על זכותנו לבחור בלידות בית

מאת: גיל כץ

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

יצא לכן לחשוב פעם איך החברה שלנו הייתה נראית אם כל תינוק.ת שנולד.ה היה נולד.ת בקצב שנכון לו.ה ולאמא שלו.ה? מתוך פניות אמיתית למה ששניהם צריכים? מתוך בטחה בדרכם? איך החברה שלנו הייתה נראית, אם לכל אישה הייתה מיילדת פרטית שמלווה אותה מרגע הכניסה להריון, ועוזרת לה לבחור את המקום הכי נכון לה ללדת והאנשים הכי מתאימים עבורה?

מה שתיארתי פה קיים בעולם, במדינות מסוימות, מתוך הבנה שזה מיטיב את תהליך הלידה עבור האם והתינוק.

במרץ האחרון הוגשה הצעת חוק המבקשת להיטיב עם התנאים הכלכליים של לידת בית. על פי הצעת החוק, שהוגשה על ידי ח"כ מיכל שיר סגמן וח"כ קטי שטרית, אם אישה בוחרת ללדת בביתה, היא תוכל לקבל מביטוח לאומי סכום של 15,691 ₪ למימון לידת בית, סכום שעובר לבתי חולים על כל לידה שמתקיימת בבית חולים.

אני מברכת על הרפואה. באמת. היא מצילה חיים. אך יחד עם זאת התפיסה שלה כלפי לידות היא שזהו אירוע רפואי מסוכן. וזה לצד המורכבות של חוסר בכוח אדם וחוסר במשאבים שיאפשרו את שימת הלב הראויה לכל איש ואישה המגיעים לפתח בית החולים. תוך כדי שאני כותבת מילים אלו צורם לי שכדי ללדת צריך ללכת לבית חולים – בית של חולים – ביום שבו אנחנו הכי בריאות בעולם. אנחנו כל כך בריאות שאנחנו בוראות חיים.

רפואה מגוננת- על מי?

הלוואי שהיו יותר תנאים מאפשרים: נניח, מרכזי לידה שנמצאים סמוך לבתי החולים ויש בהם את כל האמצעים. הלוואי שכל אישה הייתה מקבלת בדיוק את התמיכה שהיא זקוקה לה, ולא רק חלק ממנה. הלוואי שכל אחת הייתה יכולה להשמיע את קולה ברגע הלידה מתוך תחושה פנימית שיש מקום למה שהיא אומרת ויש מי שבצד השני שיכול גם לתת לה את המענה שהיא זקוקה לו. כי הוא פנוי, כי זה אפשרי, כי היא יכולה לבחור. ואין לחץ. לא מבהילים אותה, לא מפעילים עליה לחץ כלשהו, אפילו לא הכי קטן. לא אומרים לה שהיא לא מבינה. לא מתנהלים איתה ברגע הקדוש הזה בלי להגיד לה מי הם ומה הם הולכים לעשות.

רופאים, רופאות וגם מיילדות, נמצאים שם בתפקידים כה משמעותיים, ואני מלאת הערכה כלפיהם, אבל, וזה אבל גדול, לא תמיד הם פנויים לראות את היולדת. את המקרה האישי שלה. את תהליך הלידה שלה. וגם אם הם כן רואים אותה לגמרי, הם נאלצים לא אחת להתנהל בתוך מערכת צפופה ודוחקת שלא משאירה להם ברירות.

Photo by Alexander Grey on Unsplash

כמה סיפורים שמעתי מחברותיי בתחום על פרוצדורות שנאלצו לקיים ללא רצונן כיוון שיש פרוטוקול שהן מחויבות לו, ולא מתוך צורך ספציפי שעולה מתהליך הלידה. כמה פעמים שמעתי על מקרים בהם הן ראו איך עוד רגע האישה יולדת אבל הרופא נכנס ואומר שצריך לסיים, אז חייבים לקדם את העניינים באופן שמתייחס לסיטואציה כניהול סיכונים, השומר בין היתר על המערכת מפני תביעות, הנצמד לפרוטוקולים יבשים שלא מבדילים בין כל מקרה לגופו ולא מתוך התבוננות על הלידה כתהליך טבעי מבסיסו.

לידה עם ערך

קטונתי מלדעת מה נכון בכל סיטואציה. אבל אני כן יודעת להגיד שיש ערך לבחירה. יש ערך לביטוי שלה. יש ערך לאופן שבו אני חווה את מי שסביבי וכמה בטוחה אני מרגישה שם. יש ערך לקצב שאני זקוקה לו כדי לאפשר לי ללדת. יש ערך להרגשה שמי שמולי הולך איתי יד ביד ולא מושך אותי לקצב שלו. ואין לי שעת סיום שאני חייבת להספיק אליה.

כי לידה היא חוויית קצה. היא הטריפ הכי מטורף שאפשר לעבור בחיים. היא לתת "כיף" שם למעלה בשמיים ולחזור לכאן עם עוד נשמה בין הידיים. ואנחנו שם. ביום הכי משנה חיים שיש לנו. חשופות, מתמסרות, זה קורה בגוף שלנו. אני חוזרת על זה: זה קורה בגוף שלנו. זה תהליך פיזי וטבעי שמתחולל בנו. ונכון, אולי נרצה שם עזרה. אולי נרצה חיבוק ומילה טובה. אולי נרצה שיאמרו לנו מה הולך לקרות. אולי נבקש לקחת אפידורל או כל דבר אחר שנרגיש שנכון לנו.

תמונה באדיבות הכותבת

את מה שנחווה שם עוד ניקח איתנו בגוף ובנפש לעוד שנים רבות. לכן כל כך חשוב שנחווה אותו בהרגשה תומכת, וזה בהחלט ישפיע עלינו ועל היכולת שלנו ליהנות מאינטימיות, ליהנות ממגע, על חוויית האימהות שלנו, על החיבור לתינוק שלנו, על הביטחון בעצמנו ובמערכת הרפואית, על התינוק שלנו שחווה את זה יחד איתנו. ולכן זה כל כך מכווץ אותי שלא תמיד אנחנו יודעות מה הזכויות שלנו. לא תמיד אנחנו בכלל מעזות לבקש, לשאול, לדבר. לא תמיד אנחנו מרגישות שבכלל הגיוני לשאול, הגיוני לברר, הגיוני לבחור. אז כן. זה הגיוני. והגיע הזמן שנעז. לשאול קודם כל את עצמנו מה נכון לנו. ואחר כך לדבר את זה החוצה.

איפה את רוצה ללדת?

אחרי הלידה האחרונה שלי הגננת של בתי ניגשה לבן-זוגי ואמרה לו שנגה מספרת לכולם שאמא ילדה בבית בבריכה עם שלוש מיילדות. היא והמטפלות היו בהלם. בבית?! בבריכה?! בלי אפידורל?! עם שלוש מיילדות?! לא היה לה מושג שזו בכלל אפשרות. היא לא ידעה שזה קיים ובטיחותי. היא לא ידעה שזה מסודר ומקצועי. לא היה לה מושג שזה מגובה ממשרד הבריאות ומאובזר בצורה מקיפה.

ונגי שלי, מבחינתה ככה באים ילדים לעולם. בבית שלהם. סביב שבט נשים תומכות ומרפאות. בקצב של אמא, במרחב הנעים לבני המשפחה. ואני בליבי תהיתי לעצמי מה התעצב לה בתודעה ביחס שלה ליכולות של גופה ולחוויית הלידה. ביחס כלפי אישה בזמן לידה בכבוד וברוך שהיו קיימים שם במגע.

תמונה באדיבות הכותבת

אז נכון, לא לכל אחת מתאימה לידת בית וזה לגיטימי וזו ממש לא השאיפה שלי בעצם הכתיבה על הנושא. עבורי מה שחשוב הוא לדבר על כך שהמנעד איפה, איך ועם מי ללדת כל כך רחב, הרבה יותר רחב מההחלטה האם ללדת בבית או בבית חולים. הוא כל כך רחב שהוא קיים בכל רגע ורגע מהכניסה להריון ועד שהתינוק נולד. הוא שזור מהרגע שבו אנחנו צריכות לקבל החלטות על בדיקות, תוך כדי שנוגעים בנו בזמן סקירות ההיריון, או בזמן בדיקת הפתיחה ועד לרגעים שבהם אנחנו צריכות להבין מה עוזר לנו להתמודד עם חוויית הלידה. והידע הזה הוא חשוב.

אבל, וזה אבל גדול, כדי שזה יקרה וכדי שנוכל לבחור איך ואיפה נעים לנו ללדת, צריכה להיות לנו אלטרנטיבה מאפשרת. לא רק מבחינה כלכלית, אלא מבחינת היכרות עם האפשרויות העומדות לרשותנו – שרופאי נשים יהיו מחויבים להציג בפני הנשים את האופציות השונות על מנת שיוכלו להרגיש ולהחליט על הפתרון המדויק ביותר עבורן לפי אופי ההיריון, אופי המשפחה ורצונן האישי.

לצערי זו לא התמונה. כיום, נשים שבוחרות בלידת בית משלמות מכיסן הפרטי בין 6,000 שקלים אם זו מיילדת אחת לבין 17,000 שקלים אם צוות מיילדות מלווה ומיילד אותן בביתן, בעוד שביטוח לאומי מעביר מענק אשפוז לבתי החולים על כל לידה שמתקיימת שם בסך 15,691 שקלים. לכן הצעת החוק החדשה כל כך משמעותית, כיוון שאם היא תעבור הסכום הזה יועבר ישירות ליולדת וכך תהיה לה האפשרות לבחור היכן היא רוצה ללדת.

תמונה באדיבות הכותבת

בתמונה, עפרית המיילדת בביקור ביתי במסגרת ליווי הריון רציף שקיבלתי ממנה, מקשיבה לדופק של נלי יחד עם נגי, שמבחינתה בטוחה שזה הליווי שקיים לכל אישה בהריון. אמן.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בבניין אחד ברחובות התבשרו על התחדשות עירונית ועל הדרך פירקו קהילה שלמה. השכונה היא שכונת קריית משה, שכונה עם רוב אתיופי מובהק וסטיגמות שמלווות אותה שנים. הטור מתאר מנקודת מבט אישית את המשמעות של התחדשות עירונית, והתפוררותה של קהילה שחיה ביחד 30 שנים והפכה למשפחה.
בשבוע שעבר התקיים כנס "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" בו דיברו על החשיבות של הנפש שלנו מאז מלחמת השבעה באוקטובר ובמאבק לשחרור החטופים והחלפת הממשלה. אחת מהדוברות בכנס, ד"ר הילי כוכבי, מסבירה את הקשר בין הנפשי לפוליטי ומדוע הפסיכולוגיה מאז ומעולם, לא הייתה ניטרלית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.