"חזרות": בין צוץ לצוץ האישי הוא הפוליטי (והפמיניסטי)

הסדרה של הסגר, "חזרות", התמקמה בלבבות אזרחי ישראל והזכירה לכולנו איך נראית יצירה תרבותית כנה. היא מתמקדת בדמויות כל כך מדויקות עד שהן מרגישות מוכרות, ובאנקדוטות שיכולות להתרחש רק במקום אחד: בעולם התיאטרון הישראלי, בתל אביב של שנות ה2000.

הקסם של "חזרות" הוא בהיותה ״קטנה״. היא לא מנסה, לפחות לא על פני השטח, לדחוף אותנו למסקנות אוניברסליות. היא מראה לנו את החיים של שחקני תאטרון, במדינה שבה תאטרון מאוכלס בעיקר על ידי ועדי עובדים, תלמידי תיכון וחברים של הבמאי.

האם אפשר להשליך על סדרה כזאת ספציפית ודמויות כאלו ריאליסטיות, לקחים אוניברסליים? האם כדאי? כן ולא.

"חזרות" היא לא סדרה שרוצה להגיד משהו כולל על העולם ועל הדרך שבה נשים מתמודדות בו. גם כשהיא מציגה סצנות של הטרדות מיניות ואונס קטינות, היא עושה זאת בקונטקסט מאוד ספציפי. בצורה שלא מאפשרת לנו להסיק מסקנה רחבה. גם כשהיא מראה לנו זוגיות עם מאפיינים מגדריים מאוד מובהקים, היא משחקת כל הזמן עם יחסי הכוחות המשתנים.

אבל דווקא כאן נמצא המקום שממנו אנו יכולות לגזור הרבה לקחים פמיניסטיים.

איך "חזרות" שוברת את הדמויות שלה

בלב "חזרות" נמצאת כמובן מערכת היחסים של איריס ותומר. היא מוצגת בצורה אוהבת, על שלל פגמיה. השגרה האפרורית מוצגת בה כשיא הרומנטיות וכהתפוררות החלום הרומנטי בו זמנית וזה נצחון אמנותי נדיר. מערכת היחסים ביניהם מרגישה אמיתית עד כאב, ההפך מקומדיה רומנטית: המציאות שבה רובנו מתפשרים על מישהו וזה הדבר הכי רומנטי שאנחנו יכולים לעשות.

בתחילת הסדרה, אנו רואים את איריס ותומר במקומות מאוד ספציפיים. איריס מושקעת כולה בזוגיות שלהם, רוצה להביא ילד, נראה שהקריירה שלה לא מעניינת אותה באותה צורה שהקריירה של תומר מעניינת אותו. המקום הזה הוא אישי וספציפי אבל הוא גם אופייני להרבה נשים. מגיל אפס סיפרו לנו שפסגת השאיפות שלנו היא הזוגיות והמשפחה ולכן שם אנו שמות הרבה מההערכה העצמית שלנו. כשתומר נפרד מאיריס, שום דבר אחר לא מעניין אותה. העובדה שהמחזה שלה התקבל לתאטרון נראית כדבר מה חסר משמעות שעובר לידה. הרי מה זה להיות מחזאית מפורסמת אם את רווקה בלי ילדים?

לעומתה, תומר מתחיל את הסדרה ממקום אחר לגמרי. הזוגיות מכבידה עליו. הוא כביכול כבול בה, מרגיש שמשהו חסר. הוא נפרד מאיריס ואז, בצעד הדושי הראשון מיני רבים, רוצה לחזור אליה כשהוא מבין שהמחזה שלהם התקבל להצגה בתאטרון. זאת כדי לקדם את האמנות שלו, שחשובה לו יותר מהמחשבה על משפחה או על איריס עצמה.

לכאורה השניים הם סטריאוטיפים מגדריים ברורים. האישה השבורה שחייבת זוגיות והדוש התל אביבי המצוי שאכפת לו רק מהתהילה שלו עצמו. אבל לאורך הפרקים נעשה ברור שיש כאן משהו אחר. נעשה ברור ש"חזרות" מתעניינת בלשבור את הסטריאוטיפים, את המקומות החברתיים שאנחנו נמצאים בהם, את הדמויות שלה עצמן.

איריס אמנם שבורה והפרידה משפיעה עליה בצורה מאוד קשה אבל היא גם מתגלה דרכה כאמנית הייחודית שהיא, כמי שמתמסרת לרגשות שלה עד הסוף, שנותנת לדרמה לאחוז בה במלואה ומודעת במאה אחוז למה שהיא מרגישה ורוצה. יש כוח בעמדה הזו. כוח שנובע מהיכולת להכיר בכך שאני רוצה משהו שהעולם כרגע לא נותן לי, בלי להעמיד פנים שזה לא המצב.

גם תומר הוא לא באמת רק דוש. הוא מתמודד עם חוויה מאוד גברית, של מי שבחר בחיים של אמן, כזה שכנראה לא ירוויח הרבה כסף במהלך חייו ובהרבה מובנים לא נכנס למשבצת שהחברה מצפה ממנו להיכנס אליה כגבר. הוא מפצה על כך בדימוי הרומנטי של האמנות כדבר החשוב ביותר, ושל חיפוש אחרי אהבה רומנטית מושלמת מהסרטים.

בסוף הסדרה גם תומר ואיריס מחליפים מקומות ותפקידים. איריס התגברה על תומר כפי שהיא אמרה לו שיקרה, ונכנסה לנעלי המחזאית שיועדה אליהם. הפרידה עזרה לאיריס להתנער מהצורך להחזיק את היד של תומר, לתמוך באגו השברירי שלו ולנסות לדחוף אותו קדימה. בחוויה שאני חושבת שנשים רבות יכולות להזדהות איתה, הפרידה שחררה אותה בהרבה מובנים ועזרה לה לפרוח למלוא יכולותיה.

כמובן שברגע הזה תומר מתהפך בעצמו ורוצה אותה בחזרה. הוא חווה את החוויה ההפוכה: מלהיות מוערץ ומוערך על ידי אישה מוכשרת כמו איריס, הוא נכנס לעולם האמיתי לבד, חווה דחייה מהתאטרון ומגלה שלא כולם סוגדים לגאונותו. בלי התמיכה האינסופית של איריס הוא נופל בפח של הצדדים הפחות יפים של אישיותו.

מתי אנחנו מקטינות את עצמנו בזוגיות?

מצד אחד, איריס ותומר הם שני סטריאוטיפים מגדריים מאוד מוכרים. איריס היא האישה שמערכת היחסים כובלת אותה ואת עוצמתה, אך לא יכולה לשחרר את עצמה מהחלום על משפחה. ברגע שהיא משוחררת מהמקום הזה, היא פורחת. לעומתה, תומר הוא הבחור שלא מבין את כל מה שיש לו ביד, שבטוח שמגיע לו יותר ומתבדה. כאן הסדרה מדברת מסר אוניברסלי על בטחון עצמי של גברים ונשים בעולמות הקריירה ובמערכות היחסים שלהם.

מצד שני, הסיפור יותר מורכב. איריס היא לא איזו בת זוג מופלאה, היא מלאת רגשות מאוד מוקצנים והיא נכנעת ללחץ החברתי שאופף אותה וגורם לה להתנהג בצורה מאוד חרדתית. ותומר הוא כן גם בן זוג שאוהב אותה ותומך בה. למשל, הוא מגיש את המחזה שלה לתאטרון, הוא זה שמנסה לגרום לה לקדם את עצמה במישור הזה.

הריאליזם הזה של מערכת היחסים של השניים לא מקטין את המסר הפמיניסטי שהסדרה מעבירה – את הצורך שלנו כנשים לשים לב לפעמים שבהן אנו כובלות את עצמנו ומקטינות את עצמנו לצורך בזוגיות – אבל הוא מעגן אותו במציאות. הוא מבהיר שבמציאות הדברים הם לא שחור ולבן. ההחלטות תמיד כוללות מחיר. הרומנטיקה היא תמיד פשרה.

כשעופר שולף את הזין שלו בלי הזמנה

היכולת של "חזרות" לתאר מציאות שהיא מעבר לשחור לבן קיימת גם בתיאור של הטרדות ותקיפות מיניות.  בעולם האמיתי אין תשדיר שירות שאומר לך ״זהירות! הטרדה מינית לפנייך!״. בעולם האמיתי אנחנו ניצבות בפני מצבים שמרגישים לא נוחים ושואלות את עצמנו, מה קרה הרגע? זה היה לי נעים או לא? איך הגבתי? אני רוצה בכלל לחשוב שמה שקרה לי הרגע הוא הטרדה כלשהי?

החוויה הזו עוברת לחלוטין בסצנה שבה עופר מגיע לביתה של איריס במאמץ להשיב אותה אליו. הוא נכנס לדירה למרות שאיריס לא מזמינה אותו ומבקשת ממנו לעזוב. הוא מתחיל לנסות לשכנע את איריס שהוא אוהב אותה, שתחזור אליו ופתאום, בן רגע, המכנסיים שלו נעלמו. מדובר, בהטרדה מינית ואולי אפילו תקיפה. איריס מבהירה מספר פעמים שהיא לא מעוניינת בסיטואציה ועופר ממשיך. היא כן מצליחה להגיב בצורה מאוד ברורה וחד משמעית: מצווה עליו שלא יתקדם, שלא יעבור את קו הספה. אולם קל לראות על פניה את ההלם, אולי תחושת השפלה או אי נוחות.

לאחר מכן ועד סוף הסדרה: עופר לא משלם על מעשיו. לא על המקרה הזה ולא על העובדה שייתכן ואנס קטינה (אנחנו לא יודעות מה גילה). לאחר מכן אנחנו גם רואות את עופר הנחמד והמצחיק בקבוצת תמיכה למכורים, וזה גורם לו להראות כפחות אשם ואחראי למעשיו, ויותר כמעורר חמלה.

חלק בי כועס על הסדרה שנתנה לו להמלט בלי עונש בצורה כזו קלה. מנגד, לא ברור שאיריס הייתה רוצה להתייחס לתקרית שקרתה ביניהם כהגדרה בהכרח. כנ״ל אותה נערה שאיתה הוא שכב. האפרוריות מורגשת גם כאן. פעמים רבות כשאנו חוות הטרדה, אנחנו לא בהכרח מעוניינות להגדיר את החוויה ככזאת מול עצמנו. האם זה יועיל לנו לראות ככה את הדברים?

איך הסוגיות האוניברסאליות הגדולות נראות ביומיום?

דרך הסצנות הללו עוברת הנקודה המרכזית בעיניי של הסדרה, והיא שסוגיות חברתיות ושאלות אוניברסליות, תמיד נראות קצת אחרת ברמה היומיומית. הרבה פעמים נשים והמשאבים הרגשיים שלהן מנוצלים במערכות יחסים, אבל הרבה פעמים אנחנו שם מבחירה, גם אם זו בחירה שהחברה מאוד דוחקת בנו לעשות. הרבה פעמים אנחנו חוות הטרדות ואפילו תקיפות מיניות ומעדיפות להמשיך הלאה בחיינו.

״חזרות״ היא לא הסדרה שתוביל את המהפכה הפמיניסטית והיא גם לא מעוניינת לעשות זאת. היא מעוניינת לספר סיפור על 4 אנשים ועוד קצת ועל התאטרון הישראלי ועל החיים של אמנים שמנסים לעשות אמנות במדינה קטנה. אבל הסיפור האישי שלה גם משקף לנו את המקומות שבהן הדרך של נשים וגברים לקריירה אמנותית, לזוגיות ומול העולם, נראית אחרת. במובן הזה, היא הכי פמיניסטית שיש כי היא נאמנה למשפט הפמיניסטי הקלאסי, ״האישי הוא הפוליטי״ ובעזרת האישי היא מלמדת אותנו לא מעט על המיקום שלנו, הנשים, כקבוצה.

ונסיים באמירה פמיניסטית חשובה נוספת – איריס, אמהות תמיד הכי מעצבנות כשהן צודקות, אל תחזרי אליו!

לסקירות מסך נוספות  לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: תמונת קידום רשמית של "חזרות", תאגיד השידור כאן