"אשת ספר" בודקת את הנשים של "משחקי הרעב" ושל "דמדומים"

אי שם בשנת 2011, כשעוד חשבתי שאני נערה מיוחדת ואנינת טעם באופן מיוחד, חברה הביאה לי לקרוא את הספר הראשון של "משחקי הרעב" שכתבה סוזן קולינס. אם להודות באמת ובפשע, אותה חברה הביאה לי לקרוא אותו כדי שאבין על מה מבוסס הסרט בעל אותו השם שיצא שנה מאוחר יותר. אני מודה שז'אנר ההרפתקאות בואכה מדע בדיוני אף פעם לא היה חביב עליי בשום צורה, אבל משהו בסדרת הספרים הזו גרם לי להישאב פנימה. אני לא זוכרת תוך כמה זמן גמעתי את הספר הראשון, אבל אני זוכרת שאת שני הספרים הנוספים בסדרה שתיתי באותה מהירות ובאותה תשוקה לדעת איך כל הסיפור הזה יתקדם.

כשהייתי נערה היה לי קשה למצוא סדרת ספרי נוער שבאמת אוהב. תקראו לי נשמה זקנה, אבל באמת הרגשתי שכל הספרים מנסים לדחוף לי רומנטיקה בכוח, ולא תמיד זה מתאים. בכל ביקור בספריה הייתי עוברת במדף סיפורת הנוער, מתבאסת מהנושאים ועוברת למדפים של "הגדולים" ומחפשת ספרים שלא תמיד היו תואמים לגילי. מאז "משחקי הרעב" לא מצאתי עוד סדרת נוער שתפסה אותי ככה וגרמה לי להישאב לתוכה ובכלל לשכוח שמדובר בסדרת נוער ולא בסדרת ספרי מתח למבוגרים בלבד.

הספר שהשפיע על איך שאני רואה דמויות נשיות ראשיות עד היום

למי מכן שאיכשהו הצליחה לחמוק מהתופעה התרבותית המרהיבה הזו- הטרילוגיה הזו עוקבת אחרי החיים של נערה בשם קטניס שחיה בפאנם, "אמריקה הצפונית" שלאחר האפוקליפסה. הרכב המדינה משתנה, והוא מורכב מ-12 מחוזות ומ"הקפיטול", עיר הבירה הגדולה והססגונית. קטניס היא נערה בת 16 שחיה במחוז 12, המחוז המרוחק והעני ביותר בכל המדינה. באותה מדינה קיים אירוע חשוב בשם "משחקי הרעב"- פעם בשנה, כל מחוז שולח בן אחד ובת אחת בגילאי 12 עד 18 לקרב עד המוות אל מול נערים ונערות אחרים. מי שנשאר אחרון זוכה בתהילה וחיי עושר ופאר לא נתפסים. המשחקים משודרים בשידור חי ברחבי המדינה ובכל המחוזות, ואין לדעת מה יהיו תנאי השטח שבהם הנערים יאלצו לשרוד ולהילחם.

הספר הראשון מקבל תפנית ראשונה ומצמררת ברגע הגרלת הנערים והנערות שישלחו למשחקים. אחותה הקטנה של קטניס, פרים בת ה-12, נבחרת באותה הגרלה. קטניס, בלהט הרגע, מתנדבת להחליפה במשחקים. קטניס נשלחת למשחקים יחד עם פיטה, נער בן גילה, ושניהם נשלחים לקפיטול על מנת להתכונן ולהתחיל את הקרב על חייהם.

קשה לסקור את הטרילוגיה כולה בטור אחד, ולכן אנסה להעביר נקודה אחת שבעיניי תקפה לכולה אך לספר הראשון בפרט – הדמות של קטניס פתחה פתח חדש  לדמויות נשיות ראשיות אקטיביות בספרות הנוער החדשה. זה לא שלא ראינו כבר דמויות נשיות ראשיות בספרי מתח והרפתקאות לנוער, אבל לפחות בעיניים שלי ושל בנות הדור שלי, ראינו לראשונה אישה אקטיבית בסיפור של עצמה. העובדה שהסיפור יצא בתחילת שנות ההתבגרות שלי השפיעה על איך שאני רואה דמויות נשיות עד היום.

ההשוואה שהייתה הכי בולטת בזמנו היא בין הדמות של קטניס לבלה, הדמות הנשית הראשית בסדרת הספרים "דמדומים" –  שהפכה לסדרת סרטים פופולארית לא פחות באותן השנים של "משחקי הרעב". סאגת "דמדומים" מספרת את סיפור המפגש בין בלה, נערה אמריקאית נורמטיבית ובין אדוארד, ערפד מסתורי שבדיוק הגיע לתיכון שלה. במהלך הסאגה הם מתאהבים ונאלצים להתמודד עם אתגרים רבים, הגדול מהם הוא תאוות הדם של אדוארד והמאבק שלו בין הרצון לשתות את דמה ובין הרצון להיות איתה בקשר זוג.

שני הספרים האלה מגיעים מסוגות ספרותיות שונות באופן יחסי. נהוג להתייחס ל"דמדומים" כספר פנטזיה רומנטי ואל "משחקי הרעב" כספר פנטזיה והרפתקאות. בעיניי, ההשוואה ביניהם חשובה משום שהמכנה המשותף שאני מוצאת בין השניים הוא הניסיון להנגיש את עולם הפנטזיה גם לבנות. אם עד אז הדמויות הנשיות באותם ספרים היו לרוב נסיכות, מלכות או האהובות של הגיבורים, כאן יש ניסיון להעמיד דמויות נשיות במרכז.

עם זאת, חשוב לשים את הדגש על האפקט שאותה גיבורה משאירה על הקוראות שלה ולמסר שאיתו היא שולחת את הנערות הקוראות לחיים שלאחר הקריאה. במובן הזה , בלה מדמדומים וקטניס ממשחקי הרעב מציעות לקוראות הצעירות שני מודלים שונים של נשיות.

קטניס ופיטה משחקים בתפקידים מגדריים  

"אם פיטה ואני נמות שנינו, או שהם יחשבו שזה מה שעומד לקרות…האצבעות שלי מגששות אחר השקיק בחגורתי, פורמות את קישוריו. פיטה רואה אותו ולופת את מפרק ידי. 'לא, אני לא אתן לך.' 'תסמוך עליי,' אני לוחשת. הוא מביט בי רגע ממושך, ואז מרפה ממני. אני פותחת את השקיק ושופכת חופן גרגירי יער אל כף ידו. ואז ממלאת את כף ידי. 'נספור עד שלוש?' פיטה רוכן אליי ומנשק אותי נשיקה אחת, עדינה מאוד. 'נספור עד שלוש,' הוא אומר. אנחנו עומדים גב אל גב וכפות הידיים הפנויות שלנו משולבות בכוח." (עמ' 310).

הבדל גדול בין הספרים הוא היחס אל הקשרים הרומנטיים הפוטנציאלים בספר. ב"דמדומים", עניין הקשרים הרומנטיים הוא מרכז העניינים, עד שלעיתים אפשר בכלל לשכוח שהרומן מסווג גם כפנטזיה. אני מודה ומתוודה שהז'אנר הרומנטי הוא אולי הז'אנר שנמצא אצלי בתחתית רשימת ההעדפות. וכמובן שאין שום דבר רע ברומנים רומנטיים, אך ההתעסקות אך ורק בסוגיות הרומנטיות ובלבטים שלה בין אדוארד לג'ייקוב יכולה להסיט את תשומת הלב מהאספקטים היפים האחרים שקיימים ברומן.

כבר בעיניים של נערות בנות 12, הדמות של בלה מורגשת ומועברת לקוראות כדמות פסיבית לחלוטין, שכמעט ולא שולטת בגורלה ולא מבצעת שום פעולה אקטיבית על מנת להגיע למטרה מסוימת, וגם כשהיא כן מבצעת פעולות אקטיביות הן לרוב פעולות שלא פועלות לטובתה. למשל, בספר השני בסדרה אדוארד עוזב את בלה כי הוא מרגיש שהוא דמות מזיקה בחייה והיא לא מוכנה לקבל את זה. כשהוא נעלם מהעיירה בה היא חיה היא מסרבת להמשיך הלאה, חושבת רק עליו ועושה פעולות מסוכנות בכוונה על מנת לגרום לו להופיע.

ב"משחקי הרעב" הרגשתי שמצאתי איזון. כן קיים עניין רומנטי מתפתח במהלך הטרילוגיה- ההתלבטות של קטניס בין גייל, חבר הילדות שלה, לבין פיטה, הנער שנשלח איתה למשחקים, מקבלת מקום של כבוד בסדרה, אך היא אינה מאפילה על התוכן האמיתי של הרומן. רוב רובו של הספר מתעסק בסיפור ההישרדות שלה, כיצד היא משתמשת בתחבולות ובחוכמה גדולה על מנת לגבור על המתחרים שלה, כיצד היא מצליחה ליצור חברות וקשר אמיתי עם אנשים נוספים במהלך הסיטואציה הזו והכי חשוב- לרגע אחד היא לא נותנת לנו לשכוח את המציאות ההזויה שבה היא נמצאת.

"הנאהבים חסרי המזל… פיטה לא סטה כנראה מהתוכנית הזאת אפילו לרגע. אחרת למה קברניטי המחשק יערכו שינוי לא צפוי כזה בכללים? בהתחשב בכך שיש לפיטה ולי סיכוי לנצח, ה'רומן' שלנו כנראה פופולארי כל כך בקרב הקהל, שהפיכתו לבלתי אפשרי עלולה לפגוע בהצלחת המשחקים. ולא בזכותי. כל מה שעשיתי היה להצליח לא להרוג את פיטה. לא משנה מה היו מעשיו בזירה, כנראה הוא הצליח לשכנע את הקהל שהמטרה שלו היא להגן על חיי. איך שהניד בראשו לשלילה כדי שלא ארוץ אל קרן השפע. איך שנאבק בקייטו כדי שאוכל להימלט. אפילו את הברית עם הקרייריסטים כרת כנראה כדי לגונן עלי. מתברר שפיטה לא סיכן אותי אפילו לרגע. המחשבה מעלה על פני חיוך. אני שומטת את ידי ונושאת מבט אל אור הירח כדי לוודא שהמצלמות קולטות את החיוך." (עמ' 225-226).

הטרילוגיה שסוזן קולינס יצרה נתנה לי ולבנות דורי את האסמכתא הסופית שהסיפורת שלנו לא צריכה להיות אך ורק רומנטית ושספרי הרפתקאות הם לא רק "של בנים". לאחר שהסדרה צברה תאוצה ראינו סדרות רבות של סופרות שעשו דבר דומה- הן התחילו לשחק עם האיזון שבין הרומנטיקה לבין האספקטים האחרים שיש לדמויות הנערות שלהן, ולא רק להתמקד בהתלבטויות שלהן לגבי נשף הסיום ונשיקות ראשונות.

לקריאת טורים נוספים של "אשת ספר" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: מהסרט "משחקי הרעב", LIONSGATE. תמונה מהסרט "דמדומים": Summit Entertainment