לפני קצת יותר משבוע יצאנו כולנו, פחות 29 אזרחיםות שנהרגו, ממאורות המקלט והתבוננו במציאות שהרכיב היציב היחיד בה הוא הכאוס. כל אחת ואחד מאיתנו יצאו אל העשן, האבק והעיניים של יקירנו וניסינו להבין 12 יום מטלטלים של טילים בליסטיים מאיימים.
אם היו שואלים אותי לשם המלחמה הזו, הייתי מציעה משהו כמו "אפיזודה של אימה", "חרדה בממ"ד", "מתי זה יגמר?" או "אני כאן זרוקה בחושך עם המשפחה שלי ולא יודעת אם נקום בבוקר הבא".
לאו דווקא "עם כלביא".
אני כותבת את זה כי ברגע ההוא, בו נחלצנו מהממ"דים, כשמטר הטילים מאיראן נעצר, שטף אותנו מטר אחר. מטר של ברכות על הניצחון ההרואי שהובילה ישראל על איראן. ראש הממשלה הכריז על "ניצחון היסטורי", והוסיף ואמר כי "מכת הפתיחה תרשם בדברי הימים, אנחנו נלחמנו בעוז והשגנו ניצחון גדול". להכרזתו נוספו גם פסוקים כמו "השם עוז לעמו ייתן".
באותו זמן, יצא המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית, עלי חמינאי, אל העם האיראני ובירך בדיוק על אותו הדבר. על ניצחון היסטורי, על אי-כניעתה של איראן למערב. הנשיא פזשכיאן יצא לברך את הצבא האיראני ואת משמרות המהפכה על הניצחון וכך גם מזכ"ל החיזבאללה החדש, נעים קאסם.
הכרזה על ניצחון לא בהכרח קשורה לתוצאות המלחמה. היא קשורה בעיקר לצורך להסביר לעם ששילם מחיר נורא, מדוע הוא שילם אותו – ולשכנע אותו שזה היה שווה את זה. עבור זה, לא נדרשות עובדות, נדרש רק סיפור. אם הוא מלווה במילים גדולות ובפסוקים המגייסים את אלוהים לכוחות הביטחון, מה טוב.
הסרת האיום
כדי לנתח את מלחמת ישראל-איראן הראשונה, צריך להסתכל על היכולות הצבאיות, המודיעיניות והמדיניות שהפגנו ולהעריך את יעילותן. ואכן, נראו יכולות צבאיות פנומנליות של צה"ל ושל הצבא האמריקאי (ושל השילוב ביניהם). מנגד, ראינו גם יכולות בליסטיות משמעותיות ובעלות אפקט נזק אדיר מצד איראן. צפינו ביכולות מודיעיניות מדהימות של קהיליית המודיעין הישראלית, לצד יכולות מודיעיניות בינוניות מינוס של המודיעין האיראני, על אף כל המרגלים שהוא משתדל לגייס לשורותיו בישראל.
מבחינת מטרת המלחמה, הסרת האיום הגרעיני, כלל מומחי הגרעין בעולם מסכימים: מוקדם מידי לקבוע האם ולכמה זמן הסיגה המלחמה את תכנית הגרעין האיראנית. זוהי שאלת השאלות, וכל מי שטוען שיש לו תשובה על זה כבר עכשיו, מהתל בקוראיו.
מבחינה מדינית, עוד לא ראינו את התוצאות. ישראל וארה"ב פעלו ביחד, במהלך צבאי משותף, מרשים ומתוחכם. אך האם קיים מהלך מדיני שימנף את המהלכים הצבאיים להסדר? שיכבול את המוטיבציה של שליטי הרפובליקה האיסלאמית של איראן אל שולחן המשא ומתן וישיג פיקוח בינלאומי על מתקני העשרת האורניום שלהם?
בינתיים, באיראן העבירו השבוע חוק המחייב את הממשל שלא לשתף פעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. איראן פגועה מה"בגידה" של הסוכנות ושל ארה"ב, שניהלו איתה משא ומתן ששימש כיסוי למתקפת הפתע הישראלית. כעת, הם מסרבים להגיע לשיחות.
ימים יגידו אם במקביל למהלך הצבאי נטווה בתחכום מהלך מדיני.
סיפור אחר
תוצאות המלחמה עם איראן ידרשו עוד זמן, ומהלך מדיני מורכב שתוצאתו לא ידועה. אם כך, מדוע שני המנהיגים כבר בירכו את עמם על ניצחון היסטורי? בשלב זה אניח לסיפור האיראני ואתמקד שוב בזה שלנו, הישראלי.
"עם כלביא", "חרבות ברזל", "מרכבות גדעון", "כארי יתנשא", אלו לא רק חתיכות פסוקים שזורקים עלינו כדי לסמא את עינינו. אלו גם סיסמאות שנועדו להרשים, לבלבל ובעיקר, לטוות כאן סיפור חדש, סיפור הרואי. סיפור של עם הרוכב על מרכבות גבורתו הרחק הרחק מן הסיפור המוזר "ההוא", שאין דרך לספר אותו. הסיפור שלא קיבל שם מהתנ"ך, הסיפור שלא עלה בדעתו של איש בממשלות שהעבירו במשך שנים כספים לארגון הטרור חמאס שעשה בכסף הזה בדיוק מה שארגון טרור מתמחה בו – טרור.
השבעה באוקטובר נותר גלמוד. הוא לא מתנשא, לא מתהלל, לא מתפאר. הוא לא לביא והוא לא מרכבה. הוא פשוט מה שהוא. ומרוב שלא נותרו מילים לתאר אותו, הוא נשאר עם מספרים: 7.10, 1200 נטבחיםות, 250 חטופיםות, מעל ל-800 חללי צה"ל, 22 חודשים, 640 ימים.
את הסיפור של ה-7 באוקטובר לא אנחנו סיפרנו. סיפר אותו יחיא סינוואר. הוא נתן לו שם ("מבול אל-אקצא"), הוא הכין תכנית פעולה. הוא שלח גייסות מוות לבתים, לבסיסים, לרכבים, לשדות, למסיבה. הוא סיפר את הסיפור.
עכשיו, ראש ממשלתנו צריך גם הוא לספר סיפור. לשטוף את היעדר הסיפור של ה-7 באוקטובר, של הטבח ההוא, שאין שום חיה חזקה שאפשר להצמיד לשמו כדי לתאר אותו. לא ארי, לא לביא, לא כפיר. גם לא נמר. בסיפור הזה, היינו הניצודים, האומללים, המותרים לכל אדם, המופקרים לגורלנו.
סלט המלחמות
כדי להכריז על ניצחון, אפשר לבדוק הישגים בכלל מרכיבי המלחמה: מהלך צבאי, הישג מדיני, עמידה במטרות הלחימה. אבל הדרך השנייה להכריז ניצחון, היא פשוט לספר סיפור. עם או בלי קשר לעובדות, אך עם הרבה מאד קישוטים: סרטונים מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, ציוצים של שר הביטחון, שמות מפוצצים למבצעים, מלחמות ומערכות אלימות עד שכבר נשכח מה התחיל, מה הסתיים, ומה מניין החללים.
ההשכחה כאן מכוונת. סלט של מלחמות מעורבבות וחזית אחת שבה כבר מזמן הפסקנו לספור. זו מדיניות שמטרתה היא להשכיח את הסיפור של יום אחד באוקטובר.
וכך, כשאנחנו יוצאים מהמקלטים החשוכים, מכווצי עיניים מפאת אור הניצחון הגדול, "פומה" משוריינת ובה שבעה לוחמי הנדסה צעירים מתפוצצת בעזה. והם איתה. והסיפור שלנו, על "עם כלביא", לפתע נסדק. טבלת הניקוד משקרת. אנחנו סופרים אחרת.
בספירה שלנו, בנהר המלחמה השוצף, לא בחרנו את ה-7 באוקטובר, לא בחרנו גם את המלחמה עם איראן. רק קיבלנו התרעות קיצון לטלפון, קמנו באימה מצמיתה ורצנו למקלט הקרוב. נאלצנו להכיר בחוסר האונים המוחלט שלנו, כי הותרנו את מנהיגינו להחליט על גורלנו בים של מלחמות.
"הכישלון וההצלחה התקיימו באותו הארגון", אמר השבוע אלוף שלומי בינדר, ראש אגף המודיעין. "זה מחייב את אמ"ן לענווה כנה". זו הסיבה שלמרות שהטלפון כבר לא מזעיק כמו קודם, אני עוד רואה התרעת קיצון: סיפור הניצחון. היזהרו.
אי אפשר לנצח בעשרה ימים כשאנחנו מתבוססים בדמנו כבר 22 חודשים. אל תברכו אותנו, תסיימו את שיגעון המלחמות. בלי עוד אריות, לביאות וגדעונים. שחררו, סיימו את הסיפור הזה כבר, תשיבו את החטופיםות, תחזירו מעזה את החייליםות ובוא נספר את הסיפור האמיתי, של עם פצוע, שבדיוק כמו אריה, כדי להתאושש הוא צריך לעצור רגע – להתאבל וללקק את הפצעים.
