״אל תגזימי״: כך תבע אותי כוכב ריאליטי

איתמר עמי, משתתף בעונה האחרונה של התכנית ״חתונה ממבט ראשון״, תובע את פוליטיקלי קוראת (נתבעת מס׳ 2) בסך רבע מליון ש״ח על פרסום ביקורת טלוויזיה בסטטוס בפייסבוק. שני קדר, כותבת הססטוס ונתבעת מס׳ 1, מספרת על מאחורי הקלעים של הסטטוס והתביעה.
Reading Time: 9 minutes

12 בספטמבר 2021. אני אורזת תיק לחופשה שלי ביוון, הראשונה מזה שנים. באותו שבוע, קיבלנו איום משפטי בשל התחקיר שלי על המטפל דוד אטון שפגע בי ובאחרות. 

לילה לפני כן צפיתי במה שאמורה להיות חוויה אסקפיסטית, פרק של תוכנית הריאליטי ״חתונה ממבט ראשון״. בפרק – דמותו של איתמר, אחד החתנים בתכנית, מגיב לכך שקארין, הכלה ששודכה לו,  הכינה דגים לראשונה בחייה, כדי לרצות אותו.

״מה עשית קארין?״ הוא תופס את ראשה, מושך אותה אליו ומנשק אותה. ״היי איתמר״ היא עונה. כשהוא מגלה מה בישלה, היא אומרת בטון מתנצל: ״אני לא יודעת אם זה טעים, ידעתי שאתה אוהב בריאות אז הכנתי אורז מלא״. ״דג הולך עם חלה. יש לנו בגט. נסתדר״ אומר איתמר, זוקף את סנטרו, מתבונן עליה מלמעלה. בסצינה הבאה רואים אותו מודה לה, מכיר בכך שהיא עשתה את זה בשבילו, ואומר – ״אני פשוט רוצה – אותך״. קארין, שנראית מבולבלת, עונה: ״אני פחות אוהבת לבשל, ואמרת – אני רוצה לראות יותר בישולים״.

״הבישולים זה שם קוד. אני רוצה לראות אותך בית. אני רוצה ביתיות,״ אומר איתמר, וקארין מיד מפייסת: ״זה ביתי, נשבעת״. אבל איתמר עדיין לא מרוצה – ״הבישולים זה ביתיות, אני רוצה לראות אותך רגע בנוח, זה היה שם קוד, זה הכל״… קאט לאיתמר אומר למצלמה שהוא העריך את המחווה – ״היא שונאת את כל מה שהיא עשתה היום, ולכן זה כיף שהיא עשתה את כל הדברים האלה בשבילי…״

הזוג אוכל ארוחת ערב ואיתמר מחמיא לקארין על הדג. כאן היא שמה גבול (בצורה חיוכית ומפלרטטת) – ״זו המחווה האחרונה בשבילך אדוני״. אבל בהמשך הפרק היא כבר עושה דבר נוסף שביקש, קונה טרנינג, ואומרת למצלמה: ״עבורי אין לזה שום משמעות". בסוף הפרק מתנגן קאבר אקוסטי נוגה, בעוד איתמר אומר למצלמה: ״יש בה הרבה דברים שאני מעריץ, אבל אני חושב שהדבר שהכי מרגש אותי זה שכל דבר שאני אומר לה שמפריע לי, היא ׳אוקיי, הבנתי׳, ועושה את הכל מושלם״ 

בתוכנית המומחים ששודרה פרק אחד לפני כן, יעל, הפסיכולוגית בתוכנית, תיארה את המחוות של קארין וייעצה לה: ״לעשות פחות. פחות פרוייקטים. הרבה יותר יומיומי… בגלל זה הוא לא רואה אותך. הוא לא מבין מי את. הוא מבין שאת כל הזמן בתפאורה. צאי מהקליפות האלה שלך, ותהיי באמת מה שאת. תפסיקי לפחד מזה״.

דג מרוקאי. גם זה לא עזר לה (צילום מסך: מאקו)

בניגוד ליעל,  אני חשבתי שזיהיתי למה קארין מפחדת, ולא חשבתי שזו עצה פסיכולוגית טובה לבקש ממנה להסיר את הקליפות שלה. נכון, זה היה אולי מביא יותר רייטינג, אבל אני זיהיתי באופן שבו הוצגה בתוכנית מערכת היחסים בין איתמר וקארין משהו אחר: את מה שקורה כשבן הזוג שלך מנסה באלף ואחת דרכים, שרבות מהן אינן מילוליות, לשלוט בנרטיב של הקשר, להיות ״קובע הטון״ של מה צריך לקרות ומי את צריכה להיות כדי שהקשר יעבוד. בקשר טוב יש שני אנשים, שלכל אחד מהם יש רצונות, צרכים ונקודת מבט משלו, אבל במה שהוצג לנו על המסך ראיתי רק אחד – איתמר, והצרכים והרצונות ונקודת המבט של איתמר. והאמת, שיותר משזיהיתי את זה על איתמר, זיהיתי את זה על קארין. בטון המתנצל שלה, במבט העיניים שלה, זיהיתי משהו שהזכיר לי פחד שחוויתי בעבר בעצמי. ראיתי את זה בפריים טיים, ורציתי לכתוב על זה.

כתבתי בכמה דקות פוסט מהיר על חווית הצפיה שלי. חשבתי שכמעט כמו רוב הפוסטים שלי, יהיו 50 לייקים, כמה תגובות מנשים אחרות שצופות בסדרה, נתמרמר בתגובות יחד ויגמר הסיפור.  בעודי אורזת מזוודות וממהרת לשדה התעופה, ראיתי שכבר מזמן עברתי את ה-50 לייקים. ראיתי שמתחילים שיתופים. קלטתי שמשהו קורה שם ואני לא כל כך מבינה מה.

כשנחתתי ביוון באמצע הלילה הפוסט שלי כבר התפוצץ. פוליטיקלי קוראת שיתפו אותו וכך גם מגזין אונלייף. בהמשך הוא שותף גם ב"סטטוסים מצייצים", ובקבוצות רבות ושונות. ברגע הזה, הסיפור הפסיק להיות סיפור של נשים שמזהות ומשתפות, הוא יצא מה״גטו הפמיניסטי״ המוגן שלי לתוך שיח ציבורי פתוח ונוקב. ברגע הזה גם התחלתי להבין שאיתמר וקארין עצמם כנראה עומדים לראות את הפוסט, והוספתי לו שתי הבהרות: שכתבתי אותו על דמות טלוויזיונית ערוכה, ושאני מדברת על מערכות יחסים רעילות באופן כללי. הבנתי שקורה פה משהו הרבה יותר גדול ממני.

על חוף הים ביוון התייפחתי מבהלה מול העוצמה של החוויה הויראלית הזו. חלק מהתגובות שקיבלתי, גם בפרטי וגם בתגובות לשיתופים של הפוסט, היו אלימות. חלק לא הבינו מה אני רוצה מאיתמר, למה אני ״מגזימה״. אבל היו גם לא מעט תגובות אחרות – תגובות של תודה והקלה. אחת הגולשות כתבה: ״נדמה שהתגובות לפוסט מתחלקות לשניים, אלה שעברו מערכת יחסים מהסוג המתעלל, והיום בדיעבד מודעות לנורות האדומות של ההתחלה, ואלה שלא.״

מקבץ תגובות, שיתופים ודיונים בעקבות הפוסט. פרטי המגיבות נמחקו בכדי להגן עליהן מתביעה.

כמעט בכל שיתוף היו מי שהבינו אותי לגמרי, מי ששמחו על הקול שלי ברמת ״סוף סוף מישהי אומרת את זה״, ומי שהתרגזו וכתבו שהגזמתי. פה ושם היו גם קריאות לתבוע אותי, ואלו הבהילו אותי במיוחד. 

מאז הפוסט הפסקתי לצפות בתוכנית. הרגשתי שהיא רעילה עבורי, מטרגרת. במהלך החודשים הבאים, עם התקדמות העלילה בפרקים הבאים ששודרו, קיבלתי לא מעט תגובות מא.נשים סביבי שאמרו לי שצדקתי בפוסט ההוא. שהוא האיר את עיניהן למשהו שלפני כן היה להן קשה לראות, אבל לאחר מכן הפך להיות ברור יותר ויותר

רפואה מונעת

התגובות האלו שהצטברו עם הזמן עזרו גם לי להבין טוב יותר את האינסטינקט שהוביל אותי לכתוב את הפוסט: הערך של הפוסט שלי הוא הבדיעבד שלו. רק בדיעבד אפשר לדעת האם, וִִבמה וכמה בדיוק, אזהרה על "התחלה של מערכת יחסים מתעללת" היתה נכונה. הפרדוקס הוא, שאז כבר מאוחר מדי מכדי שאזהרה כזו תועיל.

למדתי, מנסיון חיי, שאי אפשר להיות עירנית מדי לגבי סימנים מקדימים למצבים מסוכנים עבור נשים.  רוב מערכות היחסים הרעילות לא יסתיימו ברצח, אבל מאלו שכן מסתיימות ברצח, על פי הנתונים בכתבה הזו – כ-80% לא יכללו סימנים מקדימים של אלימות פיזית. ולאלימות הפיזית, מצידה, יקדמו סימנים של אלימות רגשית. 

באותה כתבה, מ-2020, אומרת ניני גוטספלד, מחברת הספר  "מילים הורגות – כשדו שיח יומיומי הופך לנשק קטלני" כך: "המערכה הראשונה של האלימות היא החשובה ביותר, זו שאני מכנה אותה 'התבוננות זהירה'. היא חבויה בתוך דבש ואין כאן שחור ולבן שברורים לעין. חשוב להבין, מדובר כאן בצורך בשליטה של אדם חלש, שחייב שהחיים יתנהלו על פי הכללים שלו, אחרת הוא מרגיש אבוד". 

כתבה נוספת מעיתון ״הארץ״, מביאה רות דיין וולפנר, עו״ד מומחית בדיני משפחה, עשר נורות אזהרה למערכת יחסים מתעללת. בין היתר ה״נורות״ שלה היא מציינת הקטנה, ביקורת, וחוסר לקיחת אחריות.  החברה שלנו יודעת לומר בוודאות שקרה כאן משהו לא בסדר רק כשזה נגמר באלימות פיזית קשה (ואפילו אז לא תמיד). אבל גם במערכות יחסים שלא נגמרות ברצח אלא "רק" באלימות פיזית, או לא מגיעות לאלימות פיזית אלא "רק" להתעללות רגשית מתמשכת, נשים משלמות מחיר בלתי נתפס. גם אם הצלחת להיחלץ ממערכת יחסים כזאת בשלב מוקדם יחסית, ההחלמה יכולה לקחת שנים.

בפוסט שלי לא דיברתי על איתמר, האדם, אלא על איתמר, הדמות. הדמות שלוהקה על ידי מלהקים ומלהקות, נערכה בידי עורכים ועורכות, בוימה בידי במאים ובמאיות - ובסופו של דבר הגיעה למרקע של כולנו. הדמות הזאת שווקה לנו מהפרק הראשון של העונה כשיא הנחשקות, אבל היה שם פער מורגש ומוסתר בו זמנית, מתעתע, בין האופן שבו הדמות של איתמר הוצגה ופורשה לנו על ידי הסמכות של התוכנית לבין מה שראיתי אותו עושה, וכתבתי על הפער הזה. דיברתי על ההשתקה, ההסתרה, הספק, הגזלייטינג, השכבות העמוקות של הטשטוש והמסמוס שאנחנו צריכות לעבור דרכן כדי להגיד לעצמנו שמישהו עושה לנו משהו לא תקין. אני לא דיברתי על איתמר, האדם, אבל איתמר האדם הוא זה שתובע אותי.

מתי אנחנו מגזימות ומתי אנחנו זהירות מדי? מי יכול לקבוע באילו מקרים מדובר בזה ומדובר בזה? ומי משלמת את המחיר במקרה שטעינו? איפה בית המשפט שיפצה אותנו במאות אלפי שקלים על התוצאות הקשות שיש להתעלמות מן הסימנים המקדימים לאלימות זוגית? 

כמו הפסיכולוגים ב"חתונמי", החברה שאנחנו חיות בה מעודדת אותנו בדרך כלל להסתכל מהצד ולהגיד – החוויה שלך מוגזמת, הוא בסה״כ בחור נחמד, או ״הוא פשוט יודע מה שהוא רוצה״, כפי שפירשו כמה טוקבקיסטים את התנהגותו של איתמר על גבי המרקע. אנחנו רוצות לחשוב טובות על אנשים. אנחנו רוצות לקוות לטוב בשביל עצמנו ובשביל מי שאנחנו אוהבות, ולמדנו להאמין שהטוב הזה, במיוחד עבור נשים, יכול להימצא רק בתוך במערכת יחסים זוגית. כשאנחנו מתבוננות במערכת יחסים, מבפנים או מבחוץ, אנחנו רוצות להאמין שמערכת היחסים הזו יכולה להצליח.

אבל אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו את האשליה הקולקטיבית הזאת. יותר מדי מאיתנו משלמות עליה מחיר כבד מדי. האופטימיות והתקווה הן חשובות, אבל הן צריכות להיות מאוזנות במודעות ובזהירות. אנחנו צריכות להקשיב ולשים לב לסימנים הדקים, לנערה הזו לפני שהיא פגשה את הגבר הזה, לנער הזה לפני שהוא פגש את האישה הזו. אנחנו צריכות ללכת כמה שנים אחורה ולראות, כמו ברפואה מונעת, מה באורח החיים החברתי שלנו מאפשר סביבה שמטפחת כל כך בקלות מערכות יחסים רעילות, ואת זה לסמן בעיגול. ללמוד להבחין, ללמוד לקרוא שפת גוף. לפתח רגישות חברתית. ובעיקר, להפסיק להגיד לעצמנו ולאחרות שאנחנו מגזימות. 

הספק העצמי המופנם

״את מגזימה״ היא חוויה מאוד מוכרת לי, כאישה. בעיני החוויה הזאת היא אחד הביטויים המרכזיים של הספק העצמי המופנם, שכמעט כל אישה שאני מכירה חיה איתו במידה כזו או אחרת. אני מגזימה ברגישות שלי, אני מגזימה במילים החדות שלי, אני מגזימה בנחרצות שלי, אני מגזימה בדעות שלי, אני תופסת יותר מדי מקום, אני דורשת יותר מדי זכויות, אני מגזימה בכך שאני מכלילה את כל הגברים, אני מגזימה בפחד ובחרדה שלי מגברים, כי לא כל הגברים כאלה. בקיצור, אני מגזימה. תשמעי, בעיקרון אני לגמרי אתכן, אבל פה הגזמתן.  

מאז שקיבלתי את מכתב האיום, ואחריו את התביעה על סך רבע מיליון ש״ח מאיתמר ומעורכי דינו, אני מרגישה שלא יכולה להיות דרך יותר ברורה לנסות להשתיק אותי ונשים אחרות. לקבל כתב תביעה זה מפחיד, מאיים. המילים שכתובות בו נוזפות בי בפונט 16 עם בולד ואנדרליין. כתב התביעה טוען שהגזמתי לגמרי ועלי ועל פוליטיקלי קוראת לשלם מאות אלפי שקלים על כך, אבל התגובות הרבות ועוצמות השיח ברשת מראות שנגעתי רק בקצה הקרחון. מתחת למים, כמעט בלתי נראה בשיח הציבורי על זוגיות וחיפוש אהבה, יש מרחב צל שלם, מאות גוונים של אפור במערכות יחסים, וזה צל שיש צורך ציבורי עצום לדבר עליו. 

ההחלטה של הפקת התוכנית להציג מערכת יחסים כמו זו שהוצגה לאורך העונה בין קארין ואיתמר מבלי לנקוט עמדה לגבי המעשים וההתנהגויות של איתמר כפי שהוצגו בה, מבלי להציב גבול ברור ולומר – זה דבר שלא ראוי שיקרה ביחסים נורמטיביים, היא החלטה שקובעת סטנדרט, בין אם זו היתה הכוונה המודעת של יוצרי התוכנית ובין אם לא. אל ההחלטה הזאת נחשפות מאות אלפי צופות, שמדהים לגלות – יש להן פה, וקול ומקלדת. למה זה בסדר שאלפי נשים בישראל תטורגרנה מדמותו הערוכה של איתמר, כפי שהראו התגובות בבירור, ואף אחד לא יתן שום מקום והדהוד לחוויה שלהן? באיזה עולם אנחנו אמורות להימחק שוב ושוב מהפחד להיות מוגזמות? לכתוב בוואטסאפ לחברות שלנו ״וואי איזה דוש, אני לא יכולה לראות את הפרצוף שלו״, ולדעת ששום דבר לא הולך להשתנות, אחרי התוכנית תהיה עוד תוכנית, עם עוד דמות כזו, וגם שם אף אחד לא יגיד על זה כלום, שום דבר, כי מה הוא כבר עשה? קצת הקטין? קצת גיזלייט? כולם עושים את זה.

(צילום מסך: מאקו)

ההחלטה של הפקת התוכנית להציג מערכת יחסים כמו זו שהוצגה לאורך העונה בין קארין ואיתמר מבלי לנקוט עמדה לגבי המעשים וההתנהגויות של איתמר כפי שהוצגו בה, מבלי להציב גבול ברור ולומר - זה דבר שלא ראוי שיקרה ביחסים נורמטיביים, היא החלטה שקובעת סטנדרט, בין אם זו היתה הכוונה המודעת של יוצרי התוכנית ובין אם לא. אל ההחלטה הזאת נחשפות מאות אלפי צופות, שמדהים לגלות - יש להן פה, וקול ומקלדת.

בפוסט שלי העזתי לדבר על אלימות בזוגיות בצורה ברורה, שמישירה אליה מבט, לא רק ברגעי הקיצון אותם קל לזהות ומהם קל להזדעזע, אלא במקום היומיומי שלה, השקוף. זה שאנחנו מרגישות אבל אין לנו שפה לתאר, או שאנחנו חוששות לתאר בשפה שעולה בדעתנו מתוך הפחד להיות מוגזמות.

בפוסט שלי לא דיברתי על איתמר, האדם, אלא על איתמר, הדמות. הדמות שלוהקה על ידי מלהקים ומלהקות, נערכה בידי עורכים ועורכות, בוימה בידי במאים ובמאיות – ובסופו של דבר הגיעה למרקע של כולנו. הדמות הזאת שווקה לנו מהפרק הראשון של העונה כשיא הנחשקות, אבל היה שם פער מורגש ומוסתר בו זמנית, מתעתע, בין האופן שבו הדמות של איתמר הוצגה ופורשה לנו על ידי הסמכות של התוכנית לבין מה שראיתי אותו עושה, וכתבתי על הפער הזה. דיברתי על ההשתקה, ההסתרה, הספק, הגזלייטינג, השכבות העמוקות של הטשטוש והמסמוס שאנחנו צריכות לעבור דרכן כדי להגיד לעצמנו שמישהו עושה לנו משהו לא תקין. אני לא דיברתי על איתמר, האדם, אבל איתמר האדם הוא זה שתובע אותי. 

התביעה הזו אינה מקרית, יש לה משמעות. היא אומרת לי – ולכולנו, שאם אין עדיין שפה מקובלת למה שאנו מזהות – אז עדיף שנשתוק. כשאנחנו מנסות להגיד משהו חדש, להגדיר אותו, לתת לו שם, כשאנחנו מביעות כעס, שאט נפש, מיאוס מתופעה מסויימת ועושות זאת בפומבי – אנחנו נענשות. וזה בדיוק המקום שהקול הזה חשוב לאין שיעור. 

בטי פרידן, אחת ההוגות המכוננות של הפמיניזם, כתבה ספר שכותרתו ״הבעיה שאין לה שם״. זו אחת התנועות המהותיות ביותר של הביקורת הפמיניסטית: לתת קול למשהו נסתר, לשוט בטריטוריה לא מסומנת. התביעה הזו משתיקה כי היא דורשת ממני, ומאיתנו, במקום להמשיך ולעשות בדיוק את זה ולדבר על התופעה הרחבה שיש לה עניין ציבורי – להתמקד בגבר בסיפור בצרכים שלו, בקשיים שלו. היא דורשת ממני להקדיש אינספור משאבים על מנת להוכיח לבית המשפט שהיתה לי הזכות להגיד את מה שאלפי נשים בישראל זיהו, אינטואטיבית, ופחדו להגיד.  אילו הסיפור היה מסתיים באלימות פיזית מצד איתמר, אף אחד או אחת לא היו מתלוננים על הפוסט שלי. אבל אז הפוסט שלי כבר לא יכול היה להועיל.

נטל ההוכחה ונטל ההגנה

כמה חודשים אחרי הפוסט שלי, בהקשר אחר לכאורה, רביטל ויטלזון יעקבס כתבה את "פוסט הבייביסיטר״, שהצביע בצורה פשוטה על חווית המציאות הפסימית ומחושבת-הסיכונים שנשים חיות בתוכה וזכה לתהודה רחבה. גם בפוסט שלה וגם בפוסט שלי הדיון הציבורי ברשת התמקד בשתי שאלות: א. האם זו האמת או שאנחנו מגזימות? ב. נניח שזו האמת, האם יש לנשים זכות לנסח את החוויה שלהן, גם אם ניסוח כזה עלול לפגוע ברגשותיהם של גברים (במקרה שלה, אבות)? – הפוסט שלי עשה דבר דומה, אבל במקום לדבר בצורה כללית הוא נתן דוגמא ספציפית, כזו שהופיעה לנו מול הפנים על המסך ובפריים טיים. 

אני רואה את זה בתחקירים, אני רואה את זה בחיים, אני רואה את זה כל מקום. נשים צריכות להוכיח ״אמת דיברתי״ אלף פעם יותר מגברים, לא רק בבית המשפט, אלא גם בבית, בעבודה, בכל ספרה שאנו נמצאות בה. נשים צריכות להילחם על הקול שלהן כי ברירת המחדל הסטנדרטית היא ״את מגזימה״.

זה כל מה שאנחנו יכולות לעשות, כרגע. אין לנו שום מקום, שום "בית", לדבר את עצמנו מבלי לסכן את עצמנו לסנקציות חברתיות, משפטיות, כלכליות, או להסתכן באלימות פיזית של ממש. לדבר את עצמנו, עדיין, זה מסוכן. תראו איך קיבלתי תביעת דיבה על ביקורת טלוויזיה.  

אז אני רוצה לעשות ההיפך מלשתוק. אני רוצה שנתבונן על מה שהפוסט הזה עשה. למה הוא היה חשוב, באיזה מקומות הוא נגע בא.נשים.  אני רוצה שכולם, כולנו, נמשיך לדבר על אלימות בלתי נראית בזוגיות. אני רוצה גם שנפסיק לדבר על איתמר, או עלי. אנחנו לא חשובים. הנשים שעברו דבר כזה חשובות. הנשים שעוברות דבר כזה כרגע, או יעברו את זה בעתיד; הנשים שלא בטוחות מה הדבר שהן עוברות כרגע ומה לעשות לגביו; הא.נשים שרוצות לעזור לנשים שהן אוהבות ולא בטוחות האם ואיך הן יכולות לעזור – חשובות. והנה מה שהן אומרות:

מקבץ מהתגובות והסיפורים שקיבלתי בפרטי (מוצגות ברשות הכותבות.ים)

עורכת המאמר ומוזה: קרן שפי

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

תמונה של חיים ולדר

פרשת חיים ולדר – MeToo של החברה החרדית בישראל?

Reading Time: 3 minutes פרשת חיים ולדר מסעירה את העולם החרדי, בצורה שיכולה לטרוף את הקלפים בקהילה ובחברה הישראלית כולה. ומה איתנו? לנו בעולם החילוני יש תפקיד גדול יותר מרק לצפות ולצקצק. נועה חסידוב כותבת על אחריות חילונית בפרשת ולדר.

קראי עוד »

אמנת זמינות בנקאית: איך אם ובת ברחו מגבר אלים בעזרת הבנק

Reading Time: 6 minutes שנים בעלה של ג' כלא והיכה אותה, וכשהצליחה לברוח מצאה עצמה בלי כלים לחיים עצמאיים. יוזמה של "רוח נשית", בשיתוף הבנקים וחברות האשראי, עזרה לה לבנות חיים חדשים ובטוחים. איך? הכירו את "אמנת זמינות בנקאית"

קראי עוד »