Reading Time: 5 minutes

"המפקדת" ב"כאן" מספרת על מערכת צבאית שיוצרת ילדות אבודות

הסדרה המדוברת "המפקדת" מצליחה לדבר על נשים ותפקידים, מעמד ופסיכולוגיה בצבא הישראלי. ואנחנו נותרות עם השאלה "האם יש נשים שלא מתאימות למערכת, או שמדובר במערכת שלא מתאימה לנשים?". הפסיכולוגית התעסוקתית נטע עמית צפתה וסיקרה
Reading Time: 5 minutes

***ספוילרים לפרק 9 של הסדרה "המפקדת"***

לא מזמן חברה אמרה לי שהיא לא יכולה לראות את הסדרה "המפקדת", כי זה מקפיץ לה את כל הפוסט טראומה מהצבא. כן, גם לנשים יש כזאת, מסתבר, והיא לא קשורה ללחימה בעזה או לבנון אלא לחוויה המצלקת של להירמס על-ידי המערכת הזאת, אליה הרבה מאיתנו נכנסים ונכנסות בגיל 18, בלי שום הכנה או התאמה. ביום אחד את הופכת מתלמידת תיכון לחיילת, וזהו: "איחלתי לחייל/ת בהצלחה", כמו שלימדו אותנו לכתוב בסיכום אינטייק בקורס ת"ש. ולא.נשים מסוימים, בנסיבות מסוימות, זה עלול להיות הרסני.

פרק 9 של "המפקדת" שודר בשבוע שעבר וזרק אותי הישר בחזרה ל"חוויה" הצבאית. ו"חוויה" היא הרי "סיוט" במבט לאחור. אני זוכרת כשהגעתי לטירונות מהר מאוד הבנתי שיאללה, פשוט צריך לשחק את המשחק הזה ולסיים עם זה. בכל זאת, טירונות בנות בבה"ד 11, זה לא סיירת מטכ"ל, כן? לא יכולתי שלא לעשות "זום אאוט" ולהסתכל במבט משועשע על כל הסיטואציה ובמיוחד על חברות הסגל הפיקודי, שלקחו את הכול ברצינות תהומית, או לפחות העמידו פנים, כי ככה זה – כל צד בסיפור משחק את התפקיד שלו. אולי הניתוק וההרחקה האלו היו מה שאפשר לי לשרוד שם? לא יודעת. רוצות הקשב? יאללה, הקשב. רוצות ש"נפתח שעונים" ונרוץ עד לעץ וחזרה? יאללה, שיהיה לכן לבריאות. עוד שבועיים אני אמשיך הלאה משם אבל הן יישארו בלופ הזה במשך שנתיים, מסכנות.

הנה, תראו את נועה (אלונה סער המצוינת), למשל. דוגמא קלאסית ליכולת המדהימה של צה"ל לשבץ את האדם הלא נכון בתפקיד הלא נכון. ואולי זה בלתי נמנע, כשנותנים לבני ובנות 20 אחריות על חיים של בני אדם. אין לנו באמת מושג מה קורה לה שם בפנים; הפנים שלה תמיד חתומות, היא לא משתפת אף אחת מהדמויות האחרות, אין לה חברות שם. אין לנו מושג, אבל יכול להיות שגם לה אין, כי מה שקורה בפנים זה פשוט כאוס. אין לה באמת מצפן פנימי, או, בטרמינולוגיה צה"לית, "כוח פיקודי" פנימי להסתמך עליו, ולכן היא מדקלמת סיסמאות שלמדה בבה"ד 1. בהיעדר שום דבר אחר, היא נצמדת ומצייתת באופן אוטומטי לנהלים ולחוקים ומזדהה באופן עיוור עם המערכת.

זה מאוד נפוץ בקרב קצינים צעירים (ראו "סגמ"ת"), אבל לא רק. כי בסוף אלו שנשארים ונשארות במערכת הם גם אלו שמזדהים איתה ומפנימים את ערכיה. גם ההתפתחות של נועה לאורך העונה עשויה להיראות מזגזגת ולא עקבית או קוהרנטית במיוחד – אולי זה כשל תסריטאי, ואולי זה כי באמת אין שם באמת גרעין אישיותי פנימי בדמות שלה להסתמך עליו. ולמרות שהדמות שלה לא ממש מעוררת אמפתיה, את בכל זאת קצת מרחמת עליה; המפקדות שלה מזלזלות בה, והחיילות אוכלות אותה בלי מלח. זה לא כוחות. והיא בכלל לא היתה אמורה להיות שם, היא לא מתאימה לזה.

על המפקדת שלא הייתה אמורה להיות מפקדת  

דמות נוספת בסדרה שלא מתאימה לתפקיד שלה היא ערבה (עלמה קיני המעולה גם היא), המ"כית שבכלל לא היתה אמורה להיות מ"כית, כי גם שם היתה טעות באיתור. במקום להעביר אותה תפקיד, נועה מתעקשת שהיא תישאר שם ו"תמצא את הכוח הפיקודי שלה". היא לא באמת רואה את ערבה, את הקשיים והמצוקות שלה. אף אחד שם לא באמת רואה אותה. ולמרות שגם הדמות שלה לא תמיד מעוררת אמפתיה – גם עליה את מרחמת בסוף. כי די, זה כבר צער בעלי חיים, תוציאו אותה משם. המפקדות האחרות לא רואות אותה, והחיילות מתעללות בה. שחררו אותה כבר ותנו לה ללכת לגור בדירת שותפות בפלורנטין וללמוד ספרות אנגלית בגילמן.

המערכת – ובתוכה נועה והקצינים האחרים – לא רואים את המצוקה של ערבה. ואם רואים, אז לא לוקחים אותה מספיק ברצינות. שתי סטירות, ויאללה תתאפסי על עצמך ותחזרי לפקד על הכיתה שלך. כי מה שלא הורג מחשל, כמו שאומרים בצה"ל. אבל יש מקרים שבהם הוא דווקא כן הורג. מקרים שבהן החיילת לא רואה שום מוצא אחר: כאן כבר בלתי אפשרי להיות יותר, אבל אי אפשר לצאת. לצופה מן הצד אולי ברור שזה פתיר, שזה יעבור, שזה לא סוף העולם – אבל מי שנמצאת במלכוד הזה לא באמת יכולה לראות את האור בקצה המנהרה. היא רואה רק את המנהרה החשוכה. תוסיפו לזה את גיל ההתבגרות (גיל 18-20 זה עדיין גיל ההתבגרות), ואז גם נגישות לנשק או לאמצעים אחרים. והתוצאה עלולה להיות קטלנית ובלתי הפיכה.

ולאחר מכן, בחקירת מצ"ח יאשימו את נועה – כי היא לא אפשרה לערבה לעבור תפקיד אחרי שזה כבר הוחלט ואושר. וכן, נועה לא נקייה מאחריות. אבל גם ערבה וגם נועה הן קודם כל תוצר – או טעות, או קורבנות – של המערכת. נועה, הילדה האבודה בת 20 שנתנו לה לפקד על מחלקה של חיילות ועל המפקדות שלהן, בלי מצפן פנימי, בלי הכשרה מספקת ובלי גב מהמפקדים שלה או מהצוות שלה. וערבה, שלכולנו ברור שלא מתאימה וגם לא באמת רוצה להיות שם.

אבל בצה"ל כמו בצה"ל, יאשימו את הש.ג – כלומר, את הקצינה הזוטרה. לא את מי שמעליה ולא את המערכת שדורסת את שתיהן, ובעצם את כל מי שקצת חלש.ה או סתם לא מתאימה, לתפקיד או למערכת הזאת באופן כללי.

לכופף את המערכת או להתיישר לפיה? 

באופן אירוני, ב"המפקדת" דווקא החיילות – שמגיעות מבתים מפורקים או משכונות עם אחוזי פשע גבוהים, עם סיפורי חיים לא פשוטים בכלל, ומההתחלה המפגש ביניהן לבין המערכת הצבאית הנוקשה יוצר שלל סיטואציות קומיות יותר או פחות – דווקא הן מתגלות כבעלות יותר חוסן נפשי מאשר המפקדות שלהן, ילדות השמנת שיודעות לדקלם את רוח צה"ל (או בקיצור: "ילדת צופים בלתי נסבלת", כמו שספיר מכנה את צליל). כי מה זה כבר טירונות בנות לעומת מה שהן עברו בחיים? הן גם לא יסתגלו ויתאימו את עצמן למערכת, בסוף המערכת מתאימה (או מסתגלת, איכשהו) אליהן. הן מכופפות את המערכת, לא מתיישרות לפיה.

בפסיכולוגיה התעסוקתית הרבה פעמים מדברים על משולש: אדם-תפקיד-ארגון. במקרים בהם קיימת אי-התאמה בין שתיים או יותר מצלעות המשולש הזה, יש בכך עוול לכל הצדדים; עוול שגובה מחיר ארגוני/תפקודי/כלכלי מהארגון, וכן גובה מחיר מהאדם, והרבה פעמים מדובר במחיר נפשי. לצבא יש מערכות ברירה ומיון שנועדו לדאוג להתאמה, או לפחות לצמצם את אי-ההתאמה בין צלעות המשולש, אך כבכל מערכת גדולה, ובמקרה זה גם מיושנת, מסורבלת ונוקשה – הכלים הללו לא תמיד עובדים מספיק טוב, ויש לא מעט חיילים וחיילות שנופלות בין הכיסאות.

גם מערכות המיון עצמן ראויות לביקורת, לבדיקה, ויש שיטענו שנדרש שם שינוי מהשורש: הן לא פעם משמרות ומנציחות סטריאוטיפים. רק תראו מי אלו "חיילות איתן" ומאיזה רקע ומוצא עדתי הן מגיעות (לא ממש אשכנזיות מהעשירון העליון), ומאיזה רקע ומוצא המפקדות שלהן מגיעות.

המפקדת תמונת קידום

ואולי במאמר מוסגר כדאי גם לשאול את עצמנו אם מערכת צבאית, שנוצרה על ידי גברים ונשלטת ברובה על-ידי גברים, מערכת שמקדשת ערכים כמו "טוהר הנשק", "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", ועוד 50 גוונים של מיליטריזם, כוח והיררכיות – האם היא בכלל מקום שבו נשים יכולות להצליח, או אפילו לשרוד. ואם כן – אז באיזה מחיר…? ואיזה "התאמות" הן נדרשות לעשות…? גם ה"התנגשות" הזאת, בין צבא לבין נשיות, מייצרת מגוון של סיטואציות קומיות-טרגיות, כמו שראינו יפה במגוון סרטים וסדרות בשנים האחרונות. כי עם כל הכבוד ל"טירונות בנות", זה עדיין, וקודם כל, עולם של גברים.

ובחזרה לפרק 9 של "המפקדת". הסצנה של טקס ההשבעה זרקה אותי לסוף הטירונות: אחרי שבועיים מפרכים בבה"ד 11 ומסע כומתה אכזרי למגרש המסדרים שמעבר לכביש, עלינו על א', ונשבענו על ספר תנ"ך ונשק – שני ערכים שכבר אז אפשר לומר שפחות התחברתי – להקריב את חיינו למען המולדת. כל האינדוקטרינציה של השבועיים האחרונים, ובעצם של 18 שנות החיים הראשונות במדינה הזאת, מתנקזת לרגע מלא הפאתוס של ההשבעה לצה"ל.

גם אצלנו התנגן ברקע השיר "נשבע" של חיים משה, וכולן התרגשו מאוד, חלקן גם בכו. גם אני בכיתי. אבל לא בגלל הזכות להקריב את חיי למען המולדת (בואו, טירונות בנות של מש"קיות ת"ש, כן? כולנו המשכנו משם אח"כ לסיירת ניירת), אלא כי הבנתי שזהו, נגמר המשחק של הטירונות ועכשיו אלו החיים שלי לשנתיים הקרובות. רכוש צה"ל. ואני לא רוצה להיות שם, אני רוצה הביתה.

לקריאת ביקורות מסך נוספות לחצו כאן

תמונות מתוך הסדרה "המפקדת": כאן 11, ורד אדיר

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: