הסיפור של כפר עזה

לכפר עזה נכנסו המחבלים של חמאס דרך הגדר האחורית. במהלך סיור העיתונאים מטעם לשכת העיתונות הממשלתית, דוחקים בנו המאבטחים להתקדם ולעבור מהר את השטח הפתוח דרכו הגיעו המחבלים. החשש – ירי צלפים.

האוטובוס מוריד אותנו בכניסה לקיבוץ. במבט מהיר, אפשר לחשוב ששום דבר לא קרה פה. הכניסה לקיבוץ ירוקה ויפה כתמיד, המדשאות מסבירות פנים ובמרכזן עומדים שני אנשים, ישראל וחנן, שניהם בני הקיבוץ. שניהם בחולצת "כפר עזה זה הבית שלי" ושניהם עונדים דיסקיות זהות הקוראות להשבת החטופים.

"זה התחיל ביום שבת בשש בבוקר", אומר ישראל. "עם טילים בלי הפסקה. לרוב אנחנו הולכים למקלטים, מחכים שלוש ארבע דקות וזה נגמר. הפעם זה לא הפסיק. פתאום שמענו יריות והתחלנו לקבל הודעות בוואטסאפ של הקהילה, שיש מחבלים בקיבוץ. אמרו לכולם להיכנס למקלטים ולא לפתוח את הדלת לאף אחד – כך התחיל הקרב על הידית".

ישראל, בגילאי השישים לחייו, מדבר בקול ברור וחזק, אך ידיו רועדות. הוא מספר כיצד ישב עם אשתו בממ"ד לאורך שעות ארוכות, כשהוא מחזיק בכל כוחו את ידית הדלת. "התחיל מאבק על הידית. אני שומע אותם צועקים לי 'איפתח אל באב' ואני לא פותח. שתקנו שנינו. לא ענינו. אשתי עזרה לי להחזיק את הידית. שבע שעות החזקתי את הידית. בשלב מסוים הם עזבו את הדלת ונשארו בבית שלי". ישראל לוקח אותנו לבית שלו ומסביר, שהמיקום של הבית אפשר למחבלים עמדה אסטרטגית ממנה יכלו לפגוע בחברי קיבוץ ובבתים רבים. הם עלו לגג ביתו ומשם נלחמו בחברי כיתת הכוננות ובחיילים שהצליחו להגיע למקום.

"חברי כיתת הכוננות ניסו להגיע לנשקיה, אבל רבים מהם נרצחו בדרך", הוא מספר. "מי שהספיק לקחת נשק, יצא להילחם ונהרג בקרב". בין מי שנהרג בקרב על כפר עזה אפשר למצוא גם את אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית. את הקיבוץ עוד מעטרים שלטים עם תמונתו והכיתוב שמקבל פרשנות חדשה לחלוטין כעת, "ממשיכים יחד".

הם שהו בממ"ד בלי חשמל, החמצן הולך ואוזל וכך גם סוללת הטלפון והמים. במשך 36 שעות הם שהו בממ"ד כשהמחבלים עומדים על גג ביתם ובתוכו, יורים בעוברים והשבים. "שמענו שמות, שמענו צרחות שנכנסו לנו לתוך הלב. ונשארנו שם בפנים". ישראל נושם לאט, נעצר בדבריו. נוגע בשרשרת החטופים. "כשחולצנו מהבית, ביום ראשון אחרי צוהריים, עוד היו כאן מחבלים ובכניסה לבית שלי עשרות גופות", הוא מספר.

 

זהירות - תיאורים גרפיים קשים

אנחנו נכנסות לתוך הקיבוץ. הגדר ממנה נכנסו המחבלים הרוסה לחלוטין, ריח שרוף עומד באוויר. עשרות אנשי זק"א עוד מסתובבים בין הריסות הבתים השרופים, המנופצים. שדרת הבתים כולה הותקפה. בחלק מהבתים עוד נותר ריח נוראי. על חלק מהדלתות תלויים שלטים מעודדים, מנוגדים לחלוטין למראה הנגלה לעינינו, עם כיתוב כמו "לחיים" ו"לצמוח", סביבם פיח שחור משחור. פיצוצים עזים מרעידים את האדמה תוך כדי הסיור שלנו, הקרבות בעזה מורגשים.

שמחה גריינמן, איש זק"א, מספר לנו שהוא נמצא בקיבוץ כפר עזה ובקיבוץ בארי מאז שמחת תורה, תחת אש הם חילצו גופות ואספו רקמות אדם ואישה. הם ראו דברים איומים שהאוזן כמעט ולא מסוגלת לשמוע, כל שכן – העין לראות.

זהירות, תיאורים גרפיים קשים.

בבית אחד מצאו אנשי זק"א גופה עירומה של אישה. בידה – רימון יד. המסקנה היחידה מהתמונה שראו לנגד עיניהם, הייתה שהאישה הזו נאנסה תוך כדי שמאוימת על ידי רימון יד, שנצרתו משוחררת ועשוי להתפוצץ מכל תנועה שתעשה. אסור היה לה לזוז.

בחדר אחר, בקיבוץ בארי הפעם, נמצאו חמישה בני משפחה מתים, שרופים. שני הילדים הקטנים חיבקו את רגלי הוריהם וההורים, שניהם, נשענו על הסבתא. הראשים כולם נשענים זה על זה. מחוץ לאותו חדר הייתה על השולחן עוגת יומולדת ותמונות של בני המשפחה על המקרר. "אספנו את הגופות, הלכנו הלוך וחזור בין החדר הזה לבין העוגה והתמונות, בדרך החוצה. משפחה שלמה בשקים", אומר גריינמן.

בבית אחר בבארי, אספו אנשי זק"א גופה של ילד בן חמש ובחדר הסמוך, גופה של ילד בן שלוש, שסכין תקועה בראשו מצד אחד עד לצד השני. "את חתיכות הגולגולת שלו אספנו מאוחר יותר ממעדר שנמצא בסמוך", מוסיף גריינמן.

"שאלו אותי אם ראיתי גופות, אם ראיתי ראשים כרותים… כן. ראיתי דברים איומים. גם אונס – המון גופות עירומות של נשים, גם טבח, גם שריפה בחיים. אין שאלה לגבי מה שקרה כאן, ובידיים שלנו התמודדנו עם זה".

אני מציצה לתוך בית אחד וכל מה שרואה זה תהומות.

שרידי אדם

הבתים בכפר עזה כאילו איבדו את זהותם. התקרה קרסה פנימה, הכניסה נשרפה, הכל מפוחם. רהיטים שונים עומדים בצידי הדרך, מעורבבים זה בזה, חלקם שרופים. על הדלתות סימונים טכניים של אנשי זק"א, "שרידי דם בכניסה לממ"ד", "שרידי אדם על הספה".

"כשעוד היה לנו אינטרנט וחשמל, התכתבנו בקבוצה של הקיבוץ", מספר לנו חנן. "אנשים אמרו שהם שומעים ערבית, שהם שומעים יריות. שמועות על מי שנפגע ומי שנרצח. חוסר וודאות. התחלנו לשמוע על מה שקרה בנובה, השכנים התחילו לכתוב שמנסים להיכנס אליהם לדלתות". לכתבי התקשורת הזרה מסביר חנן שהממ"דים אמורים היו לסייע מפני טילים, לא מפני מתקפת טרור. "התחבאתי עם שני ילדיי, אשתי והוריי בממ"ד. ראינו את הסרטונים של המכוניות של חמאס בשדרות ובאופקים… הבנו שאנחנו לא יכולים להתגונן מזה".

בשלב מסוים, מספר חנן, צה"ל הגיע לקיבוץ – בין היריות של הקלצ'ניקובים של מחבלי חמאס, החלו להישמע יריות M16 ישראליים. "בקבוצה, בשלב הזה, כתב אחד החברים שהוא, אשתו ההריונית וביתם הקטנה בממ"ד ושהוא עייף, לא מצליח עוד להחזיק את הידית".

כוחות צה"ל הסתובבו בקיבוץ, נלחמו בקרב אדירים עם המחבלים. ביום ראשון, בשעה חמש אחר הצהריים, חולצו חנן, ישראל ומשפחותיהם כמו גם תושבים אחרים, תחת אש. "החיילים קודם חילצו אותנו ואז חזרו להתמודד עם המחבלים", אומר ישראל. "הביאו לנו רכב ממוגן עד פתח הדלת, אמרתי להם שיש לנו מחבלים על הגג, שיזהרו". "יש בקבוצה של הקיבוץ הודעות אחרונות מאנשים…", מוסיף חנן. "דברים כמו 'יש מחבל בבית שלי', אתה נכנס לאותו אדם הביתה, רואה את כתמי הדם ומבין מה קרה".

לכפר עזה הגיעו חיילי צה"ל בשבת בתשע בבוקר. היו שם חטיבת עוז, יחידת דובדבן, מגלן, סיירת מטכ"ל וצנחנים, שהתמודדו עם עשרות מחבלים מגדוד "שג'אעיה" של חמאס. באחת הפינות אנחנו פוגשים את אחיו של אור יוסף רן, לוחם דובדבן שנהרג כאן, בהיותו בן 29 בלבד, באותה שבת, תוך כדי קרב. "הוא ואחיין שלנו נלחמו פה, גב אל גב, נהרגו ביחד", מספרת לנו אחותו, שהגיעה למקום על מנת להנציח את אור.

פסטיבל

באותה שבת אמור היה להתקיים בקיבוץ פסטיבל עפיפונים. משפחות רבות אירחו מבקרים ובני משפחה שהגיעו להתארח ולבלות עימם בפסטיבל. כפר עזה נמצא 1.8 ק"מ מהגבול עם עזה. אלף אנשים חיו בו לפני שבת השבעה באוקטובר. 72 מהם נרצחו, רבים אחרים חטופים או נעדרים.

בשלב מסוים, באותה שבת, נכנסו לקיבוץ כפר עזה תושבים עזתיים. ישראל מספר שהם נכנסו עם ארגזים ופשוט בזזו מכל הבא ליד, "בשבילם, באמת היה כאן פסטיבל", הוא אומר. הפגזים מעזה עוד מרעימים, מקפיצים אותנו תוך כדי הליכה. בדרכנו החוצה שואל אחד העיתונאים את ישראל האם הם מתכננים לחזור לכאן אחרי החוויה הקשה כל כך שעברו. "אנחנו נחזור", הוא מבטיח. "נשקם. נכפיל את עצמנו ונישאר כאן בקיבוץ". בדרכנו, אנו חולפים שוב על פני אנשי זק"א, שמתגודדים לפתע יחד. אחד מהם מתחיל לשיר שיר חסידי והאחרים לאט לאט מצטרפים לשירה. הם מתחבקים, מסתדרים במעגל ומבקשים מכל מי שעומד סביבם להצטרף. חיילים, מאבטחים, עיתונאים, מצטרפים אט אט למעגל ההולך ומתרחב. השירה קורעת את הלב, אולי גם את השמיים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לפני שני עשורים החלה עמנואל אלבז פלפס את דרכה בעיתונות הישראלית אחרי שעלתה לבדה מצרפת. עם תכנית חדשה ב"רלוונט", אתיקה עיתונאית שהתגבשה במשך שנים ותחביב יוצא דופן, היא מדברת עם פוליטיקלי על הכל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.