מאת: ד"ר טליה מרים גולן
פעם העברתי הרצאה בכנס של נשים. ביקשתי ממי שהייתה אי פעם בהתייעצות רפואית עם קרדיולוג שתרים את ידה. מספר מועט של ידיים הורמו. שאלתי אותה שאלה לגבי נוירולוג, אורתופד, גסטרואונתולוג. בכל פעם הורמו מספר ידיים. לבסוף שאלתי מי הייתה אי פעם בהתייעצות רפואית עם גינקולוג. כל הידיים הורמו. כדי לוודא שאלתי שוב: מי לא הייתה אף פעם אצל גינקולוג ואף יד לא הורמה.
מהן סיבות שבגללן מגיעות נשים לבדיקה אצל רופא נשים*? הסיבות רבות ומגוונות: כאבי מחזור, בקשות מרשם לגלולות, מעקב היריון, מעקב אחרי לידה, התקנת אמצעי מניעה, בדיקת פאפ, כאבים במהלך קיום יחסי מין, סימפטומים של גיל המעבר, קשיים בכניסה להיריון, הפלות חוזרות, גידולים, מחלות של אברי המין והערייה.
מרשימה זו ניתן להתרשם כי מרבית הסיבות המביאות נשים למפגש עם רופא הנשים שלהן אינן מחלות אלא מצבי חיים שונים הדורשים התבוננות, מעקב או בדיקה. זה הופך את הגניקולוגים שלנו לזן מעט שונה של רופאים. מדובר ברופאים שאינם עוסקים רק בריפוי של מחלות, אלא אמורים לשמש גם סוג של יועצים עבורנו הנשים בנוגע להחלטות הקשורות לגופנו, לבני זוגן, למיניות שלנו, למשפחה, לאורח החיים ועוד.
במסגרת מחקר אקדמי שערכתי ניסיתי לאפיין באופן מדויק יותר, בהסתמך על ההיסטוריה של המקצוע ובהתבסס על תאוריות מתחום הסוציולוגיה את תפקידו של רופא הנשים בחברה המודרנית. האם הוא ייחודי או שונה מכל מומחה אחר?
כמו כן, בחנתי את השאלה האם ייתכן שבהוויה הישראלית נוצר לרופא הנשים תפקיד נוסף, שמושפע מהמצווה הדתית לאומית של "פרו ורבו" ומהאתוס היהודי שלנו כעם הנושא בד.נ.א אלפי שנות אנטישמיות וחרדת קיום בסיסית כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו" ועלינו לעמוד על משמר קיומנו המטול בספק.
"יתר גירוי אינטלקטואלי למוח האישה עלול לפגוע ביכולת הפריון שלה"
מישל פוקו, סוציולוג של הידע טוען שהמאה התשע-עשרה התאפיינה בהתחזקות מעמדם של 'מדעי האדם' ושל המקצועות הנשענים עליהם ובהם מקצוע הרפואה. התפיסה הרפואית הדומיננטית באותה מאה התבססה על תפיסות שמרניות שהיו קיימות באותה העת, לגבי הַסֵּדֶר המגדרי (והמעמדי) הקיים. התפיסה המדעית הרווחת טענה כי גופה של האישה הוא "היפוכו של הגבר" ולכן הוא "מוזר" "חולני" ו"בעייתי". בשיח הרפואי הוגדרו הנשים כחולניות מטבען וכזקוקות למעקב ולהשגחה רפואית קבועה וזאת מתוך נאמנות לתפיסות החברתיות המקובלות על טבען העדין והשברירי של נשים מהמעמד הבינוני והגבוה.
לאורך המאה התשעה-עשרה, בדיוק בתקופה שבה נולד הפמיניזם, הלכה והתחזקה התפיסה כי באברי המין והפריון הייחודיים של האישה טמון כל יסוד קיומה. בספרות הרפואית של אותה תקופה הוצגו הרחם, השחלות והביציות כמרכז השליטה על האישה, הן בגוף והן בנפש, והאחריות לכל הפרעה ומחלה הוטלה על איברי הרבייה של הנשים, החל מכאבי ראש וחוסר שקט וכלה בשחפת. כל המחלות האלו הצדיקו התערבות רפואית באברי המין הנשיים, כגון הנחת טפילים או ברזל לוהט בצוואר הרחם, כריתת הדגדגן וכריתת השחלות.
יותר מזה, בשלהי המאה התשע-עשרה "גילו" המדענים כי מוחם של נשים קטן ממוחם של גברים. רופאים אף הזהירו כי יתר גירוי אינטלקטואלי למוח האישה עלול לפגוע ביכולת הפריון שלה, עקב התכווצות הרחם והידלדלות השדיים ולהביא להולדת תינוקות חולים וחמי מזג.
תפישה חברתית המייחסת לנשים סטריאוטיפים המצביעים עליהן כחלשות, תלותיות ונוטות להיסטריה, משפיעה לא רק על אופי המפגש הרפואי, אלא גם על תוצאותיו. תלונותיהן הרפואיות של נשים נתפסות פעמים רבות כשוליות, או לחילופין מקבלות משמעות פתולוגית. מאחר שמצפים מנשים להציג סימפטומים נפשיים "בלתי מוגדרים", הן מקבלות הרבה יותר מרשמים לכדורי הרגעה ולתרופות פסיכוטיות מאשר גברים ומקבלות פחות מידע והסברים מרופאיהן מאשר גברים.
כל זה נכון לגבי רופאים בכלל אך מטרתו של מאמר זה היא לאפיין את אופיו הייחודי של המפגש רופא נשים- נשים ולעמוד על המייחד את המקרה הישראלי.
רופא הנשים בישראל: מה הקשר בין רחל אימנו למצב הבטחוני?
בכל העולם המערבי תהליכי ההיריון והלידה עברו למעשה מאירוע ביולוגי טבעי לאירוע רפואי וטכנולוגי מעבר זה יצר מצב שבו רופאים, שהסמכות שלהם נשענת על ידע הנחשב ידע סמכותני, קיבלו תפקיד חדש של טיפול בנשים בריאות במצבי חיים טבעיים (לצד טיפול בנשים חולות, שזו תת- התמחות קצת אחרת)
כלומר: הגדרת תפקיד הרופא השתנתה והיא כוללת הגדרה והענקה של פתרונות לקשת הולכת ומתרחבת של מצבים חברתיים ביניהם מצבים של פריון ואי פריון. על פי המודל הביו-רפואי, גוף האישה נתפס כמכונה יצרנית. ותפקידו של הרופא לפקח על מכונה זו ועל תהליכי עבודתה. זה קרה במאה השנים האחרונות בכל העולם אבל למקרה הישראלי יש ייחודיות נוספת.
בהקשר הישראלי נראה כי תהליכי המדיקליזציה (מתן מענה רפואי למצבים חברתיים) בתחום הפריון, מקבלים חיזוק גם על ידי המיתוס היהודי הקושר בין אי פריון לסבל בסיפוריהן של רחל אמנו, חנה אימו של שמואל הנביא ועוד. מיתוסים אלו משפיעים על הדרך בה אנו, בחברה הישראלית, רואים את תפקידו של רופא הנשים. תפקידו של הרופא, בסיוע הטכנולוגיות החדשות המכוונות לפתרון בעיות פוריות, נתפס כביטוי לקדמה שבזכותה נשים עם בעיות פוריות יכולות להפוך לאימהות. בתוך התרבות הזו הרואה בעקרות מחלה לרופא נוסף תפקיד של גואל, הגואל את האישה מייסורי חוסר הפיריון. כפי שצוטט פעם פרופ' שלמה משיח שאמר כי "מחלת העקרות היא מחלה אנושה לא פחות מסרטן."
עוד רובד לתפקידו של רופא הנשים נוצר כבר עם הקמתה של מדינת ישראל. בנוסף למיתוס הסבל הפרטי מאי פריון נוצר רובד לאומי והוא החשש מה"איום הדמוגרפי" שנוצר בעקבות טראומות לאומיות: השואה, והמצב הביטחוני של מדינת ישראל מרגע הקמתה. תפישות חברתיות אלו האדירו את העיסוק ברפואת נשים לדרגה של "משימה אצילית" ולרופאים ניתן הכבוד לעסוק במשימה הלאומית הקדושה של שמירת "המשכיות העם היהודי" לכן עד לשנות השבעים לא נחשבה עקרות כמחלה במדינת ישראל, אלא בעיה לאומית ולכן התקצוב לפתרון הבעיה נעשה דרך משרד ראש הממשלה ולא משרד הבריאות. רק בתחילת שנות השבעים הוא עבר למשרד הבריאות.
ההורות הביולוגית בישראל אינה משויכת להחלטה פרטית, אלא נתפסת כחובה מוסרית-אזרחית בסיסית וכמשימה פטריוטית המוטלת על הנשים ועל הרופאים על פי התפיסה הזו תפקידה של האישה הוא להביא ילדים, ותפקידו של הרופא הוא לסייע לה במשימה הלאומית.
מי קובע מי ראויה להביא ילדים?
אבל בזה לא תם תפקידו של הרופא. במחקר שערכתי בדקתי מספר רב של חוזרים רפואיים שהוציא משרד הבריאות בשלושים השנים האחרונות. בחוזר העוסק ב"נוהל לטיפול באשה הרה" (2001) נכתב: נשים בתקופת ההיריון מהוות קבוצת אוכלוסין מיוחדת הדורשת מעקב בריאותי מיוחד, עקב השינויים הפיסיולוגיים החלים אצלן ולקראת הכנתן לאימהות. בחוזר נוסף המגדיר "שיקולים לקבל זוג לטיפול בהפריה חוץ־גופית" (1990) נכתב: רופא המאתר זוגות הפונים לטיפול בהפריה חוץ-גופית אשר לגביהם מתעוררת שאלה של התאמה לטיפול מבחינת מצבם השכלי, הבריאותי, הנפשי והסוציאלי, יקיים התייעצות עם מומחה/ים בתחומים הרלוונטיים בטרם יחליט על דחיית הטיפול…"
מחוזרים אלו עולה תמונה לגבי התפקיד החברתי שניתן לרופאים ב"גאולת" נשים מסבל אי הפריון, כשופטים ומכריעים בהחלטה מי ראויה להביא ילדים וכיועץ חינוכי המכין נשים לאימהות. כשמתבוננים מהזווית ההיסטורית- סוציולוגית נראה כי לבדיקת הנשים אצל הרופא תפקיד לא רק כאמצעי להבטחת בריאותן, אלא גם אמצעי לפיקוח על גופן של נשים ולתיעולו למטרות חברתיות, אידאולוגיות של הריון, לידה והגדלת מספר האזרחים במדינה.
אם ברצוננו, כנשים, להרגיש אחרת. אם אנו רוצות לשנות את מציאות חיינו. נראה כי עלינו גם לשנות את התפיסה שלנו לגבי תפקידו של רופא הנשים.
- מפגש עם רופא הנשים שלך אינו דומה לשום מפגש עם רופא אחר. הוא רופא אבל את אינך חולה.
- נשים מגיעות לרופא הנשים שלהן כדי להיטיב את חיי המין שלהן, לוודא את תקינות ההיריון שלהן, לקבל סיוע לרצונן לתכנן את משפחתן לפי בחירתן וכדי להרגיש טוב יותר ותפקד במערכות חייהן השונות.
- תפקידם של הרופאים איינו לחנך אותן, ללמד אותן כיצד להיות אימהות טובות וגם לא להחליט עבורן אם להרות או לסיים היריון, כיצד ללדת או איך לחיות בתקופה הארוכה שבאה אחרי תקופת הפיריון.
הגיע הזמן להגדיר מחדש את תפקידו של רופא הנשים בסיוע מדעי וטכנולוגי לנשים במצבי החיים הטבעיים של חייהן, במטרה לשיפור איכות חייהן.
* כדי לא לסרבל בחרתי לכתוב בכל מקום רופא ולא רופא.ה אבל הכוונה היא כמובן לשני המינים.
