בראשון בערב, משפחות החטופים ומפגינים נוספים ירדו לשדרות בגין בירושלים והבעירו מדורה ואז עברו מצומת לצומת בכניסה לעיר וחסמו אותן, באקט של זעם מתפרץ שעד כה, טרם הגיע לירושלים. עד אותו ערב, אופיינה המחאה בעיר בנאומים, צעדות וקריאות להשבת החטופים. הזעם התעכב מלהגיע לירושלים. אבל בראשון בערב הוא כבר היה פה, נוכח ומורגש.
בסוף צעדת החסימות ואחרי ניסיון אחרון לחסום את הצומת המובילה לבית המשפט העליון – אקט שמבטא סירוב לשוב לשגרה בעיר הבירה ובמדינה כולה, שב הקהל לשדרות קפלן, מחוץ לכנסת. לאורך השדרה שמובילה לכנסת התמקמו מאהלים ושם, הכריזה מחאת נשים על הקמה של קבינט נשים באמצעות שלט עליו נכתב "בואי אמא, יש לנו ממשלה להחליף".
בצד השני של הרחוב, הוקם "מיצג הפגרה": בריכה מתנפחת, שמשיות ומגבות פרוסות עבור חברי הממשלה. דימויים של חופש. על המגבות הודפסו תמונות של בתי העוטף השרופים ועליהם איחוילם לבביים לחופשה מהנה.
מול מאהל נוסף, של לוחמי מלחמת יום כיפור, עמדו כמה גברים והתווכחו. אחד מהם נשא שלט בו נכתב "אני תומך בממשלה במלחמה". הגברים התווכחו על מהלכי הממשלה, על התמיכה הציבורית ועל השאלה האם המלחמה הזו מובילה אותנו לאבדון. אפשר היה לחשוב שמדובר בשיחה כנה וכואבת, מתוך שותפות גורל, אך כשהבחור עם השלט עזב את השיחה בלהט, בן שיחו הכריז במגפון "טיפש עולה במעלה העלייה". אישה שריצ'רץ' סתם את פיה ושעל מפשעתה כתם דם נשאה מקל עם שלט ובו תמונות של חטופות. מעליו כתוב "חודש שישי". חצי שנה. מי היה מאמין?
ביום שני, הרחוב כבר נראה ממש כמו עיר אוהלים, אפילו פסטיבל. השדרה הייתה מלאה באנשים. אוהלים פרטיים הוקמו במהלך הלילה ואנשים החלו להתקבץ ביניהם מעגלים-מעגלים. כל כמה מטרים הוצבה שוקת בה אנשים מילאו את בקבוקי המים שלהם וצחצחו שיניים בבוקר. אל מול אחד האוהלים, סייע מישהו לבחורה על כיסא גלגלים לרדת אל האוהל שלה. על האוהלים, ביניהם ועל הגדרות סביב, נתלו תמונות החטופים, צופים אל ההמון.
נועה ארגמני הביטה בבחור שניגן בחצוצרה, יוסף אל-זיאדנה הביט באישה שנשאה שלט "הם מתפגרים ואתם יוצאים לפגרה" ומישהי הניחה את ידה על תמונתו של הירש גולדברג והביטה בו. אנשים ביקשו לדבר. באחד המגעלים התקיימה שיחה עם חברת הכנסת נעמה לזימי. בתוך כל ההמון הזה התנגשתי במישהי ומיהרתי להתנצל. "אנחנו תמיד מתנצלות!" היא צחקה לעברי. "הם אף פעם לא". היא המשיכה ללכת וסיימה בקריאה "אל תתנצלי! אף פעם!". בחור צעיר ניגש לבחורה עם חולה של "עומדים ביחד" ושאל בצניעות אם תוכל להסביר לו מה קורה פה ומה הקשר בין החטופים לדמוקרטיה, בין הדרישה להשבתם לשלום? השניים גלשו במהרה לשיחה על הקשר בין המחאות והאם זו בעצם מחאה אחת גדולה?
לצד השניים התקיים מעגל שיח שאורגן בידי הקולקטיב המזרחי-אזרחי ו"במקום", על דמוקרטיה, שוויון ותכנון מרחבי שעסק בשיקום מרחב העוטף ומשבר הרשויות בדרום. ד"ר מיכל ברייאר תיארה את הקושי לשקם כל עוד המלחמה נמשכת ודיברה על חוסר השוויון בשיקום ועל הפער בין רשויות חזקות לחלשות, ביכולת לשקם את שנהרס. בלונים ועליהם הכתובת "בחירות" הופרחו לשמיים בהמוניהם.
בערב התכנסו כולם סביב הבמה המרכזית לשמוע נאומים של בני משפחות החטופים, הנרצחים ושל מנהיגים שונים.
חצי שנה חלפה מאז השבעה באוקטובר. חצי שנה בה פחדנו לדמיין מה יכול להיות פה. חצי שנה בה התרגלנו לשגרת המלחמה, למוות, לבשורות האיוב היומיומיות, להרס. החיים הפכו לעמוסים בחרדה תמידית. בשלושת הימים האחרונים בירושלים נדמה היה שיש מקום לכעס על המצב. לזעם אפילו – אבל גם לתקווה.
בימים האחרונים בירושלים, משתתפות.ים אפשרו לעצמם לדמיין את החטופים חוזרים, מעגלי שיחה הפכו לפרלמנטים אזרחיים וא.נשים ביקשו לשאול איך קמים מהשפל הזה? איך מחזירים אותם הביתה? ואיך בונים פה חיים שראוי לחיותם, עבור כולנו?
