להשפיע במקסימום

קרן ברק חגגה החודש חמישים. מי שנבחרה לכנסת ב-2019 עם תחילת סבבי הבחירות הבלתי נגמרים, לא הוצבה השנה באף אחד מהמקומות הריאליים במפלגתה – הליכוד.

היא גדלה בחיפה וכבר מגיל צעיר הובילה ולחמה למען מי שחשבה שצריך להילחם עבורו. "שום דבר שנאמר מבחינתי לא התקבל כמובן מאליו. עסקתי בעוולות של אי צדק כבר בבית הספר. הצלתי הרבה ילדים מ"לעוף" מביה"ס, פשוט כי זה לא היה חוקי. זה דרש ממני, כנערה, להסתכל על החוק ולהבין אותו. ידעתי שיש לי כוח, ידעתי שיש לי קול שלאלה שסביב אין בהכרח ולכן אני צריכה להיות שם בשבילם", היא אומרת.

בין ייצוג נשי לעשייה פמיניסטית

במהלך כהונתה המקוטעת, קשה היה להתעלם מהעשייה הפמיניסטית והחברתית שלה ומהנכונות שלה להיות איפה שצריך להיות ולהתעסק במהות – ולא בקרקס הפוליטי. זו אולי הסיבה שהיא לא בלטה בזירה הפמיניסטית. זהו פעמים רבות גורלן של אלה שעסוקות בעשייה עצמה, ונעלמות מהרדאר התקשורתי.

בראיון חשוף עם ברק היא מנתחת את הסיבות בגינן נדחקה מטה ברשימת הליכוד, את ההתנגשות בין העשייה למען נשים לבין השמרנות המאפיינת את המחנה הפוליטי שלה ומנסה להסביר כיצד אישה בודדת בתוך מחנה הימין יכולה לעשות שינויים משמעותיים עבור נשים.

"תמיד רציתי לתרום את המקסימום שאפשר. בצבא התפקיד הכי בכיר לנשים, בזמני, היה מדריכת חיל רגלים, אז הייתי מדריכת חי"ר. בתואר השני הייתי עוזרת פרלמנטרית של דורון שמואלי, שהיה אז ח"כ בליכוד (צומת-גשר) וכך למעשה הגעתי לליכוד. לא היה לי אז שיוך פוליטי משמעותי, פשוט ידעתי שאני רוצה להשפיע ושיש לי כוח להשפיע. מהליכוד ראיתי הכל בעיניים אחרות. ראיתי את העוול בסיקור התקשורתי המוטה מאוד באותה תקופה. כבוגרת תואר ראשון בתקשורת לא הבנתי איך יכול להיות שאירוע שקורה בצורה מסוימת, מסוקר 180 מעלות ממה שבאמת היה. זה גרם לי להבין ולראות את העוול. התחזקתי בליכוד, כשדעותיי הפוליטיות היו ימניות וזה פשוט הסתדר.

בהמשך, הקמתי עסק לייעוץ אסטרטגי ולובינג. במקביל לזה שהייתי דירקטורית והעסק הלך וגדל, הפכתי יותר ויותר מעורבת פוליטית בתוך הליכוד. הבנתי שאני לא רוצה רק את מאחורי הקלעים של הלובינג אלא שאני רוצה להשפיע בעצמי. התמודדתי לכנסת למעלה מעשור, עד שנכנסתי ב-2019. זו הייתה קדנציה קשה של ארבע מערכות בחירות, לא עם הרבה עשייה, לצערי הרב".

ובכל זאת, הצלחת לעשות לא מעט דברים בתקופה הזו.

"בפרספקטיבה לאחור, ההישג העיקרי הוא שהייתי. כי ברגע שהייתי בצד הזה של המפה הפוליטית, לוחמת למען נשים ופעילה במאבק נגד אלימות כלפי נשים – האישה הכמעט יחידה במחנה שלי, בעצם הנוכחות שלי דברים יכלו להתקדם. אלו לא הדגלים שהמחנה שאליו אני שייכת נשא וברגע שאלו לא הדגלים שהוא נשא, הרבה פעמים רצו להשקיט ולטרפד מהלכים. עצם הנוכחות שלי שם לא נתנה לזה לקרות. הסיפור של חוק 'שירה איסקוב' למשל, אם לא הייתי חברת כנסת, הוא לא היה עובר. לזכותו של עודד פורר, נאמר שהוא הצליח להעביר את זה בוועדה שלו. אבל אם לא הייתי זה לא היה מגיע לוועדה שלו בכלל. חוק האפוטרופסות (חוק שירה איסקוב. ל.כ), שולל את זכויות האפוטרופסות על הילדים להורה שרצח, ניסה לרצוח או אנס את אשתו. והחוק הזה לא היה עובר אם לא הייתי. נקודה".

החוק עבר כשהייתם בממשלה?

"כן. הממשלה רצתה שהוא יעבור לוועדה לענייני חוק, חוקה ומשפט שהתעסקה בכל חוקי הקורונה. יעקב אשר היה ראש הוועדה והם נלחמו שזה יעבור לשם, כי רצו לעכב את זה. לשבת בוועדת הכנסת ולהצביע שזה יעבור לוועדה של האופוזיציה גזר על החוק להתקדם. כי הוא היה אמור לעבור לוועדת חוק, חוקה ומשפט ולהיקבר שם".

בין ייצוג נשי לעשייה פמיניסטית

עם זאת, ההחלטות שלך יצרו מתחים

"זה לא יצר מתחים. זה חוק מאוד חשוב. עד היום קיימים המון חוקים אבסורדיים ומי שלא מתעסק בנושאים האלו לא יודע שצריך לחוקק חוקים כדי לתקן את זה. רק כשמגיעים לסיטואציה ונלחמים מול מערכת המשפט מבינים עד כמה היא אטומה.

בסופו של דבר, מי שעוצר את המאבקים הפמיניסטיים, נגד אלימות כלפי נשים ובכלל, אלו מערכת המשפט, הפרקליטות ומשרד המשפטים. המלחמה על חוק האפוטרופסות הייתה מלחמה נגד הפרקליטות. כמעט בכל וועדה המלחמה היא נגד הפרקליטות. זו פקידות נורא חזקה והיא כמעט תמיד תגן על הנאשמים. ואנחנו צריכות להגן על החברה, על הנשים ועל הילדים מפני עבריינים. אם אתה כל הזמן מגן על עבריינים אתה פוגע בחברה. בעבר, כל המאבקים מהסוג הזה, למען נשים, היו חוצי מפלגות, נרתמנו ביחד למלחמה בפרקליטות ובמערכת. היום, אם את פמיניסטית, את צריכה להיות בצד השני של המפה הפוליטית".

קידמת גם את החוק שאוסר על פיתוי קטין

"נכון להיום, מהרגע שהמפתה מפתה את הקטין ועד הרגע שהוא "יושב לו על הברכיים", אין יכולת להרשיע אותו וכך זה יהיה עד שלא יהיה חוק שעוסק ב"מסדרון" הזה שבין רגע הפיתוי לרגע המעשה. את יכולה להיות אמא מודאגת וערנית שעצרה פדופיל מלפגוע בילד שלה, אבל משפטית, כל עוד לא קרה שום דבר מלבד פיתוי, אי אפשר לעשות כלום. והפדופיל יעבור לילד הבא. האמא הערנית הזו לא יכולה לעשות כלום עבור החברה, כל עוד לא תפסו את הילד "יושב על הברכיים" של אותו פדופיל. עד שלא תקרא לפיתוי עצמו עברה, בין אם פיזית ובין אם ברשת, זה לא נחשב עבירה.

כל שרי המשפטים לדורותיהם פשוט נכנעים בסוף למחלקות האלה בתוך הפרקליטות וזה יותר חברה מופקרת. לכן הסיפור של "חוק שירה איסקוב" הוא גאוותי הגדולה. בין שייקבר בוועדת חוק, חוקה ומשפט ובין שיקודם במהירות שיא בוועדה לקידום מעמד האישה – זה היה על הקול שלי".

את די בודדה בזירה שלך בעיסוק בנושאים האלו. זה לא סתם היה על הקול שלך. איך את מרגישה במחנה כשאת מובילה את הנושאים האלו?

"בוודאי שהייתי שמחה שעוד אנשים יצטרפו למאבקים האלה. אבל אני חייבת לומר שצריך הרבה מאוד להיטות בשביל זה. התקשורת לא נותנת במה ולא מרימה על נס את מי שנושאת את הדגלים האלה. פוליטיקאים חיים מאיזון חוזר בין המאבקים שהם מנהלים לבין הבמה שניתנת להם, החשיפה שהם מקבלים. ההיגיון אומר שככל שהתקשורת תעלה את הנושא הזה, לא רק ביום האישה או ביום המאבק באלימות כלפי נשים, כך יותר יצטרפו למאבקים האלה. אבל במציאות הנוכחית אין תגמול על העבודה הזו וזה יוצר מצב של בדידות בזירה. מה גם שחטפתי הרבה ביקורת מהמחנה שלי על זה. ביום הפריימריז האחרונים שלחו ארגוני "אחדות משפחה" – שזו מכבסת מילים של כמה אנשים שהאג'נדה שלהם היא שימור השליטה הגברית במשפחה – מסרים כאילו קרן מפריעה למשפחה המסורתית וקראו לא להצביע לי בפריימריז".

איפה הפגיעה מבחינתם?

"אין פה באמת בשר. ברגע שאתה מקדם את הפטריארכיה כאג'נדה, אתה לא תגיד "קרן מפריעה לפטריארכיה", אלא שאתה תמצא סיבות אחרות ותתקוף אותן. למשל, בדיונים על אלימות כלכלית, אף אחד מהמתנגדים לטיפול בבעיה לא אומר "אנחנו רוצים שתהיה אלימות כלכלית", או "אנחנו חושבים שאישה צריכה להישלט על ידי מנגנון כלכלי". הם טוענים שהם לא רוצים שבית המשפט יכנס לתוך המשפחה".

זה גם היה הטיעון כשדיברו על החוק שאוסר על גבר לאנוס את אשתו.

"תמיד כשאתה רוצה לשמר את המבנה המשפחתי הפטריארכלי, שבו האישה הופכת לרכוש הגבר, אתה תטען שאתה "לא רוצה שבית המשפט יתערב במשפחה". אף אחד לא יגיד בשנת 2022 שהוא רוצה לשמר מנגנונים בני מאה שנה".

לכן הרבה נשים עם האג'נדה שלך מוצאות את עצמן ברשימות שמזוהות עם השמאל

"עד לפני עשור הייתה קואליציית נשים חוצת מפלגות שלחמה למען זכויות נשים ועשתה מהפכות גדולות בזכות זה. הרי מה הקשר בין דעותיי הימניות? באמת, אני באמת חושבת שצריך את ההתיישבות ביהודה ושומרון וזו הדרך שלנו לשמור על מדינת ישראל יהודית וריבונית. זוהי הדרך, לכן אני בימין. ובדיוק באותו להט אני נלחמת למען זכויות נשים. זה לא קשור אחד לשני".

יש שיגידו שזה קשור. הרבה פעמים יגדירו כך את ההבדל בין התפיסה הפמיניסטית הליברלית והתפיסה הרדיקלית, שמסתכלת גם על הנשים שנפגעות מהכיבוש, נשים פלסטיניות לדוגמא. הפמיניזם הרדיקלי יבקש לא רק לקדם את האג'נדה שלך כאישה פריבילגית, אלא לדאוג שלא תרמסי בדרך נשים אחרות. איך שאני רואה את זה, כל המפלגות היהודיות בישראל מקדמות ריבונות יהודית. גם מרצ לא מקדמים משהו אחר בתפיסה הריבונית. לכן אין הרבה הבדל בעיני בין חברות הכנסת מהימין ומהשמאל שמקדמות אג'נדות פמיניסטיות.

"בכנסת הבאה אני לא אכהן כחברת כנסת ואני לא בטוחה שתמצאי נשים אחרות במחנה".

יש ניסיון להראות שאין נשים ימניות ופמיניסטיות.

"ארגוני הנשים לוקחות את זה לשם פעמים רבות ולא מסתכלות על התמונה הרחבה. הרבה דברים מגיעים מפוזיציה, בלי ביקורת על דברים שנשים או גברים מהשמאל עושים. לעומת זאת, הן מחסלות על דברים קטנים יותר בימין. יש מחיר לזה שהארגונים הללו מזוהים עם השמאל, לכן כמעט ולא שיתפתי פעולה עם ארגוני נשים. התרחקתי מאוד מהארגונים הללו כי יש שם משהו לא אמיתי ברמה הפמיניסטית. רק כשהפוזיציה הפוליטית מסתדרת עם הקטע הפמיניסטי זה עובד. לכן, באמת מאוד קשה להתחבר לארגונים הללו וזו טעות, כי בסוף, הדעות במדינה הולכות יותר ויותר ימינה ואם הארגונים הפמיניסטיים תמיד יזוהו, בעסקת חבילה, עם הצד השמאלי של הזירה, אז באותה עסקת חבילה מעמד הנשים ילך ויפחת וזה חבל נורא".

וזה דבר שאנחנו כבר צפויות לראות בכנסת הבאה. אשמח שתתייחסי למספר הנשים ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.

"אישית אני חושבת שהיה צורך להתנהל אחרת מבחינת המקומות לנשים. הייתה פה פאשלה מאוד גדולה, שהתרעתי עליה לפני הפריימריז ופשוט לא הקשיבו לי. המקומות של השריונים לנשים נמצאים בעוכרי הנשים וגורמים למאבקים בין נשים. אם אתם לא רוצים להגדיל את כמות הנשים ברשימה – תגדילו את מספר המקומות של כל הרשימה הארצית, לא רק של נשים. כי אצלנו בליכוד יש שיטה של רשימה ארצית ואחרי כן אזורית. אם יגדילו את הרשימה הארצית, נשים לא יצטרכו לריב אחת עם השנייה על מקומות. השיטה של השריונים לא הוכיחה את עצמה ועד עכשיו בעיקר פגעה בנשים, שבמקום להיבחר על בסיס מצע ואג'נדות, נבחרו על פי רשימות חיסול פנים מפלגתיות. בפועל, זה ההוביל להקטנת מספר הנשים. הבטחות הייצוג הובילו לזה שזה מספר המקסימום ולא מספר המינימום של נשים. גם המצביעים הרגישו ככה, הייתה פה ממה הטעיה – הציבור חושב שיש מקומות לנשים אז הם מתמקדים בגברים ולא בהגדלת מספר הנשים. בפועל, זה הוציא מהרשימה נשים כמוני. היה מאבק של ראשי ערים ופעילים מרכזיים שפנו לנתניהו בבקשה שיקצה לנשים חלק מהשריונים שהיו לו, שיקדם את הנשים שיצאו מהמערכת בגלל השיטה, שיעשה תיקונים. אני מאוד מצטערת על התוצאה – היה צורך ביותר נשים, לא פחות".

ח"כ מירב בן ארי (יש עתיד) קידמה חוק שיחייב לשמור את ערכות האונס של נפגעות עבירות מין, ובגלל משמעת קואליציונית נאלצת להצביע נגד החוק. צפיתי בווידאו של זה, זה קטע קורע לב

כן זה קורע לב, וזו בדיוק הדוגמא של ארגונים פמיניסטיים שלא יודעים להפריד בין עיקר ותפל. להפריד בין עיקר לתפל זה לראות מתי את צריכה את הא.נשים שילחמו איתך בצמתים האלה. בסיפור הספציפי הזה מדובר בשואו לא מהותי – כי החוק עבר. וכשהצבעתי נגדו, ידעתי שאין שום סכנה שהוא לא יעבור. מי שתפר את הסיפור הזה מהצד השני של המפה הפוליטית זו זכותו ויכול להיות שיש פה גם סיפור עיתונאי. אבל בסופו של דבר, במשך שלוש שנים עמדתי בכל צומת מרכזית, כקול מכריע בין אם יעבור חוק או לא יעבור.

בחוק הראיות הפורנזיות (ערכות האונס – ל.כ) התחילה מלחמה בין האופוזיציה והקואליציה על שיתוף הפעולה. זה היה חוק אחד מיני רבים והיה ברור שהחוק יעבור. ההצבעה כנגד החוק הייתה מתוך אמירה לקואליציה – שלא יבנו עלינו בחוקים שנוח להם. אנחנו לא נהיה הרגל הרביעית בשולחן שלכם ואתם לא תבנו על הליכוד, שהוא לא חלק מהקואליציה, שיציל אתכם. זו הייתה הצהרה חזקה – בלי שום סכנה לחוק, שהיה ברור שיעבור.

גם הצעקות של מירב בן ארי – שטויות במיץ עגבניות. דקה לפני כן באתי אליה, ישבתי איתה, רואים את זה בסרטונים. אני יושבת איתה, שואלת אותה אם הכל סגור והכל בסדר, אומרת לה שלא נוכל להצביע בכד והיא אומרת לי שאין בעיה ויש רוב. היא עוד אמרה לי לפני כן "רק תסגרי עם עאידה מהמשותפת" ואני גם הלכתי לעאידה שמאשרת לי שהחוק עובר".

מי שמבין את המערכה הפוליטית רואה את זה, אבל רוב האנשים לצערי לא מבינים איך הדברים עובדים.

הארגונים הפמיניסטיים כתשו אותנו ברשתות החברתיות בימים האלו. מצד שני היו ארגונים כמו "מרכז רקמן" ו"איגוד מרכזי הסיוע" שעמדו על הרגליים האחוריות וביקשו לקחת את זה בפרופורציה, הזכירו את המאבקים שהובלתי איתם ואת המאבקים העתידיים שלנו. בסופו של דבר יש פה מוסר כפול ויש פה ארגונים שיודעים איך זה עובד. לכן קשה ללכת עם הארגונים האלו יד ביד, כי בסוף החיים מורכבים יותר".

מה היית אומרת לנשים שרוצות להשתלב בפוליטיקה?

"הפוליטיקה צריכה בנות, נשים, נערות צעירות שיובילו את המדינה הזו. יש פער גדול בין כמות הבנות שתראי בביה"ס לבין כמות הנשים שתראי בפוליטיקה. משהו בשנים האלו הולך ומצטמצם. אני מאוד חרדה לעתיד המדינה הזו. אם לא יהיו כמה שיותר כוחות של אנשים טובים, שזה באמת בנשמתם, אז העתיד שלנו ילך ויתדרדר".

חברת הכנסת קרן ברק, אחת מן הנשים הבודדות שנאבקה למען זכויות נשים במחנה הימין, לא תכהן בכנסת הבאה. מדובר באבדן גדול, שמשקף קוטביות הולכת ומצטברת בין המחנות בישראל – קוטביות שלא מאפשרת לצדדים גמישות ומורכבות פוליטית. אטימות מחנאית מול הסיכון הממשי לחייה של אישה שחיה תחת איום אלימות מתמיד מבן הזוג או מבן משפחה – רק בגלל שהנושא מתויג כפמיניסטי ולפיכך, גם שמאלני.

גם לזירה הפמיניסטית וגם לזירה התקשורתית יש חלק בהצגה הזו, שלא מאפשרת לנשים לפעול בפוליטיקה בצורה מורכבת, מאחר והן נשפטות לחומרה על כל מהלך פוליטי שהן עושות, בלי שום הבחנה בין עיקר לטפל. לנו, פמיניסטיות בפרט ונשים בכלל, יש אינטרס לייצוג פוליטי מגוון וליצירת שותפויות אמיתיות שיקדמו את ביטחונן של נשים במרחב הציבורי. כיום, נשים במחנה הימין שפועלות להפחתת הסיכונים הללו עלולות למצוא את עצמן מחוץ לרשימות המפלגות לכנסת וזה כבר הפסד של כולנו.