מאת: יהלי אגאי
יום אחרי יום העצמאות, הושעתה סברין מסרווה מעבודתה כמורה לערבית ומחנכת בבית ספר בגני תקווה, בשל השתתפותה בהפגנת 'צעדת השיבה' השנתית של אזרחי ישראל הפלסטינים. הרדיפה הפוליטית הזו הובלה על ידי חלק מתלמידיה, שראו אותה בתמונות מהצעדה ופתחו קבוצת וואטסאפ שמטרתה – לגרום לפיטוריה. עוד לפני השעייתה של סברין, נראה שהתקשורת הישראלית לא יכולה לקבל מספיק סיפורים על עימותים פוליטיים בין תלמידי ותלמידות תיכון למורים ומורות ולמנהלים. מאז פרוץ המלחמה, התנגשויות בין מוריםות ומנהליםות לתלמידיםות הפכו לסנסציה שאין כמותה.
לאורך החודשים האחרונים, בלטו בתי הספר בתל אביב בשל עימותים חוזרים ונשנים, לרוב, של תלמידיםות ימניםות ומנהליםות שמאלניםות. בתור בוגרת תיכון טרייה למדי מתל־אביב, עם חברים שעדיין בבית הספר והיכרות אישית עם חלק מהתיכונים והמנהלים המעורבים, שמעתי על הסיפורים האלה ממקור ראשון, לפעמים לפני שהם התפרסמו בתקשורת. האופן בו סוקרו נראה לי תמוה. מקרים סתמיים, ברובם, של תיכוניסטים מתריסים ואנשי חינוך שאולי נוהגים בחוסר אחריות, הפכו לפתע לשדה קרב במלחמת התרבות ולדלק מזהם במיוחד למדורת הלאומנות. אז אחרי ששקע האבק, נפגשתי עם תלמידות משלושת בתי הספר בהם התרחשו עימותים: עירוני ד', עירוני י"ד וגימנסיה הרצליה כדי לשמוע את נקודת מבטן על האירועים.
מה קרה בעירוני ד'
עם פרוץ המלחמה, התפרסם האירוע התקשורתי הראשון. הדיווחים נבעו בתחילה מעיתונאים ימנים כמו ינון מגל ועמית סגל ובמהרה הגיעו לערוצי המיינסטרים. לגרסתם, מנהל בית הספר עירוני ד', אורי לס, זימן תלמידים לשיחת נזיפה על כך שהתעטפו בדגל ישראל, לאחר שתלמידים אחרים טענו שמדובר בדגל פוגעני.
הילדים הננזפים והוריהם הגיבו בדיווח האירוע לתקשורת ולמשרד החינוך ועידוד תלמידים נוספים להגיע לבית הספר עטופים בדגל ישראל. בכתבות שפורסמו מרואיינים הילדים הננזפים, שטוענים שלס מתנגד לדגל ולגיוס חובה ומדברים על מחאה נגד תלמידי בית הספר ש"תומכים בטרור", לטענתם. מרואיינים גם ההורים, שטוענים שתלמידי בית הספר הגיעו בעבר עטופים בדגלי פלסטין ומרואיין גם לס, מנהל בית הספר, שמדגיש שהשיחה עם התלמידים עסקה בערכים ובהוזלה של הדגל.
אגם (שם בדוי), הוא תלמיד עירוני ד' בכיתה י"ב. הוא מתאר עצמו כבעל דעות שמאל. בשיחתנו, הוא מתאר את בית הספר כמרחב שמאלני "יחסית למיינסטרים" ושחיכוכים פוליטיים הם לא אירוע נדיר בין התלמידים. אך עם פרוץ המלחמה, הוא מתאר, מצא את עצמו, ביחד עם חבריו, בלב הסערה. "חזרנו לבית הספר וכמה תלמידים, שבעבר כבר דיברו אלינו בצורה אלימה, התעטפו בדגלי ישראל ובחולצות של צה"ל והחלו לרקוד באמצע בית הספר", הוא מספר. "הם עשו את זה באופן מופגן, בכוונה, בניסיון ליצור חיכוך. חלק מהילדים ה'שמאלנים' פנו לאחת המורות ואמרו לה שהם לא מרגישים בטוחים. הפנייה הייתה על רקע ביטחון אישי, לא על נושא הדגל. וכשזה הגיע למנהל, הוא רצה לעשות איתם שיחה". אותם נערים, אגם מציין, כבר הטרידו בעבר את אגם וחבריו ואיימו עליהם באלימות על רקע פעילות פוליטית שלהם נגד הכיבוש.
בשיחה, מספר אגם, המנהל הסביר לתלמידים שדגל ישראל הוא "בעייתי" עבור אנשים מסוימים. "לא רצינו בכלל לדבר על הדגל", אומר אגם. "רצינו רק להרגיש בטוחים".
הכוונה של לס אולי הייתה טובה, אך הנזק כבר נגרם. "הם יצאו מהשיחה בתחושה שאוסרים עליהם להניף את הדגל ושהמנהל טוען שמדובר בדגל פוגעני", אומר אגם. מכאן, החל להתגלגל כדור השלג. "הם העבירו הודעה בקבוצות וואטסאפ עם תלמידים, על זה שכביכול אוסרים עליהם להניף את הדגל ואז פתחו קבוצה עם כל מי שמתכנן לבוא לבית הספר עטוף בדגל כדי להראות למנהל. בתוך כל זה, אנחנו, התלמידים, הרגשנו מאוד מאוימים ונשארנו בתחושה רעה… כי במקום לקבל שקט וביטחון, החיכוך רק גדל".
מכאן, הסיפור הגיע לגופי תקשורת שמסגרו אותו כסיפור על מנהל קיצוני ומנותק שאוסר הנפת דגלי ישראל בבית הספר. "אחרי זה, המנהל ישב איתם להסדיר את זה", אומר אגם. "הדבר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא מתנגד לדגל. אנחנו הרגשו מאוד נטושים – כי עכשיו יש חבורה של אנשים כועסים, שההנהלה הדליקה, אחרי שביקשנו להרגיש בטוחים". יום למחרת, מספר אגם, מסדרון בית הספר היה מקושט בדגלי ישראל. "זה הרגיש כמו סיוט של יחסי ציבור. לס עודד את כולם להגיע עם דגלי ישראל ולתלות בכיתה. ואותם תלמידים קפצו על ההזדמנות 'לתלות דגלי ישראל בכיתה של השמאלנים', כמו ששמעתי אותם אומרים. כל החוויה הייתה מאוד מפחידה ולא נעימה".
"הרבה מזה מגיע ממקום של ריב בין תלמיד כועס, למורה שלו", מסכם אגם. "זה אפילו לא בהכרח קשור לפוליטיקה".
מה קרה בעירוני י"ד
לאחר סערת הדגל בד' ההתלקחות השניה לא איחרה לבוא, הפעם בתיכון עירוני י"ד בשכונת שיכון דן בצפון מזרח העיר, בחודש דצמבר.
הקונפליקט החל בשל התבטאות של מנהלת בית הספר, יעל איילון, ברשת, בתוכה הבעת צער על כאב החפים מפשע ברצועת עזה, שיתוף מראות ההרס הנרחב, תמונה של דגל פלסטין ושימוש במילה 'כיבוש'. הפוסטים של איילון הגיעו לתלמידים ולהורים שהגיעו להפגין מול בית הספר, כשגם הם עטופים בדגלי ישראל. ההפגנה הסתיימה בקטטה בה היה מעורב מורה מי"ד. לאחר האירוע, זומנה איילון לשימוע בעיריית תל אביב והושעתה מניהול בית הספר. משרד החינוך הודיע שיחקור את ההתבטאויות.
רונה, תלמידת עירוני י"ד בת 15 ש"לא כל כך מתעניינת בנושאים פוליטיים", מספרת על הדברים מנקודת המבט שלה. "המנהלת העלתה את דעתה בפייסבוק וילדים מסוימים תפסו את זה באופן קיצוני, מעליב או לא מתאים והם החליטו לפעול כנגד זה", היא אומרת. "ההפגנות שהיו בהתחלה היו אלימות. עם שפה לא מכבדת והתנהגות מאוד קיצונית, עד כדי מכות".
איך זה הגיע לכזאת אלימות שילדים הולכים מכות עם מורים?
"זה התחיל מהפגנה, אבל הילדים, תלמידי החטיבה, לקחו את זה צעד קדימה וניסו להיכנס למבנה של התיכון בזמן שתלמידים נבחנו לבגרות. מנהל התיכון עצר אותם, בהתחלה ביקש שיפסיקו ואחרי זה, החל לדחוף אותם החוצה. ילד אחד דחף אותו בחזרה, המנהל התעצבן והתחיל לרוץ אחריו".
רונה מאמינה שהעיסוק החדשותי בפוסט תרם בוודאות להסלמה בבית הספר. "העובדה שהעלו את בית הספר שלנו לתקשורת, רק נתן לילדים יותר מוטיבציה", היא אומרת. "במשך שבוע לא היו לנו שיעורים אמיתיים. דיברו רק על ההפגנות ועל הדעות הפוליטיות".
אני משוחחת עם רונה על הדעה הרווחת בקרב הציבור הישראלי, שבתי הספר בתל אביב מפעילים מכבש פוליטי שמאלני על תלמידים. "רוב המורים לא מביעים את דעתם. הרבה גם לא מסכימים עם אותה מנהלת על מה שכתבה", אומרת רונה. "לדעתי רוב האנשים שגרים בשכונה שלי ימניים דווקא וזה באמת מרגיש שכל אחד חופשי להביע את דעתו. נותנים לנו להביע את עצמנו בבית הספר. המורים דיברו עם הכיתה שלנו אחרי ההפגנות", מספרת רונה. "הם מאוד הכילו. חלק כעסו על האלימות, אבל מאוד עודדו אותנו להביע את הדעה שלנו".
"מה שהפריע לילדים בבית הספר, זה שכשהמנהלת העלתה את הפוסט ההוא לרשתות, היא כאילו ייצגה אותם, כמנהלת בית הספר והפכה אותו ל"בית ספר של שמאלנים"", אומרת רונה. נראה שזה הזיהוי עם התדמית של בית הספר התל-אביבי והמנותק שהלהיט את הרוחות, הרבה יותר מהדעות של איילון עצמן.
מה קרה בגימנסיה הרצליה
גמנסיה הרצליה היא מוקד הסנסציה הפוליטית השלישית ואולי הנפיצה ביותר. בחודש ינואר עלה לרשתות סרטון שמיד הפך ויראלי, בו נראה מנהל הגימנסיה, זאב דגני, מתעמת עם איש חב"ד שמסייע לתלמיד להניח תפילין מחוץ לשער בית הספר. התיעוד, בו נראה דגני מגרש את אותו חב"דניק משער בית הספר ושואל את התלמיד 'למה אתה עושה את זה?' התפרסם בגופי מדיה ובחדשות. יום למחרת, הגיעו מאות תלמידיםות, מלוויםות בח"כ אלמוג כהן, להפגין מול בית הספר, תוך הנחת תפילין משותפת. התלמידים שהתנגדו למהלך והתעמתו עם ח"כ כהן, זכו לקללות ואיומים. תלמיד אחד תועד כשהוא נמלט בריצה מחבורת נערים שרודפת אחריו עם שוקר חשמלי.
"בעיקרון אסור להקים עמדות של חב"ד במרחק מאה מטרים מבית הספר", אומרת נועה (שם בדוי), תלמידת בית הספר. "ובדיוק כשחב"דניק הציע לתלמיד להניח תפילין, המנהל יצא. לטענת הצוות, התלמיד, בכיתה ז', אמר למנהל שהוא לא רוצה להניח תפילין ומשם המנהל ניסה לסייע לתלמיד אל מול החב"דניק שכביכול כופה עליו את הנחת התפילין". תלמיד מבוגר יותר שראה מחלון הכיתה מה שנראה לו ככפייה חילונית יצא אל עמדת החב"ד להניח תפילין בהתרסה מול דגני, והעימות ביניהם צולם.
הסרטון צבר תשומת לב ומכאן החל כדור השלג להתגלגל. "בסרטון זה באמת נראה כאילו המנהל עושה משהו ממש לא בסדר", אומרת נועה. "כאילו הוא כופה על הילד להוריד את התפילין". יום למחרת הפרסום, הגיעו תלמידי גימנסיה, מלווים בנערים מתיכונים אחרים ובסלבריטאים ימניים כמו "הצל", ח"כ אלמוג כהן וקובי פרץ וארגנו ספק הנחת תפילין המונית ספק הפגנה, בכניסה לבית הספר.
"היה מפתיע לראות איך הם עושים מזה כיף וצחוקים", אומרת נועה. "הייתה שם מסיבה משוגעת של שירים, דגלים, תפילין". על פי נועה, יותר מהפגנה של חופש דת, היה האירוע משחק של כוח מול ההנהלה וניסיון לנפץ את התדמית של בית הספר, כבית ספר שמאלני-תל-אביבי. "אחד מהדברים שהרכז שכבה שלי אמר זה שאף אחד לא עוצר אף אחד מלהניח תפילין בבית ספר", אומרת נועה. "יש לנו בית כנסת בבית ספר, כל אחד יכול ללכת לבית כנסת ולהניח תפילין, אבל זו לא הייתה הפואנטה". במהלך האירועים, תלמיד מהשכבה של נועה הותקף על ידי המפגינים ונפגע מטייזר, אחרי שהתעמת עם ח"כ אלמוג כהן.
וגם התלמיד הזה שלא חסך ביקורת מח"כ אלמוג כהן. pic.twitter.com/txRxZENm1s
— אור רביד | Or Ravid (@OrRavid) January 10, 2024
"אני חושבת שהגענו לקצה הזה כי דגני שכח שהתפקיד שלו זה להיות מנהל", אומרת נועה. "יש לו כוונות טובות, אבל הוא שוכח שהתפקיד שלו זה להיות איתנו, עם הצוות ועם התלמידים. ולא רק לעסוק ביחסי ציבור. הרבה מהתלמידים מרגישים ככה, משמאל ומימין. יש הרבה אכזבה ממנו. אנחנו כועסים עליו כי יש תחושה שהוא מפקיר את בית הספר, התלמידים והצוות לטובת המוניטין שלו. הוא רצה להיראות גיבור עבור קהל מסוים – הדברים התדרדרו והוא התחבא. וזה בא על חשבון הביטחון שלנו, של התלמידים", היא אומרת. "אם במקום ההפגנה היו מגיעים הורים להביע תמיכה, הוא היה יוצא לקבל את הכפיים שלו".
למה את חושבת שהתקשורת כל כך אוהבת את הסיפור הזה?
"ההשערה שלי היא שיש על תל אביב סטיגמה של מקום שמאלני ומנותק, בועה. ולאט לאט, להיות ימני בתל אביב הפך מגניב. חתרני. זה גם סוג של מרד נעורים. לעשות הפוך, לא להיות כמו כולם".
את מרגישה שיש בבית הספר כפייה של אג'נדה פוליטית?
"אני לא חושבת שאנחנו מדוכאים מבחינה פוליטית, אבל בהחלט יש נרטיב פוליטי שמחנכים לפיו. נערים ימנים מרגישים בכיתה מאוד נרדפים. גם החבר'ה שיותר מאמינים, יותר דתיים, לא מרגישים בנוח, לא מרגישים שהקול שלהם יכול להישמע. הם מדברים על זה הרבה, שהם לא מרגישים שיש להם מקום בדיון. אותי זה בעיקר מבאס, כי יש לנו פוטנציאל להיות בית ספר קצת יותר אלטרנטיבי, אבל יש הרבה טעויות בדרך. התחושה שדוחפים אג'נדה לגרון, יש מי שיודע להתמודד עם זה ויש מי שיותר קשה לו. אני חושבת שאם בית הספר היה פחות מבהיק את השמאלניות שלו ועושה דברים באופן יותר עדין ומתחשב, אולי גם יותר נקודתי, הוא היה יוצר הרבה פחות אנטגוניזם".
הגימנסיה אכן זוכה לתדמית "שמאלנית" כבר שנים רבות, עם אירועים כמו 'בית ספר לדמוקרטיה' בספטמבר או מועדון "קולנוע פוליטי", המודגשים על ידי מבקריו מימין של המנהל דגני כראיה לאג'נדה החינוכית ה'קיצונית' בבית הספר. "מה שהם מפספסים כשהם מתנגדים לזה", אומרת נועה, "זה שבתוך תכנית הלימודים שלנו מושרשים דברים שמייצגים תפיסות פוליטיות מהצד השני. כשאנחנו לומדים בשיעורי היסטוריה על קום המדינה או כשאנחנו מקבלים מבית הספר עזרה בנושאים של גיוס – זה מציג צד אחד. אבל מבחינתם, זה רגיל, ניטרלי, זה לא פוליטי. אני חושבת ששיח פוליטי זה דבר חשוב ובהמון מקומות הוא כבר לא מקובל".
למה זה מעניין
אז למה כל זה מעניין? התלמידות איתן דיברתי הסבירו בנחרצות את העיסוק התקשורתי בעימותים בין מנהלים שמאלנים ותלמידים ימנים ככזה שמשלהב בני נוער ומחזק את חוויית הריגוש החתרני ואת תחושת ההשתקה של אנשי ימין.
בעיני, הסיפורים האלו מעניינים משום שהם מסייעים לצייר נרטיב של מלחמת תרבות ומעמדות. הם מתחברים לסנטימנט ציבורי רחב: השמאל בתפקיד הסמכות, האליטה המבוגרת שרחוקה מהעממיות ומהמסורת, והימין בתפקיד הנדכאים, ההמונים הצעירים והאותנטיים. בתוך הסיפור הזה, גם תל אביב היא דמות: היא המקום היחיד בו השמאל הוא הרוב (או לפחות ברמת הסטיגמה) והנערים הימנים זוכים בו להילה של מרד נעורים פרולטרי ומהפכני, של ניפוץ סמכות (גם אם ברובם מדובר בנערים ממעמד בינוני-גבוה הזוכים לפריבילגיות זהות לחבריהם השמאלנים).
החשיבות של הנרטיב הזה עבור הימין ברורה. היא מאפשרת לזהות שמאל, פרוגרסיביות ופלורליזם עם ממסדיות מסואבת, בורגנית ודכאנית, גם כאשר הממסד הישראלי הוא ימני ושמרני מאי פעם. מנגד, הוא משווה לדעות ימין, לדת, שמרנות ולאומנות זוהר של מאבק מיעוט אופוזיציוני, צעירים דעתניים שמורדים בסמכות והולכים נגד הזרם, גם אם בפועל אלו הדעות הרווחות במדינה. פחות מובהק אבל חשוב גם כן הוא העניין שהשמאל האשכנזי-ממסדי מגלה בשימור הנרטיב הזה בדיוק. עבורו, הסיפורים הללו הם דרך לפטור את הימין כ"אספסוף", נוער פרוע, משולהב ונבער ואת עצמו להמשיך לראות כהגמון כל-יודע. הערות גזעניות שמייחסות את האלימות של התלמידים למזרחיות ומסורתיות לא נעדרו מהתגובות לסרטונים מעירוני י"ד והגימנסיה.
בהיפוך לימין, עבור אותו מחנה, תל־אביב היא המעוז האחרון של אחיזת השמאל בסמכות, המקום האחרון בו הימין הקיצוני הוא אופוזיציה מטורללת שאפשר לנפנף. אולי היחס הזה מבטא משהו עמוק יותר, סירוב או חוסר יכולת לראות כיצד הלאומנות, הפנאטיות הדתית והשמרנות האלימה הן תולדתו הטבעית והבלתי נמנעת של ה'שמאל' של הממסד הציוני האשכנזי, וכלל לא ניגוד רעיוני אליו. אולי הנרטיב הזה מאפשר לראות את ח"כ אלמוג כהן והצל, סמוטריץ' ובן גביר, כילדים סוררים שלא הפנימו את החינוך שניתן להם במקום כאנשים בוגרים וחזקים שפועלים בדיוק לפי הערכים שלפיהם חונכו.
