רגע לפני שהילה רוח חוזרת לבארבי עם הלהקה "הלם העתיד" ואורחים נוספים, תפסנו אותה לשיחה על המוזיקה ועל החיים עצמם. שאלנו אותה על היחסים המורכבים בין גברים לנשים ("סוגיית גברים נשים מעסיקה אותי הרבה"), על הדרת נשים מהבמות כי "קול באישה ערווה" ("אני חושבת שזה מפחיד, שיותר גרוע שנשים ישירו מאשר שערב התרמה יתקיים. התפיסות האלו אלימות"), וגם על הדרה "שקופה" יש לה מה לומר ("הדרת נשים מליינאפים ופלייליסטים ב-2020 כבר מרגיש כמו חוסר חיבור לעולם כפי שהוא היום, עוד לפני שזה מזעזע אותנו במהות של זה"). אבל להיות האישה היחידה בחדר, בתעשיית המוזיקה הגברית ברובה..? ובכן, זה דווקא פחות מפריע לה: "יש מצב שאני סרבנית מגדר בקטעים האלה".

השיר של הילה רוח שאני הכי אוהבת בכלל עוסק ברובוט. שמו "הקו", מאלבום הסולו הראשון שלה ("רופאה במערב", 2015): "כשהייתי קטנה / קנו לי רובוט מתנה / ושברתי אותו / וקנאתי נורא / כי היו לו אורות זוהרים / אורות זוהרים / ובי לא זהרו / כאלה דברים". בכל פעם שהיא שרה את המשפט האחרון בבית הזה, אני מרגישה שמשהו בי נשבר, או לכל הפחות רוצה לחבק את הילדה ההיא מהשיר, שמקנאה ברובוט. השיר מתאר סצנה של טיפול פסיכולוגי, או יותר נכון, קוטל באירוניה את הקונספט של טיפול פסיכולוגי, ואת האמירות מלאות היומרה של הפסיכולוגים, שלא פעם מציעים פרשנות בנאלית למדי, כשלפעמים "סיגר הוא רק סיגר", כמו שאמר פרויד. ובסוף הם/ן גם תמיד יאשימו את האמא בהכל. כפסיכולוגית במקצועי, ייתכן שהייתי אמורה להיעלב מזה, אבל למען האמת, יש לה פואנטה שם. וגם לא מעט סבטקסט יש בשיר הזה.

ואם כבר באמירות בנאליות של פסיכולוגיות עסקינן, אז התשובה לשאלה "איפה הילה רוח פוגשת אותך?" היא: בכל מקום. עושה קולות רקע לאביב גדג׳, מנגנת עם יהוא ירון, בפרונט של הלהקה "כלבי רוח" שהתפרקה לאחר אלבום אחד (לא רע בכלל), וכמובן עם שני אלבומי הסולו שלה, שזכו לביקורות אוהדות; לאן שלא הסתובבתי בסצנת האינדי, היא היתה שם. בלבונטין, בבארבי, או על הבמה המרכזית של האינדינגב. אי אפשר לסכם את העשור שהסתיים זה עתה במוזיקה בלי להזכיר את הילה רוח, אולי המוזיקאית הבולטת ביותר בסצנה כיום, וגם כתבתי על האלבום שלה ״רופאה במערב״ באלבומי העשור של פוליטיקלי. בכל זאת, מדובר באלבום מעולה.

יחד עם זאת, אני מודה, שבאופן אישי, לפעמים היא משאירה אותי מעט אמביוולנטית: מצד אחד, אי אפשר להישאר אדישות אל מול הכישרון האדיר שלה, בכל אספקט מוזיקלי שהוא: כתיבה, הלחנה, שירה, נגינה, עיבודים והפקה, ועל הבמה היא בכלל שומטת-לסתות; "מפלצת במות", כפי שהגדירו אותה באחת הסקירות של ההופעה באינדינגב האחרון. ומצד שני, כשאני מקשיבה למוזיקה שלה, אני מרגישה שיש שם משהו שאני לא מצליחה לפענח. שיש איזושהי אמת שהיא שומרת לעצמה, ופער מסוים שקיים בין האישה שבשירים ("הקו", למשל) לבין הדמות הזו, שחורכת את הבמות. והעובדה שבחיים עצמם היא בכלל בחורה מאוד נגישה, נטולת פוזה, מקסימה ואפילו די מתוקה, בניגוד לאימג' של הרוקרית הקשוחה על הבמה או האישה הקצת מיוסרת שבשירים – אפילו מעצימה את הדיסוננס הזה.

אז לקראת ההופעה הקרובה שלה בבארבי (5.2), החלטתי שזה זמן טוב לפתור את העניין הבלתי פתור שיש לי עם הילה רוח כבר כמעט עשור. כשאני אומרת לה את זה, ושואלת אותה מה היא מרגישה שאנשים לא יודעים או לא מבינים לגביה, היא עונה בפתיחות ובכנות:

"שאלה מעניינת, אני אתחיל מזה שמוזיקה זה אחד הדברים שעוזרים להרגיש יותר מובנת בעולם. כאילו שאני מרגישה שלשירים יש חיצים, שאשכרה מנקזים שכבות עמוקות של התודעה שלי, וזה חשוב לי ומפתיע אותי כל פעם מחדש כשזה מובן לאנשים בחוץ. זה מלמד אותי מלא על אנושיות ועל לסמוך עליה. יש בזה משהו מרגיע".
מה לא יודעים עלי? המון אני מניחה. למשל, יש לי פחד מאקווריומים".

נולדת בטבריה וגדלת בבת ים. לא ממש בתוך "הברנז'ה" המוזיקלית של תל אביב. איך בכלל התחלת לעשות מוזיקה? מה היתה הדרך שעברת כדי להגיע לאן שאת נמצאת היום? 

"כן, לא הייתי קשורה לכלום. אני זוכרת שראיתי בתל אביב אנשים הולכים ממקום למקום עם קייס של גיטרה, וחשבתי לעצמי – "איזה טירוף, יש להם סיבה להזיז גיטרה ממקום למקום". בהתחלה רק דמיינתי מה היה יכול להיות. אח"כ הלכתי לרימון, זה היה מבלבל, כי פתאום זה פתח לי את הרעב ואת העיניים ואיזשהו קשר עם עצמי של הגשמה של רעיונות ומחשבות שרצות בראש ורוצות לצאת החוצה. ואז די מהר זרקתי את עצמי לעולם ועבדתי עם אנשים שפגשתי, היה לי ויש לי עדיין כלל אחד – לעשות רק מוזיקה שאני אוהבת, רק עם אנשים שהם לב. זה מצפן בסיסי לא רע".

 

שמתי לב שאת עובדת בעיקר עם גברים (רם אוריון, קוסטה קפלן, יהוא, ערן צור, וכו'. כולם מעולים, ועדיין). יש לזה סיבה? איך זה עבורך להיות "האישה היחידה בחדר"?

"אני עובדת עם מוזיקאים שאני אוהבת. אני עובדת גם עם הרבה נשים, אפשר לחפור ולמצוא בקלות הרבה שיתופי פעולה עם נשים. להיות אישה אחת בחדר עם גברים – משפט שאני שומעת הרבה – אבל סיטואציה בלתי נספרת בשבילי. הלהקה שלי הם משפחה, אני מנגנת עם החברים הכי טובים שלי.
היו לי סיטואציות חיצוניות לסביבה קרובה שפתאום הרגשתי את זה – "בום, היי מי את מה את ולמה את חושבת שנקשיב לך?" קורה. עם נשים וגברים. אז אני מתעצבנת, או מחכה רגע, וזה בגדול  – על הזין שלי. יכול מאוד להיות שאני נלחמת בלא להרגיש כלפי זה דברים מגדריים, ויותר לבחון את טיב היצור שמולי והדבר שקורה. יש מצב שאני סרבנית מגדר בקטעים האלה. אולי כי חונכתי על-ידי אמא שהיא הכי בוס, שתמיד הסבירה לי שהכוח אצלי ביד. אולי כי אני לא יכולה לשאת אפשרות אחרת אז אני לא רואה אותה".

איך באמת החוויה האישית שלך, כאישה בסצנת המוזיקה? 

"בחורה אחת באיזה כיתת אמן, שמיקמה את עצמה ממש בתחילת הדרך שלה, שאלה אותי אם זה קשה ומלחיץ ו"עולם של גברים", הרגשתי שהיא מרגישה שהיא נדרשת לחשוש מזה, לפני שהיא חוששת באמת. אמרתי לה שכדאי שהיא תהיה חזקה ומחוברת לעצמה, פשוט כי ככה – בני אדם צריכים להרגיש שהם מסוגלים לשלוט בחיים של עצמם ולנווט אותם כמה שיותר טוב.
היא חייבת לדעת שהיא לא סוחבת רגל, אם היא לא סוחבת רגל. ושתעשה את שלה ולא תיבהל יותר מדי. הרי לפני לא הרבה זמן נשים לא יכלו להצביע. בואו ניזכר שנייה בעולם הזה ולא נגיד תודה, להפך, נבין כמה עוד יש לנו ללכת. לנשים ולגברים. זאת דרך שצריך לעבור אותה והיא נספרת בצעדים. מתקדם לאט."

לאחרונה עלה לכותרות הנושא של הדרת נשים במוזיקה – בין אם מדובר בהדרה כי "קול באישה ערווה" (המופע של הרב פירר, למשל), ובין אם בהדרה "שקופה" יותר, שבאה לידי ביטוי בכך שפשוט אין שם נשים על הבמה, או בפלייליסט. "איפה זה פוגש אותך", כמוזיקאית?

"סוגיית נשים גברים מעסיקה אותי הרבה. בקטע הכי בסיסי, של – שני סוגי יצורים על הכדור הזה ברמה, הכי פיסית, ושוני שמבקש להיות, וגם מבקש לחדול. צועק לחדול, במיוחד איפה שקל. איפה קל? הרבה מקומות. משכורות. זכויות. אמנות. הדרת נשים מליינאפים ופלייליסטים ב-2020 כבר מרגיש כמו חוסר חיבור לעולם כפי שהוא היום, עוד לפני שזה מזעזע אותנו במהות של זה. יעני, בעידן פוליטיקלי קורקט ולייקים ברשתות חברתיות, "כסת"ח" זה הדבר הכי נגיש וקל לעשות, ועדיין אנחנו נתקלים במלא מקרים חשוכים. למה? כי פשוט עדיין יש מלא חושך.

באמת באמת חשבתי שאם טראמפ יבחר יגיע סוף העולם, בקטע פתאומי וחד משמעי. אבל לא הגיע סוף העולם, הגיע בדיוק מה שיש לנו עכשיו.
אני חושבת שזה מפחיד, שיותר גרוע שנשים ישירו מאשר שערב התרמה יתקיים. התפיסות האלו זה אלימות. מה שקורה לאחרונה זה שהרבה חרא צף, כי יש לו איפה לצוף, וזה חשוב ונורא וכדאי שנביט בו כי הוא שלנו".

ובנושא קצת אחר: מה "מפעיל" אותך? מה הדברים שגורמים לך ליצור, לעשות מוזיקה? 

"הכל. באמת הכל. מהגבוה עד הנמוך וחזק באמצע של החיים, באפורים. אמנות מפעילה, אבל גם כאב ברגל, וגם שיחה באוטובוס וגם מאבק עם למלא טפסים. מה שמזיז אותי זה להישאר בתודעת חיפוש. להיות תלמידה בעולם".

בשירים שלך אני מזהה לפעמים איזו תחושה של אאוטסיידריות, של הסתכלות מבחוץ על העולם ועל החוויה (שלך, או דרך הדמויות שאת כותבת). ויותר מזה, גם תחושה כזאת של "עולב" לגבי החיים, העולם ומערכות יחסים (ב"הבלדה למנהלת הצגה", "מוסיקה לפרסומות", "העולם שלי קטן ופצוע אנושות"), או אפילו איזשהו ניתוק מהחוויה והרגשות בחלק מהמקרים. שלא לומר דיכאון, מהסוג האקזיסטנציאליסטי, של היעדר משמעות לחיים ("ואין חשק לחיות"). מה מושך אותך לכתוב דווקא על המקומות האלו, ולחזור אליהם שוב ושוב בשירים שלך?

"אני כותבת על כל מיני תופעות שמסקרנות אותי בחוויה של להיות בנאדם. לפעמים יותר שלי, לפעמים מה שאני רואה סביבי. זה מחקר אינסופי של מה קורה לנו איך אנחנו מתנהגים והליהוקים המוזרים שלנו וכו וכו'. נראה לי שאני נמשכת למקומות שהזכרת, כי יש לי שם הרבה שאלות ואולי זה מניח קצת את דעתי".

עוד נושא שעולה אצלך חזק זה הפער הזה בין האמת לזיוף, ככה לפחות אני מפרשת את זה ("מוסיקה לפרסומות", "אני רוצה לבכות אבל אני מרים", "מי שמסכים לשבוע מהקש לא יתעורר בבוקר כמו חדש"). כמאזינה וכקהל – מצד אחד אני מרגישה המון פגיעות וכנות במוזיקה שלך, ומצד שני, לפעמים כשאני רואה אותך על במה אני שואלת את עצמי האם זאת באמת *את* או איזושהי דמות שאת עוטה עלייך, איזשהו שריון שמגן עלייך מהחשיפה העצמית הכרוכה בכל הסיפור הזה (אולי זה חלק מהדבר הבלתי מפוענח הזה, שהזכרתי קודם). איך זה נראה מהצד שלך..?

"אני לא מרגישה שאני עוטה משהו, לפעמים הייתי רוצה. זאב טנא (המלך) פעם אמר לי – "מה שטוב בהופעות שלך זה שאת מופיעה כבנאדם". אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מקווה שכן וגם מפחדת שכן. בנאדם עולה על במה ושר וצועק מול קהל – מעשה מוזר ומטופש בגדול.
אבל תמיד אהבתי להרגיש את האנושיות במוזיקה שאני שומעת או רואה וחווה. תחשבי שיש לך פשוט דייט, עם קבוצת אנשים. באת אחרי יום שלם, אכילות סרטים, שמחה לוגיסטיקה, חיים שלמים. יש אינסוף אפשרויות לאיך הדבר הזה יראה וירגיש".

"דייט עם קבוצת אנשים" נשמע קצת מלחיץ, האמת. פחד במה – יש לך כזה? היה לך פעם?

"יש לי מלא סוגים של פחדים הכל מהכל. אני לא יודעת מה זה "פחד במה" של אנשים אחרים אבל יש לי את שלי, והשעות לפני שאני עולה להופעה הן לא קלות אבל בדר"כ מאוד משתלמות בסוף. כשהייתי בתיכון הלכתי לאודישנים ללהקה צבאית עמדתי מול הבוחנים רעדתי והיתה לי בחילה, גמגמתי חצי בית ולא קיבלו אותי, לפעמים פחד במה זה אחלה!"

גם חזרת לאחרונה מטור קצר באירופה.

"היו לנו טורים אדירים ומוזרים בארצות קרות, שרתי לאירופאים בעברית בעיקר, אולמות מלאים באופן מפתיע, מעט שינה, כמה שירים חדשים שנכתבו בטיסות ונוגנו לראשונה בטור, הרבה אמונה בלב. בעיקר אני מרגישה שאני מקיימת הבטחה שהבטחתי להילה הקטנה שרצתה לשיר וגם רצתה מאד לטייל, הבטחתי לה שהיא תשיר בכל מיני מקומות בעולם. למשך שנים זה היה נראה כמו אופציה שלא תקרה. אבל בטחתי במוסיקה שתביא אותי לשם ובינתיים הולך טוב. ובונוס – הטורים עשו לי "ריהב" מהתמכרות רצינית שלי  – שנ"צ".

הוצאת לאחרונה את "Tel Aviv is Useless", שיר באנגלית, בניגוד לשירים האחרים שלך שכולם בעברית. מכוונת לקריירה בינלאומית?

"אם צצים שירים שאני אוהבת, בכל שפה שיגיעו אני מקווה לזרום איתם. פעם הייתי שמה שירים שלי באנגלית בצד, היה נראה לי לא קשור, פלוס אני אוהבת עברית, והיא חברה טובה. אבל משהו בטור עשה לי תחושה חדשה לגבי שפה, בקטע שמוריד מהחשיבות והקודש, והכל הולך. כל מה שיש בו תוכן שמעניין ומרגש אותי".

נדמה לי, או שיש בשיר גם קריצה לפיג'יי הארווי? מה ההשפעות המוזיקליות שלך, בעצם?

"מלא דברים משפיעים וזה בא בתקופות. לאחרונה אני יושבת בבית ושומעת מלא מוסיקה קלאסית שעות ברצף. ולגבי פיג׳י, אני אוהבת אותה מאוד".

 אחרי החיבור היפה שהיה עם קורין אלאל בפסטיבל הפסנתר, עם איזו מוזיקאיות הכי היית רוצה לשתף פעולה?

"שאלה טובה. בילי אייליש. סתם. יש מלא מוזיקאיות מעולות שהייתי שמחה לשתף איתן פעולה ואין לי רשימה כזאת בשלוף, זה בדר"כ מגיע ומתחבר."

הילה רוח תופיע בבארבי ביום רביעי הבא (5.2) עם להקתה "הלם העתיד", ותארח את תמיר אלברט ועוזי רמירז. מופע פותח: אור אדרי

צילום: מתן רצבי

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

כבר בעונה הראשונה היה ברור ש"האחיות המוצלחות שלי" היא סדרה אחרת, שהציתה את תור הזהב ביצירה הנשית הקומית בטלויזיה הישראלית. כעת היא הגיעה לעונתה האחרונה. דלית נלקן מספרת על הדמויות הנשיות שמייצגת כל אחת מהאחיות ועל החשש שבעוד שנתיים מהיום, תור הזהב הנוכחי יגווע, גברים יכתבו מלחמה והמהפך הפמיניסטי יחזור אחורה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.