מאת: מאירה ארגמן
עריכה: אבקילש קולץ'
כשראיתי קול קורא להכשרת כותבות של פוליטיקלי קוראת חשבתי לעצמי שכדאי לי להצטרף, אני אוהבת לכתוב והפרשנויות שעומדות מאחורי מילים כתובות מרתקות אותי. היה זה סוף שבוע מאורגן בצורה מהודקת להפליא במלון גולדן קראון חיפה. יוזמה של מערכת העיתון "פוליטיקלי קוראת" ו אעלאם- המרכז הערבי לחרות המדיה, פיתוח ומחקר, בתמיכתה של קרן UKaid; סדנה להכשרת כותבות המקדמות תקשורת מנקודת מבט פמיניסטית. היינו כשלושים משתתפות. פלסטיניות ויהודיות.
בהתאם למצופה מסדנה להכשרת כותבות, אותיות התחברו למילים ומילים למשפטים, שהרכיבו רעיונות ואג'נדות, אם כי לטעמי בקו מאוד מובהק. הדוברות והדובר היחיד, שהעז להנכיח את המין הגברי באולם שהיה בו רוב נשי פמיניסטי רדיקלי, חידדו את חרבות לשונותיהם באמצעות שיום, תיוג, שיפוט, המשגה, ועוד מיני רכיבי הגדרה עד לכדי צירופי מילים ממוקדות שמטרתן להבהיר ולחדד את התפיסה הפרו פלסטינית, תוך כוונה לגייס את תמיכת ליבן של המאזינות באמצעות סביבת רוב דומה ותומכת.
באתי בראש פתוח להקשיב לדעות שונות משלי. למרות שהשקפת עולמי הייתה במיעוט מוחץ, בחרתי באופן מודע לתת לתהליכי הזיכרון והלמידה הנעשים בסינפסות שבמוחי להיות שרויים במלחמה על הבית הערכי, מתוך רצון להבין ולהכיל דעות שונות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על אף שתי הגישות של ימין ושמאל, החלוקה לדעתי אינה דיכוטומית ונבנית על בסיס אמיתות יחסיות, ועל לא מעט מרכיבים ערכיים, חברתיים ואישיותיים. הידיעה על כך מניעה אותי לבדוק את רלוונטיות הדעות הפוליטית שלי, אולי כחלק מאשרור עולמי הערכי ובמטרה לגלות האם יש חלקים עמומים או דהויים שדורשים התייחסות והבהרה.
רציתי להיווכח האם ייווצרו קידודים חדשים בין תאים שטרם עשו תקשורת, או שקשרים מסינפסות קיימות יעשו 'חברותא חדשה'.
באולם היו תחושות פרגון, קירוב לבבות ואחווה נשית, כמו שרק נשים יודעות לייצר. כאלה שחוצות את גבולות הדת, הגזע והלאום. נעטפנו באופוריית אחיות לקרב, שמחממת את מנועי הנפש בצדקת הדרך על המאבק לשוויון מגדרי, והשארנו מחוץ לאולם את הסכסוך האלים שפעפע בעוצמה לתוכו והנכיח את המאבק על הלאומיות במלוא הדרו, כאילו כדי לומר: שוויון מגדרי זה נחמד, העצמה נשית זה יופי, אבל אל תשכחו מי מנהל את המלחמות, מי מגן על המדינה ובשל כך למי הזכות להיות במוקד ההחלטות.
בבועה שבאולם נראה היה שקל לנו כנשים לבודד את הגורם שחוסם את הדרך לשוויון מגדרי – ולהפנות אל הגברים את האצבע המאשימה. אבל זליגת המציאות שמחוץ לבועה עם הידיעה על כניסת כוחות צה"ל לג'נין כדי לעצור פעילי ג'יהאד אסלאמי פוצצה את בלון האחווה הנשית.
בדמיוני יכולתי לראות את הפעילות הנמרצת של מיליארדי תאי מוח מחווטים משננים זיכרונות, נרטיבים והמשגות שטבועים בפרשנויות שונות ל: צדק, אויב, שנאה, אהבה, חזק, חלש, כובש, נכבש, ביטחון, אדמה, בית, מדינה, ניצחון, תבוסה, מלחמה, שלום, ועוד.
כעת נשמותינו נשאו בלילת אוויר מבלבלת מתוך מציאות מורכבת, בפרט עבור נשים פלסטיניות פמיניסטיות, שהמאבק ללאומיות הוא עוד ממד למאבק לשוויון מגדרי, שבא לידי ביטוי בדת ובתרבות המסורתית האסלאמית וכחלק מאתגרי הזהות שלהן כנשים.
באותם רגעים החדר נחצה בחלוקה גסה של שלהם ושלנו.
והגיעה השעה להתעורר משנת היופי הנשי, כשהריאות אט אט מתמלאות בחלקיקי אוויר רווי מתח מאיים וטעון.
נשים מקדמות שלום
מדינת ישראל מוגדרת כאזור סכסוך אלים, ומתוך תפיסה זו יש הסבורים שהחברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית.
חלק רחב מהפילוסופיה הפמיניסטית הרדיקלית מעמתת בין הטבע האלים מיסודו של כלל הגברים, אשר נאבקים מטבעם בכוח ובאלימות על משאבים לצורך שמירת העליונות הגברית, לבין הטבע שוחר השלום של כלל הנשים, שנמצאות תחת דיכוי והן הקורבנות של העימותים. מכאן שנשים עושות שלום וגברים עושים מלחמה, ואילו נשים היו מנהלות את העולם היינו חיים בעולם טוב יותר.
במשך שנים רבות נשים שחיות באזורי לחימה וסכסוך נאבקו על חייהן, על הכרה, על ייצוג ועל מיצוי זכויות.
רק לאחר עבודת לובי קדחתנית של ארגוני נשים ובראשם UNIFAM, וביוזמת שרת החוץ של נמיביה שכיהנה אז כיו"ר מועצת הביטחון של האו"ם, הושגה לבסוף ב-31 באוקטובר 2000 החלטה 1325 במועצת הביטחון של האו"ם.
החלטה 1325 מכירה בעובדה שנשים הן מפתח חיוני לקידום תהליכי שלום בני קיימא ולסיום סכסוכים אלימים. ההחלטה קובעת שחובת המדינות החברות באו"ם לשלב נשים בכל מוקדי ההחלטות, ובפרט אלה העוסקות בסוגיות של שלום וביטחון, תוך התחייבות לשמירה על שלומן, על זכויותיהן ועל הגנתן מפני אלימות.
אלה היעדים שהומלצו בתוכנית:
ייצוג שיווני של נשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה.
הטמעת נקודת מבט מגדרית בכל מוקדי קבלת ההחלטות.
הגנה על נשים מפני אלימות במרחב האישי והציבורי.
ביסוס ערכי שלום ושוויון.
קידום והטמעה של החלטה 1325 ברמה המדינית.
הצהרת הכוונות של מועצת הביטחון של האו"ם הייתה לשתף נשים בתהליכי פתרון סכסוכים אלימים, ויש דוגמאות רבות של נשים שליחות שלום שהשמיעו את קולן בזמני מלחמה לטובת שלום והכרה בזכויות מיעוטים, כגון ג'יין אדאמס, תנועת האימהות בארגנטינה, נשות ליבריה, ארבע אימהות ועוד.
שאלה ששאלתי את עצמי: כנשים שבוחרות במלחמה לשלום, האם אנו משאירות לגברים את העיסוק הבלעדי במלחמה ובשדה הקרב? ואולי באופן הזה אנו מקבעות את ההתניה המגדרית?
פרופ' אורנה ששון לוי מהמחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן טוענת שצבא משמר את הדימוי של הגבר כנעלה ואמיץ, ובכך יוצר חסימת תפקידי לחימה לנשים, בונה להן דימוי חלש ובונה זהות לעליונות גברית.
מנהיג מוכיח גבריותו דרך היציאה למלחמה כסטריאוטיפ דיכוטומי לאי שוויון מגדרי. התפיסה לגבי נשים היא אנטי מיליטריסטית; מאחר שהן נותנות חיים הן לא יכולות לתת יד ללקיחתן. האחריות על הילדים והמשפחה שמוטלת על האישה מונעת ממנה את היכולת לצאת לקרב. זאת ועוד, גברים נלחמים למען המדינה ובכך מדירים את הנשים מהשותפות וההשתייכות לקולקטיב כמימוש אזרחותן, וזו הסיבה שהן אינן נמצאות בתהליכי קבלת החלטות.
למרות השינויים שחלו בצבא ובפוליטיקה להכליל נשים, טוענת פרופ' אורנה ששון לוי שצריך לזכור את מבנה העומק, שהוא לטובת האדרת גברים ואינו מבשר מהפכה לשוויון.
סדנת פוליטיקלי הדגימה למעשה תמונת מראה לדבריה של פרופ' אורנה ששון לוי. כאן יכולתי לחוות כיצד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאפשר להגדירו במונחים גאוגרפיים-פוליטיים, טומן בחובו קשר הדוק עם המאבק לשוויון מגדרי: נשים 'כחוליה החלשה' שבחברה נפגעות קודם כל כאימהות אגב הדאגה לחיי ילדיהן.
אציין שאינני יכולה להסביר את תופעת האימהות של השהידים גם לא מתוך תפיסת עולם דתית שמקדשת רצח, ולכן לא אדון בה כי נשים הן קורבנות של דת ותרבות שמרניים אשר מדירים אותן מהמרחב הציבורי, ונשים נפגעות כאזרחיות שקופות שקולן ודעותיהן לא נשמעים או נחשבים בנושאים שקשורים לסכסוך.
יחד עם זאת, נדמה היה שעברנו מפוזיציה של לוחמות לשוויון ל-"עזר כנגדו" תוך שאנחנו מנהלות את צדקת דרכם של לוחמינו. האם שכחנו את כישורי הגישור והפיוס הטבעיים שלנו שבשמם הוזמנו למוקדי מקבלי ההחלטות?
מרגרט תאצ'ר בטנק, צילום SKYNEWS
אתגרי הגלובליזציה במאבק הפמיניסטי
דר' שרי אהרוני, חוקרת פמיניסטית בתחום היחסים הבין-לאומיים ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון, שואלת אלו סוגיות היו עולות על סדר יומה של הוועידה ליצירת שיתוף פעולה עם נשים בעולם אם היא הייתה מתקיימת היום.
האתגרים הגלובליים, התחרות בין המעצמות, שליטה על משאבים, הגמוניה פוליטית, תחום הסביבה והאקולוגיה, התחמשות ונשק גרעיני, גירעון פוליטי, לאומנות, גזענות, הגירה, ועוד… העולם השתנה ונמצא עדיין בתהליכי שינוי, שלאו דווקא מייצרים מקום בטוח יותר לחיות בו.
מההיבט הפמיניסטי אפשר לומר שההשפעות הגלובליות על קבוצות שוליים נעשות קריטיות. הדאגה לפגיעה בנשים ברמה מקומית הפכה להיות דאגה ברמה בינלאומית גלובלית, דוגמת האונס בקפריסין, שהיו מעורבים בו ישראלים. בפרט במדינות שנמצאות תחת סכסוך אלים, אחזקת נשק חוקי ובלתי חוקי ואווירה פוליטית ותרבותית מיליטריסטית נפיצה גורמים לסבירות גבוהה לפגיעה בנשים.
דר' שרי אהרוני מעלה את סוגיות הגלובליזציה והקדמה שמצד אחד הועילו לחיינו, אך בראי המאבק הפמיניסטי נשים נאלצות להתמודד עם תופעות שאין להן תחום מרחב וגבול, והמשמעות לכך היא שהישגי המאבק הפמיניסטי נקראים להיערכות מחדש. מה שנראה בר שליטה בעבר ברמה הלאומית נעשה חסר שליטה ברמה בין לאומית.
ברשימת ה"חסומים" של הממשלה: מזכ"ל האו"ם, החלטה 1325 ונשות ישראל
לעומתן, פרופ' שרה רודיק, חוקרת אמריקאית ממייסדות ומובילות לימודי נשים ומגדר, טוענת שלאימהות יש ידע על אודות פתרון סכסוכים. ידע שאפשר לחלץ ממנו מודל שיש לו יתרונות על מודלים מקובלים במדעי המדינה ויחסים בינ"ל בנוגע לפתרון סכסוכים.
אימהות מעודדות השכנת שלום במהלך גידול הילדים באמצעות מו"מ, המשך המלחמה באמצעים לא אלימים ובמחיר קטן לקבל את המקסימום, win-win situation. פיוס כפתרון לא אלים, בלי מרמור, ייצוב המצב במוסר שוויוני, הגינות בסיסית ששני הצדדים מסכימים עליה.
במהלך התחקיר וכתיבת הכתבה ניסיתי ללמוד על עצמי תוך הדהוד הנחות המחקר של חוקרות המגדר המכובדות שהוזכרו ומסמינר הכשרת הכותבות. עלי כאישה ועל נשים בכלל, האם אנחנו בהכרח לוחמות שלום? פרופ' אורנה ששון לוי טוענת כאמור שגברים בחרו בתפקיד הלוחמים כדי לבסס את עליונותם הגברית ובכך להנציח את חולשת הנשים.
אכן, משחר ההיסטוריה אנו עדים לסיפורי מלחמה וגבורה הרואיים משדות קרב על לוחמים שריריים ואמיצים המגנים על המולדת. יחד עם זאת, המחיר על הבחירה להיות לוחם אמיץ מעמיד את החיים של גיבורי החייל בסכנה גבוהה ומוחשית, שבאה כאילו למצות את הבחירה גם בדרך של ברירה טבעית שבה החזק שורד ומשביח את צאצאיו. החלק שלנו בבחירה הוא בבחירת גברים שריריים וחזקים כבני זוג.
דר' שרי אהרוני מתארת את המיזנסצנה הגלובלית כזירה מאתגרת, בפרט במבנים של שליטה וכוח שמוכרים מהעולמות הגבריים.
לצד קידמה וטכנולוגיה מפותחים מאוד התפתחה רשימה ארוכה של 'תופעות לוואי' שנובעות משימוש במשאבים באופן שמפר את האיזון ביחסי הכוחות עד לכדי קיצוניות. הכפר הגלובלי שפרץ את גבולות הקדמה והטכנולוגיה העצים את כוחו המשחית וחסר המעצורים של האדם, ככתוב: "יצר האדם רע מנעוריו".
בהסתמך על הבחירה המבססת עליונות גברית, עפ"י פרופ' אורנה ששון לוי, הרי שהגלובליזציה רק העצימה ושכללה את מושגי הכוח והשליטה הגבריים בתהודה עולמית. מהצד הנשי זה נראה שאנחנו חייבות לשנות את תסריט האימה, ואולי הצהרת הכוונות של מועצת הביטחון של האו"ם היא קריאה להציל את הגברים מפני עצמם.
המלחמה לשלום היא הצד שנשים בחרו לקחת בו חלק, או שהן נבחרו למלא אותו בשל כישוריהן הטבעיים, ואולי זו בכלל אסטרטגיה תודעתית במאבק לשוויון כדי שנשים יוכלו להתברג למוקדי קבלת ההחלטות. ואולי כל התשובות נכונות…
המחקר של פרופ' רודיק הכתיר את האימהות כבעלות כישורי ניהול משא ומתן ויישוב סכסוכים באופן טבעי בשל היותן אימהות, אך לדעתי הוא מבדל את הנשים באופן כזה שהוא מקבע את ייעודן ועיסוקן כאימהות במרחב הביתי ומעמיד בדיסוננס את הטענה לשוויון בין שווים במרחב הציבורי.
מטבע הדברים בסמינר של פוליטיקלי, החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 נדונה בהרחבה ואף הוזכרה לא מעט בנימת תסכול ובכעס, בפרט בשל היישום הכושל שלה. תחושות תסכול וכעס עלו גם כשהאווירה באולם ההרצאות נדדה לפרקים מצד לצד כמו במטוטלת, תוך שהיא מחברת בין הבועה שבחדר לבין המציאות שבחוץ.
בעוד ההיסטוריה של המאבק הפמיניסטי מלמדת שאמנם נעשו שינויים מרחיקי לכת בחייהן ובמעמדן של נשים, הבועה עוד קיימת בין האידיאל, התיאוריה והפרקטיקה בשטח; הדרך לשוויון עודנה ארוכה ואם זה יקרה נדע שנברא עולם חדש ושונה ביסודו מהנוכחי.
