לעולם לא נדע למה ירו באיתי

במהלך עסקת החטופים הגיע מסר למרב סבירסקי מאחיה, איתי, שנותר בעזה. איתי ביקש מאחת החטופות ששהו עימו, לחפש את מרב כשהיא משתחררת, לספר לה על הקשיים בשבי ולבקש שתעשה כל מה שאפשר כדי לשחרר אותו בהקדם. חודש וחצי לאחר מכן, הודיע קיבוץ בארי על מותו של איתי בשבי חמאס. 

על פי תחקיר צה"ל, איתי סבירסקי, יוסי שרעבי ונעה ארגמני שהו יחד במבנה שקרס לאחר שצה"ל הפציץ מבנה סמוך. לצה"ל, כך נטען בתחקיר, לא היה מידע על החטופים שנמצאים בסמוך. רק בדיעבד הבינו שקריסת המבנה גרמה למותו של יוסי שרעבי. סבירסקי נורה למוות כיומיים לאחר מכן, בעת שהוא וארגמני הוברחו בידי שוביהם. "אלא אם נעה ארגמני תחזור, לעולם לא נדע למה ירו באיתי", אומרת מרב, אחותו. "סביב הזמן שאיתי נורה, הייתה עוד הפצצה של צה"ל בסמוך למקום. לא יודעים בדיוק את הזמנים, אבל לי ברור שיש קשר. ברור לי שהלחץ הצבאי הוא זה שגרם לרצח של איתי על ידי השובה שלו. אבל ייתכן שלעולם לא נדע מה בדיוק התרחש שם". 

יומיים לאחר פרסום תחקיר צה"ל וארבעה ימים לאחר חילוצם הצבאי של החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר, אני פוגשת את מרב לשיחה, המתארכת מעבר לצפוי. המילים הולכות ונשפכות. על הוריה שנרצחו, אחיה שנחטף ונרצח בשבי, על המפגש הישיר עם הפוליטיקה, השיחות עם התקשורת והאסטרטגיות של המאבק למען החטופות והחטופים. האישי הוא הפוליטי – גרסת החיים.

איתי נחטף לאחר שראה את אמו נרצחת לנגד עיניו. עד רגעיו האחרונים לא ידע מה עלה בגורל שאר בני משפחתו. הוא לא ידע שאביו נרצח גם הוא בטבח ולא היה לו מושג שסבתו האהובה, ותיקת התושבים של קיבוץ בארי ניצלה, אך המטפלת המסורה שלה נרצחה. לא היה לו מושג ששני אחיו, המתגוררים בבארי ובפטיש, הצליחו גם הם לברוח מהתופת. את המסר שלו ביקש לשלוח דווקא למרב מפני שהייתה בת המשפחה היחידה שלא הייתה בעוטף באותה השבת. 

"אנחנו משפחה מאוד קרובה", מספרת מרב. "עם הרבה אכפתיות". יונתן, אחיה התאום, עבר להתגורר עימה ועם משפחתה מאז פונה מבארי. יובל, אחיה הקטן שב לפני מספר שבועות לפטיש, ביחד עם אשתו והתינוק. איתי מכונה בפיה "הרווק התל-אביבי" של המשפחה. "הוא ההלפר שלי. מאז ששני הילדים נולדו אנחנו מקפיצים את איתי על כל פיפס. יש אסיפת הורים? איתי בוא. יש מקרה חירום? מתקשרים לאיתי…" מרב עוצרת. מתעכבת בקול רם על העובדה שהיא עוד מדברת עליו בלשון הווה. "איתי למד פסיכולוגיה ומאוחר יותר למד אימון בשיטת הסאטיה", היא ממשיכה. "הוא תמיד היה פילוסוף כזה, אחד ששואל שאלות. הוא חיפש את עצמו המון שנים ולאחרונה התחיל להבין שזה מי שהוא. הוא המחפש, השואל". 

בטבח השבעה באוקטובר, איבדה מרב גם את שני הוריה, רפי ואורית. "אמא שלי הייתה האישה העסוקה בתבל. אמנות, יצירה, בודהיזם… שמונים אלף קורסים בו זמנית", מספרת מרב. רפי, אביה, היה כלכלן בקיבוץ, דמות משמעותית ומלאת ידע, שחי בביתו עם שלוש כלבות גולדן רטריבר. "הוא גם היה איש של תרבות", מוסיפה מרב, "תל-אביבי במקור, ופעמיים בשבוע לפחות היה נוסע לשם, להסתובב בנוף ילדותו". שני הוריה, מתארת מרב, היו בתקופת שיא בחייהם. "יחד עם זה, היה להם פחד מאוד גדול ממה שקורה במדינה", היא אומרת. "אבא שלי לא פספס הפגנה. כל מוצאי שבת היה נוסע לקפלן, הרגיש שהוא ממש במלחמה על המקום הזה". לפני שהגיעה ההודעה על הירצחו של איתי, מרב נשאלה אם היא רוצה להגיע לביתו של אביה, לפרק ולקחת חפצים. "בתור בת יחידה בין בנים, היה ברור שאני הופכת לעוגן המשפחתי. אבל איתי, איתי הוא הדמות שחולקת איתי את האחריות. חיכיתי לו שיחזור, כדי שנפרק ביחד את הבית של אבא".

השבעה באוקטובר טרף את חייהם של בני משפחת סבירסקי באחת. עוד בטרם הספיקו לעכל את אבדן שני הוריהם, החל המאבק להשבת איתי הביתה. "פתאום, ברגע אחד את צריכה ללמוד ממשל, יחסים בינלאומיים, מזרח תיכון… להבין שהנקודה הכואבת ביותר של החיים שלך משפיעה על כל העולם", משתפת מרב. "ללמוד תקשורת, יחסי ציבור. ברגע אחד להפנים שכל מילה שלך היא גורלית. ואת כל זה לעשות תוך כדי הישרדות. את בתוך הישרדות מוחלטת של להחזיק את החיים איכשהו". 

בימים הראשונים, אחזה במשפחה תקווה שאיתי יחזור תוך ימים, אולי שבועות ספורים. "בתמימותי חשבתי שאחרי ששני ההורים שלי נרצחו, הדבר הראשון שיעשו מנגנוני המדינה זה להציל את החטופים", אומרת מרב. "הייתה לנו תמימות של הרגע הראשון, שזה האינטרס המרכזי. בשבילנו ובשבילם". מאז אותו רגע של תמימות, משרטטת מרב תהליך של התפכחות. 

"הפוליטיקה עובדת פה חזק. כל הזמן", היא אומרת. "המשפחות מנסות להמנע מפוליטיקה ולהסביר שלא צריך בכלל להיות כאן שיקול פוליטי, אך מסביב יש המון כוחות אחרים. הציבור ניזון ומושפע ממה שהוא שומע באולפנים, שהשיח של הכתבים הצבאיים שולט בהם, כאשר אותם כתבים ניזונים מהצבא שמושפע מהחלטות הקבינט והממשלה. ברור לי שהציבור ברובו רוצה לראות את החטופים בבית, אבל הזמן עובד כנגדנו גם פה. עם הזמן אנשים מרגישים חסרי אונים ושוקעים לאדישות, ופחות ופחות מבינים את הכוח האזרחי שיכול להיות להם אל מול המצב".

מה עומד מאחורי פיצוץ עסקת החטופים?

משפט אחד שאמרה מרב באולפן טלוויזיה ביום שבת בבוקר, מהדהד בי לאורך שיחתנו. "אח שלי נרצח בגלל הלחץ הצבאי", הסקת מסקנות עניינית, אפילו מתבקשת, שבאקלים הפוליטי של ישראל, נחשבת לאמירה מסוכנת, פוליטית. "בסופו של דבר איתי, החטופים, לרגע לא מוגנים שם. אמרו לנו שכל הפצצה נבדקת, אבל העובדה היא שאי אפשר לשמור עליהם שם". אומרת מרב. "אמרנו שהלחץ הצבאי מסכן אותם והנה, הוא גם יכול להרוג אותם". 

'ניהול סיכונים', חוזרת מרב על המשפט ששומעות משפחות החטופים שוב ושוב מהפוליטיקאים ומאנשי הביטחון. "ניהול סיכונים אומר שהתמרון הצבאי לוחץ פה ולוחץ פה ואי אפשר להציל את כולם אבל אולי יצילו חלק", אומרת מרב. "ניהול סיכונים זה גם לחץ צבאי שזירז את ההוצאה להורג של איתי". 

אני שואלת את מרב לתחושותיה, ימים ספורים לאחר חילוץ צבאי מוצלח שהציל את חייהם של שני חטופים מבוגרים, לאחר חודשים ארוכים ללא כל סימן חיים. "זה היה מאוד קשה רגשית", אומרת מרב בכנות שוברת לב. "קשה להכיל את הדואליות הזו, ההירואיות של מבצע חילוץ שהצליח אל מול מה שהלחץ הצבאי גרם ומייצר. וגם מנסים לייצר אשליה שמבצעי חילוץ הם אפשריים, אך המציאות מראה שהמבצעים האלו מאוד מסוכנים, והדרך הבטוחה היחידה להוציא אנשים משם, זה רק בדרך המדינית – בהגעה להסכמות ולעסקה. אני שמחה מאוד בשביל כל מי שיצא משם בחיים. ואני אשמח בשביל המשפחות של כל מי שיצא משם ובמקביל הלב שלי יקרע שוב ושוב על איך שלנו זה כבר לא יקרה. על איך אולי היתה אפשרות להציל את איתי, ולא הצילו". 

הבן שלי, רון שרמן

החילוץ הצבאי של פרננדו ולואיס הגיע בשלב קשה ומייאש. בעוד מנגנוני הביטחון הישראליים מדברים על כניסה לרפיח, משפחות החטופים כמעט ואיבדו תקווה שיקיריהןם ישוחררו. "מיקי זוהר אמר לנו שהכניסה לרפיח מסכנת חטופים", משתפת מרב. "הם חייבים להיכנס לרפיח כדי להציל חטופים, אבל הכניסה מסכנת אותם", היא מסבירה. "גיל דיקמן שאל אותו כמה חיים הם מוכנים לסכן, זוהר לא הסכים לענות על זה". 

זו משמעות המשפט "ניהול סיכונים". יש מי שיחיו ויש מי שימותו, יש חילוצים שיכשלו ויש כאלה שיצליחו. "לא האמנתי שמקבלי ההחלטות מעיזים לומר לי את זה. 'לוקחים בחשבון שלא כולם חוזרים בחיים'". אומרת מרב. "וזה נכון, אם הולכים רק על הלחץ הצבאי ושוכחים שיש גם מישור מדיני, צד מדיני. אפשרות להגיע לעסקה, שהיא הדרך הבטוחה היחידה להחזיר אותם בחיים. האמת היא שמאז שהתרחב הלחץ הצבאי הדרישות של חמאס רק הלכו ועלו, ובכל זאת ממשיכים להגיד לנו שרק הלחץ הצבאי יביא לעסקה". 

הכתבה הזו נכתבת בימים של משא ומתן על עסקה נוספת. תקוות רבות נתלות בעסקה הזו, בה, כפי שמרב אומרת, חמאס דורש מחירים גבוהים משדרש קודם. "היום מתחדדת לי דרישה ברורה, שצריכה להאמר", מוסיפה מרב בשיחה נוספת, בימים אלה. "צריך לדרוש מראש הממשלה שיתן מנדט מלא לצוות המשא ומתן. זה צוות מקצועי, שאמון על ביטחון המדינה, לכן לא יעשה דבר שיסכן את הביטחון שלנו. רק כשאדע שהם קיבלו מנדט מלא, אדע שאין כאן מניעים פוליטיים". 

בשבעה באוקטובר, מרב התכתבה עם איתי ועם אימה. "את מתחילה להשתמש בכל מאגרי הידע שלך", היא מספרת. "התחלתי לחשוב ביחד איתו מה אפשר לעשות, לדמיין את הבית, לחשוב איזו ספה להצמיד לאיזו דלת…". מרב מתארת את הרגעים האלה, בשבעה באוקטובר, "אני לא יודעת איך שרדנו את זה. להיות בתוך חוסר האונים הזה… באמת סמכנו על זה שמישהו יגיע".

בזמן אמת, אומרת מרב, שלושה בלוני תצפית שנמצאים מעל בארי, לא היו שם. שנים שהיו מנגנוני אבטחה שונים מעל, לצד ובתוך הקיבוץ והעוטף, אבל כמה זמן לפני הטבח הם נעלמו. "היום כולם מדברים על כן או לא לשחרר מחבלים תמורת חטופים. אבל אף אחד לא שואל מה לא עבד ואיך זה שלא היה מי שיגן. לא היה שום מסוק בשמיים בזמן שטבחו בהם. וכל המידע הזה כמו התפוגג. כאילו רק שחרור סינוואר בעסקת שליט הוא שהביא עלינו את השבעה באוקטובר. נוצר שיח על 'להקריב את החטופים למען הביטחון העתידי', כאילו שאם לא נשחרר מחבלים זה מה שייתן לנו ביטחון עתידי. כששרים בממשלה אומרים את זה, הם יוצרים תודעה ציבורית. פתאום נשמעים קולות שבחיים לא האמנתי שאנשים יעזו להגיד. גם אם מדובר במיעוט, זה מסוכן – כי זה מייצר לגיטימציה למחשבה שזה בסדר להקריב חטופים". 

מהר מאוד הבינה מרב שנוכחותו או אי-נוכחותו של מידע בציבוריות הישראלית, גם הוא פוליטי. "את מתחילה להשתמש במילים שהופכות לסיסמאות", היא מתארת. "למשל 'הפקרות'. לאט לאט המילים מאבדות את המשמעות שלהן. ולפעמים גם משתמשים בהן כנגדך. פתאום את שומעת את הביטוי הנוראי: "עסקה מופקרת", כשהחטופים ליטרלי מופקרים לנפשם בעזה". כל מילה מתרוקנת מהתוכן שלה, אני מוציאה מילים מהפה והן כבר לא אומרות את מה שאני מתכוונת. 'אין להם זמן', למשל. אמרנו את זה שוב ושוב וזה כבר איבד את המשמעות המקורית שלו – שעכשיו, בזמן שאנחנו מדברות, מישהו יכול למות שם מזיהום, מרעב, או מהפצצה של צה"ל. לאט לאט את מתחילה להרגיש ששום דבר לא מצליח לחדור פנימה. מה ישבור את המעגל? אולי כעס? אולי דמעות? אולי אני צריכה לצאת מהכלים?" 

את השאלה הזו שמעתי ממשפחות חטופים רבות, אחרות, שלאורך חמשת החודשים האחרונים ניסו לפענח איך לדבר באופן שיקדם את החזרת יקיריהם הביתה בחיים. "את כל הזמן פוחדת להיתפס פוליטית", אומרת מרב. "בכל ריאיון אני פוחדת שהמילים שלי יזיקו לאיתי. אולי חמאס ישמע ובכוונה יתעלל בו? אבל זה לא רק פחד מחמאס. גם להגיד אמירות נוקבות ולקבל אש נגדית מהבייס של הממשלה שלנו, או לחשוש שמילים שאת אומרת לא ימצאו חן בעיני מישהו וזה יסכל עסקה שנרקמת, זה מפחיד".

"מה שנשבר, אי אפשר לתקן"

בסופו של דבר, את אומרת, אזרחים בשעה קשה מאוד שלהם, בתוך אבדן, אבל וחוסר וודאות, בסיטואציה מאוד עדינה, צריכים לחשוב על כל ניואנס וכל מילה שלהם. 

"הרגישות הולכת ונעלמת. אחרי הכל, יש לי פרק זמן קטן להתראיין ובו אני צריכה לחשוב מה להגיד ומה לא להגיד – ואז מושיבים אותי ליד רמי לוי, להתעמת איתו בנושא הדסקיות ובפעם אחרת, בזמן שאני יושבת בפאנל בטלוויזיה, מקרינים לנו אייטם עם סרטונים של הנוח'בה. ואני אומרת להם – אתם קולטים שאני בפאניקה מטורפת? שאני יכולה לראות את אמא שלי נרצחת עכשיו בשידור?" 

התקשורת, מספרת מרב, היא פקטור משמעותי גם בצעדים שקידמו את העסקה הקודמת. "כשהשיח מדבר על אופציה צבאית כאופציה היחידה, זה משפיע על התודעה הציבורית", היא אומרת. "כל הזמן הרגשתי צורך להסביר להם שהם משני דעת קהל, שהמילים שלהם משמעותיות", היא מספרת. 

"להגיד היום שנבחרי הציבור אחראיים לשלומם ולהחזרתם של החטופים, נחשב לאמירה פוליטית", אומרת מרב. "אבל זו האמת. האמת היא שכל אחד מ-120 נבחרי הציבור שלנו צריך לקום כל בבוקר ולחשוב מה הוא עושה היום כדי להחזיר את החטופים". 

ביחד עם משפחות חטופים נוספות, מרב מגיעה לכנסת, לוועדות, למליאות ולישיבות סיעה. "היינו אצל 'יש עתיד', 'המחנה הממלכתי', 'העבודה', 'ש"ס', 'יהדות התורה', 'רע"ם'. אבל הליכוד לא מכניסים אותנו. בכל פעם יש להם סיבה". משתפת מרב. "כשאיתי נרצח, היו חברי כנסת שכתבו לי ישר. נעמה לזימי ואפרת רייטן התקשרו, אלון שוסטר כתב. מהליכוד אף אחד לא טרח לכתוב לי, גם אנשים שישבתי איתם בלשכות שלהם, בפרטי. הם לא מרגישים שום צורך להגיד לי מילה אחת של השתתפות בצער, לא מדברת על לקיחת אחריות, הבעת צער". 

מקרוב, חזתה מרב בניואנסים הפוליטיים, באינטרסים הצרים, המכריעים. עם זאת, מרב מדגישה – "יש פסיביות נוראית. יש הבדל בין לומר 'אגיד כן לכל עסקה' לבין מי שעושה הכל כדי לקדם עסקה ושואל את הקבינט כל בוקר למה אין עסקה ואיך אפשר לקדם עסקה. בודדים, אם בכלל, עושים את זה – והתחושה היא שאנחנו, האזרחים, נשארנו לגמרי לבד". 

לתחושת הלבד הזו, מצטרפת גם תחושת חוסר אמון. תחושה שהממשלה לא רק מתנערת מאחריות לגורלם של אלה שניצלו מהטבח אך נחטפו באלימות לעזה, אלא שחלקים משמעותיים מהממשלה ממש מחבלים במאמץ לשחרור החטופים ומזיקים לשלומם. "יש לנו מטען רגשי עצום מהשבעה באוקטובר", אומרת מרב, "אבל בסופו של דבר, בראיונות, בפגישות, בכל מקום – אנחנו חושבים על כל מילה שלנו. לעומת זאת, יש מי שרוקדים על הדם". 

היא מכוונת בדבריה לכנס לעידוד ההתיישבות בגוש קטיף, שהתרחש לאחרונה בעידוד ותמיכה של חברי קואליציה שגם הגיעו, רקדו ושמחו בו. "המסמכים של חמאס ש'מצדיקים' בעיניהם את המתקפה, מדברים על היחס של ישראל להר הבית כאחד הטריגרים, מציינים את בן גביר. אחרי הכנס של גוש קטיף הגעתי לכנסת ואמרתי להם איך יכול להיות שבמקום להתעסק בחטופים אתם מחרבים לנו? איך אתם לא מתביישים? אתם לא מבינים שיש יחס ישיר לחטופים ולזה? אני לוקחת אחריות על כל מילה ופסיק שלי ואתם מרשים לעצמכם לעשות כנס, עם 12 שרים שרוקדים בו, אירועי ניצחון – לתקוע דגל מול בארי. כאילו בכוונה טובה. זה לרקוד על דם המתים". 

למדנו לדבר ערבית?

"במשך השנים ראיתי את בני משפחות גולדין ושאול עומדים בצמתים ומפגינים", חוזרת מרב אחורה. "כל הזמן שאלתי את עצמי למה אני לא עומדת איתם. למה אני לא זועקת את הזעקה של משפחת מנגיסטו, משפחתו של הישאם א-סייד? כל עוד זה לא שלך, זה לא נוגע. ואז פתאום זה פוגש אותך". 

הציבור הישראלי נע ונד בין תפיסות פוליטיות שונות. אם בתחילת המלחמה היה ברור שהחטופים הם היעד הראשון, חמישה חודשים לאחר מכן אנחנו כבר נמצאים במקום אחר. קולות אחרים נשמעים בווליום חזק יותר ויותר, מציעים "להקריב" את החטופים בשביל ביטחון עתידי לישראל ועבור מיטוט חמאס. "בואי נדבר על ביטחון", אומרת מרב. "בואי נדבר על חוזק. חוזק של מדינה זה להחזיר את האזרחים שלה. אנשים לא מבינים שאם לא מחזירים את החטופים, המדינה לא ערבה לאף אחד. זו חוויה שאי אפשר לתפוס אותה עד שזה קורה לך. התחושה שאני שבויה על ידי המדינה שלי היא הדבר הכי קשה בעולם. ההבנה שלא החזירו את איתי גם בגלל עניינים פוליטיים של הממשלה שלי, היא ההבנה שאני אוויר. בשבעה באוקטובר המדינה לא הייתה שם בשבילנו וגם עכשיו היא לא שם. כל רגע בשבי הוא גזר דין מוות – וזה  גם בידיים שלהם".

אלה החיים?

מרב מתארת מצב בו אט אט, המחירים שמשלמות המשפחות הולכים וגדלים. אל המחירים הנפשיים, הקושי לשרוד באופן יומיומי כשיקיריהם בשבי, חוסר השינה וכל היתר, מצטרפים בשבועות האחרונים מחירים פוליטיים. "כל יום את רואה אקסיומות נשברות כאן", היא אומרת. "יום אחרי שעינב צגאוקר הותקפה כשהפגינה למען בנה שנמצא בשבי, ישבתי אצל הנשיא. דיברנו על המקרה. הוא אמר לי 'המפכ"ל לא מכיר את זה'. אז תכירו את זה!". 

מרב עדיין נזהרת במילותיה. אנחנו נעות בשיחה בין "אוף רקורד" ל"און רקורד", כשב"אוף" נאמרים דברים חשובים, ברורים, אמיתיים, כאלה שעלולים לסכן את מאבק המשפחות בעיני הציבור הישראלי. "ממה אני נזהרת?", היא שואלת. "איתי כבר מת. אבל אני חוששת שבכל אמירה שלי ישתמשו נגדי". מטה המשפחות אמנם נמנע מכל תיוג פוליטי, אך בחמשת החודשים שחלפו מאז השבעה באוקטובר, היו בכל זאת מי שהעזו להפנות את האש כלפיו וכלפי המשפחות. "מפחידים אותנו מהבאות, שאם נשחרר אסירים זה יקרה עוד פעם. אבל לא שחרור האסירים הוא שאפשר את הטבח הזה", מרב מסכמת. "מאבק החטופים הוא מאבק ערכי. הוא מאבק על הפנים של המדינה שלנו". 

עם הרגש הפוליטי העמוק הזה, אני מזדהה עמוקות. לפני כמה שבועות כתבתי את המאמר "בתוך ראשו של סינוואר" בו טענתי שאי-שחרור החטופים הוא הסנריו הטוב ביותר עבור חמאס, כיוון שמשמעותו הפשוטה היא שמדינת ישראל הפסיקה להיות בית בטוח, ריבוני, שלוקח את גורל עמו בידיו. מכאן, הדרך להתפוררות מוחלטת של ישראל ומכאן, לנצחונו המהותי והעמוק של חמאס – קצרה. כשאני חולקת את המחשבה ההסטורית הזו עם מרב, היא מחזירה אותנו אל הכאן ועכשיו. "בלי להשיב את החטופים", היא אומרת בחדות, "לא נוכל להמשיך הלאה. אי אפשר יהיה לשקם קהילות, אי אפשר יהיה לחזור לחיים". 

בתוך ראשו של סינואר

המאבק להשבת החטופים, בנוסף לדאגה הבלתי פוסקת לשלומם, גובים מהמשפחות מחירים נפשיים עצומים. "אני כל הזמן מסתכלת על המשפחות ושואלת 'מי פה יצליחו לשרוד את זה פיזית, אחר כך?'", אומרת מרב. "כשאנחנו מדברים על הזמן שהולך ואוזל, הוא הולך ואוזל גם עבורנו. הפצע הולך ומתפשט". 

את מצליחה לדמיין עתיד פוליטי? אני שואלת את מרב והיא מספרת לי על מה שאמרה בטקס שעשו לאיתי. "אמרתי שאני מרגישה שהמדינה ויתרה על איתי ועליי, ושאנחנו צריכים להחליט אם לוותר או להילחם. אני רואה שבסוף, אני נלחמת. עושה פעולות של להישאר פה. כל עוד אני בוחרת לחיות פה אני חייבת לפעול. כבר למדנו שאסור להיות פסיביים ושאין מישהו אחר שיאבק עבורנו". היא מדברת על הבית שלה ושל משפחתה, על הכוונה לייצר מקום קבוע לאחיה, יונתן. 

"מצד שני", היא ממשיכה, "אני כל הזמן מרגישה שאין תחתית לתהום. בשישה באוקטובר הגענו כבר מספיק נמוך ואז הגיע השבעה באוקטובר ואז איתי נחטף ואז איתי מת… וזה רק הופך יותר ויותר גרוע. את לא רואה את התחתית. נאמרות כאן אמירות שלא היית מאמינה שייאמרו, נעשים מעשים שלא היית מאמינה שייעשו. ברור לי שבראייה ההיסטורית, מתישהו דברים צריכים להשתנות, לא?" היא מבקשת את אישורי למחשבה האופטימית הראשונה שהתגנבה לשיחתנו. "אני לא יכולה להילחם על משהו אם אני לא מאמינה שיכול להיות אחרת", היא ממשיכה, "יש כאן המון אנשים טובים ואנחנו חייבים לקחת אחריות על המערכת, על המנגנונים… אבל כל התבוננות קדימה כרוכה בגורלם של החטופים". 

בסופו של דבר, מרב מדברת על מדיניות. "לייצר כאן חברה שמתרגלת לזה שאנשים נחטפים ולא מחזירים אותם, שלא יודעים מה עלה בגורלם… זה פצע שמחלחל ושרק יילך ויגדל". היא מדברת על נירמול של מציאות, באמצעות מדיניות. "למדתי שיעורים מאוד קשים על האנושות", היא אומרת. "טבע האדם, להסתגל לדברים, לנרמל, להתרגל… את צריכה ממש לעבוד בלא לנרמל את המצב הקיצוני הזה. זה כמו לחלק נשק – זה לנרמל מצב קיצוני במקום לעסוק בפצע, בבעיה, במקום לתקן". 

שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר, איתי ואחייניו, בניה של מרב, בילו ביחד בבארי. "קשה לקלוט שהוא לא כאן כבר חמישה חודשים", היא אומרת. "יש המון מחשבות על 'מה היה אילו'. וזה קשור למחשבות שיש כל הזמן – מה הדבר הנכון לעשות, מה הדבר הנכון להגיד? האם איתי היה חי אם היינו הופכים את המדינה הזו ברגע הראשון? אני לא יודעת להגיד". 

מרב הבינה כבר בימים הראשונים את גודל האחריות שלה, בתור בת משפחה של חטוף. "אין מי ששומר עלינו", היא אומרת ומהדהדת הבנה של רבים שחוו את השבעה באוקטובר על בשרם. "את מבינה שאם את לא תעשי את זה, אף אחד לא יעשה את זה. להתראיין, לשקול מילים, לחשוב, להתחרט, זה סיוט. אני אוכלת את עצמי על כל מילה שאמרתי או שלא אמרתי, אבל את מבינה שאם לא את, מישהו אחר יתראיין ולא בהכרח יגיד את הדברים שאני מרגישה שצריכים להיאמר".

מרב מתארת מצב רגשי כל כך מורכב, של אחות שמנסה בכל רגע נתון לעשות או להגיד את הדבר הנכון. לאורך שלושה חודשים ארוכים היא התלבטה על כל מילה, התארחה באולפנים, נאמה בעצרות וניסתה לקדם עסקה בכל דרך. בסופו של דבר, על אף שעשתה את כל מה שאפשר היה לעשות, איתי נרצח בשבי. "איזה סיוט זה לסיים ככה את החיים שלך", היא אומרת. "עברת את השבעה באוקטובר, עברת 99 יום של סיוט, של פחד, של הפצצות מכל כיוון, של רעב… אחרי שראית את אמא שלך נרצחת, בזמן שאתה חושש לבני המשפחה שלך, קרס עליך מבנה ובסוף ירו בך. איזה סרט רע יותר יכול להיות בשביל לסיים חיים?" 

"המינימום לעשות", אומרת מרב, "זה להחזיר את כולם. להציל את כל מי שעוד אפשר, ולהביא לקבורה את כל החללים", ביניהם גם אחיה, איתי. "כל דקה היא גזר דין מוות – לגוף או לנפש. איך הנפש יכולה לשרוד את הדבר הזה? את החרדה הזו? ואיך אפשר להשתקם מזה אחר כך?" מרב חוזרת לממד הזמן; "ככל שהזמן עובר, יש לזה יותר השלכות ויש יותר קושי להשתקם". 

את מרגישה אותו? 

"היה לי רגע אחד פסיכי, דיברתי בעצרת המאה. עוד לא ידעתי שהוא מת. זה היה באמצע הלילה. בדיעבד, הוא כבר היה מת. הסתכלתי על שלט עם תמונה שלו ופתאום העיניים שלו הסתכלו עלי בחזרה". למחרת בערב של אותה העצרת, קיבלו בני המשפחה את הסרטון הראשון של חמאס, בו הודיעו שלמחרת, יעדכנו לגבי גורלו של איתי. "אז היה לי ברור שסוף טוב לא יהיה פה", היא אומרת. "לאורך כל התקופה היה לי פחד מאוד גדול מלקבל סרטון. הנה, גם עכשיו הגוף שלי רועד. זה פחד אימים, זה באמת טרור פסיכולוגי". 

כשהסרטון השני הגיע, בו סיפרה נועה ארגמני על מותם של יוסי ואיתי, הבינה מרב שזהו קץ המאבק הפרטי שלה. מאז, היא מגויסת עבור המשפחות האחרות. "לא ראיתי מצב שאיתי לא חוזר", היא מספרת. "לא ידעתי איך הוא חוזר, לא ידעתי מתי. אבל היה לי ברור שהוא חוזר. כשהתחיל המאבק, שמתי דד-ליין עד היומולדת של איתי, שהיה בפברואר. ארבעה וחצי חודשים לחטיפה. חשבתי שזו נקודת היעד הכי קיצונית, שיותר מזה לא נוכל… המוות שלו זה שבר מטורף. טוטאלי. להבין שאת עושה הכל, ואת לא מצליחה. את אומרת הכל, ועדיין, זה מה שקורה".