים תמיד לאותו הכיוון – קדימה. אל עבר הקידמה, החירות והחופש. אנחנו נוטים לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום, אצלנו במערב, יש שוויון זכויות יחסי. ההיסטוריה נתפסת כמעין מקום מדכדך ומסוכן, שבו א.נשים שלא חיו לפי הנורמה נרדפו עד חורמה וחיו חיים אומללים. ושיהיה ברור: בהחלט היו לא מעט א.נשים שזה היה גורלם. נשים שהועלו על המוקד על ידי המדינה בטענה שהן "מכשפות", וא.נשים אחרים אולצו לחיות במחשכים. רבים סבלו מרדיפות, התנכלויות – ואף נרצחו על רקע נטייתם המינית או המגדרית. 

אבל זו בהחלט לא היתה מציאות החיים של כולם. לאורך ההיסטוריה היו גם אנשים שחיו את חייהם בפתיחות, בגאווה ובשמחה. אנחנו נוטים לקרוא היסטוריה כ"תולדות הדברים הנוראיים". באופן טבעי, א.נשים נוטים לכתוב על הדברים שמערערים אותם או את עולמם. מגיפות, מלחמות, אסונות, אלימות… ההיסטוריה לא תמיד זוכרת את הא.נשים שחיו בשקט ובשלווה. היא מעדיפה לכתוב על אלה שערערו את הסדר. 

החופש לחגוג

אלינור ריקינר

כדי לתקן במעט את התפיסה הרווחת, לפיה כל מי שלא התיישר לפי הנורמות, תמיד נרדף והוקע, החלטתי לקבץ 25 סיפורים קצרים ופחות מוכרים מההיסטוריה הלהט"בית. בימים בהם הימין השמרני מתמסר להתארגנויות להצרת זכויות נשים וטרנס* בטענה שמדובר ב"תרבות ווק פרוגרסיבית ומטורללת שמאיימת על התרבות המערבית", היה לי חשוב להראות כמה התפיסה הזו שגויה. 

היא שגויה במובן הערכי (אין סיבה לרדוף ולהוקיע א.נשים רק כי הם שונים ושוני לא מערער על יסודות החברה), והיא שגויה גם במובן ההיסטורי. להט"בים, טרנס*, מיעוטים ונשים, היו תמיד חלק מהתרבות. ולא פחות חשוב, רבים מהם הצליחו ליצור לעצמם חיים של הגשמה עצמית, שמחה ואפילו חופש, ביחס למגבלות התקופה. 

השיח הנוגע בזכויות טרנס* עבר שינוי עמוק בחמישים השנים האחרונות. אך עצם קיומם של א.נשים על קשת השונות המגדרית והרעיון הקווירי כולו, לא חדש. נכון, אם היינו חוזרים למאה ה-14, כנראה שלא היינו מוצאים מי שיגדיר את עצמו באמצעות המושג "טרנסג'נדר", אבל אולי היינו נתקלים באלינור ריקינר (Eleanor Rykener), עובדת מין שהועמדה לדין בבית משפט בלונדון, על כך שקיבלה לקוח שלא במסגרת האזור המאושר לעבודות מין בעיר. במהלך המשפט, התברר כי אלינור נולדה בעצם בשם ג'ון וכעובדת מין, היא קיימה יחסי מין בתשלום גם עם נשים וגם עם גברים, כולל כמרים ונזירות. 

למעשה, בני תקופתה לא הביעו זעזוע מהגילוי. אלינור היא לא עובדת המין היחידה במאה ה-14 שנולדה כזכר. אבל המקרה של אלינור הוא בין המקרים הראשונים הידועים לנו – במערב אירופה לפחות – על א.נשים שחיו במגדר השונה מהמגדר בו סומנו עם לידתם. ואנחנו יודעים את זה אך ורק בשל רישומה הפלילי. 

סריקה של העמוד הראשון של ההערות מהחקירה של אלינור רייקנר ב-The Guildhall, לונדון בדצמבר 1394 - ינואר 1395
סריקה של העמוד הראשון של ההערות מהחקירה של אלינור רייקנר ב-The Guildhall, לונדון בדצמבר 1394 – ינואר 1395

וויליאם דורסי סוואן

אם אלינור הייתה חיה בלונדון של שנת 2024, היא לבטח הייתה מזדהה על הרצף הטרנסי. ואלינור לא לבד. ההיסטוריה רצופה בא.נשים כמוה, שחיו את חייהם על פי ראות עיניהם. 

וויליאם דורסי סוואן נולד כעבד. אחרי שחרור העבדים הוא עבר לוושינגטון והקים שם את מסיבות הדראג הראשונות הידועות לנו. דורסי סוואן היה הראשון שהשתמש במונח "מלכת דראג". כך חבריו כינו אותו. רוב האלמנטים שאנו מכירים היום כתרבות הדראג (או לפחות הסגנון שהפך לפופלרי בעקבות התוכנית "מרוץ הדראג של רו פול") – התקיים כבר בנשפי הדראג של דורסי סוואן: היו קטגוריות שהמלכות השונות התמודדו בהן, היו משפחות דראג ששלחו מתמודדות, היו שירים, ריקודים, תלבושות. 

ולא פחות חשוב מכך, המסיבות של דורסי סוואן היו אחד המקומות היחידים בוושינגטון שהיו נטולי הפרדה גזעית. לבנים ושחורים התחרו זה מול זה, ובילו יחד במסיבות. לבני תקופתו של דורסי סוואן, העובדה האחרונה הייתה מאיימת לא פחות מהופעות הדראג שקיים. אולי אפילו יותר.

למעשה, הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על קיומו של דורסי סוואן היא בגין מעצרו בסוף המאה ה-19, לאחר שבארה"ב נחקקו חוקים שאסרו "התנהגות לא מוסרית". החוקים כללו "לבוש שלא בהתאם למין", אך דורסי סוואן נשפט דווקא על "סכנה לסדר הציבורי", כיוון שהנשפים שלו היו פופולאריים בקרב לבנים ושחורים כאחד. 

סוואן נכלא ושלח בקשת חנינה מיוחדת לנשיא ארצות הברית דאז, אך היא נדחתה. לאחר שחרורו מהכלא, עזב את וושינגטון, ואחיו הקטן, שנפטר רק בשנת 1954, המשיך בארגון נשפי הדראג בעיר במקומו. 

תצלום מסוף המאה ה-19 של מופע דראג. אין תצלומים ידועים של ויליאם דורסי סוואן.
תצלום מסוף המאה ה-19 של מופע דראג. אין תצלומים ידועים של ויליאם דורסי סוואן.

מרגלים, נשפים וכתבי סתרים

בספר "צבעים באפילה: מרגלים, נשפים וכתבי סתרים" רציתי לאגד יחד כמה סיפורים מעניינים אך מוכרים פחות מההיסטוריה הלהט"בית, כמו של אלינור וויליאם. המטרה היא לא להוות ספר של היסטוריה להט"בית, אלא להעשיר את הידע שלנו ולהזכיר שהעולם תמיד היה מגוון הרבה יותר ממה שנראה לנו. בימים בהם הקהילה הגאה שוב מוקעת ונרדפת ומוצגת כ"טרלול פרוגרסיבי מסוכן לציבור", חשוב שנאיר בעוד צבעים את ההיסטוריה שלנו. 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.