יעניין
אותך
כתבת אורחת
12 אוגוסט 2023 | משך הקריאה: 6 דקות
הכוונות הפמיניסטיות של דיסני ברימייק ל"בת הים הקטנה"

מאת: רונה כהן

עריכה: שירה סיטון פרידפרטיג

בשנים שלאחר רנסנס דיסני המצליח בטירוף (ובראשו נבחרת הנסיכות של דיסני), השיח התרבותי התלהט בשלל ביקורות חדות כתער על מערך הגיבורות שלהם, שניסו לבטל את היותן "מודל טוב לחיקוי". דמויות דיסני רבות נשקלו, נמדדו ונמצאו חסרות ערך. הנזיפה, אולי החמורה ביותר, הייתה מופנית כלפי אריאל, גיבורת הסרט 'בת הים הקטנה'. בעידן שלאחר Me Too קראו לה אנטי-פמיניסטית כיוון שוויתרה על קולה בשביל גבר.

דיסני, בצעד ספק גאוני ספק נואש, הפיקו בשנים האחרונות מבחר מסרטי הרפרטואר הקלאסיים שלהם כסרטי לייב אקשן והכניסו בהם שינויים כדרך להתמודדות עם הביקורות על הסרטים המקוריים. מהבחינה הזו סרט הלייב אקשן 'בת הים הקטנה' שיצא לאחרונה, אינו יוצא דופן.

חשוב לי להסתכל על הבחירות שנעשו בהקבלה לסרט המקורי ולבחון האם הביקורת הזו על אריאל הייתה רלוונטית מלכתחילה, והאם הרימייק באמת עושה תיקון.

הסיפור בת הים הקטנה של הנס כריסטיאן אנדרסן, שעליו מבוסס הסרט, מגיע מניסיון פטריארכלי ארוך שנים לביית את הסירנה, הדמות המיתולוגית שחציה אישה וחציה דג, יצורה קטלנית שחיה בין הגלים וקולה מפתה גברים אל מותם. הסירנות מייצגות נשיות רחוקה ומסתורית, מלאת כוח ויפהפייה. הסירנות החיות במעמקי המים, נוהגות להתגודד בין הסלעים ולשיר. שירת הסירנה כה מכשפת ועוצמתית עד שהיא גורמת לגברים להשליך את עצמם לים ולטבוע למוות.

בעולם המיתוסים גם המים מייצגים נשיות בהיותם אמורפיים, חסרי גבולות, בלתי ניתנים לכימות, סוערים ומסתוריים. לכן יהיה זה רק הגיוני שמקום מושבן של הסירנות יהיה המעמקים המאיימים של האוקיינוסים, בניגוד לנשיות 'מבויתת' המיוצגת בידי האדמה, או 'אמא אדמה' – רכה, פורייה, מכילה ומזינה. לא סתם הביטוי "שתי רגליים על הקרקע", שבהקשר של אריאל בת הים מקבל משמעות כפולה, משמעו איזון ויציבות.

די ברור שמטרתו של מיתוס הסירנה הוא לביית את דמות האישה הפראית כניסיון גברי לנכס ולשלוט בנשיות. אילוף הסוררת, אם תרצו. האגדה על בת הים הקטנה הפכה את סדר הדברים – לא הגברים הם אלו שטובעים ומצבם משתנה, אלא האישה היא זו שעולה אל היבשה ומשאירה אחריה את הים ואת קולה. באגדה המקורית המחיר אותו משלמת בת הים בעלותה אל פני האדמה הוא כאבי תופת עם כל צעד, וסופה להפוך לקצף הגלים.

יוליסס והסירנות. צייר: ג'ון וויליאם, 1891. Ulysses and the Sirens

אפשר לראות את ההקבלה למחיר שהיה מצופה מנשים לשלם לאורך השנים כאשר נישאו, בכך שלעתים קרובות ויתרו על קריירה, על קירבה למשפחתן הגרעינית, על הגשמה עצמית, על שם משפחתן ועל רכושן.

האגדה הנכיחה את התפיסה שנשים הן רכוש. בנוסף, הנרטיב שלפיו האישה מוותרת מרצונה, 'נכבשת' מרצונה, הפך להיות הגדרה של רומנטיקה. אומץ נשי מתורגם למחיקה עצמית ולוויתור על הקול שלך.

מי את אריאל?

אריאל בת הים הקטנה היא נסיכת דיסני מזמרת, שהחל משנת 1988 כיכבה על מסכי הטלוויזיה ובשלל פריטי מרצ'נדייז של אינספור ילדות ברחבי העולם. הערך הנוסטלגי של הסרט עונה על רוב הציפיות. כמי שגדלה על קלטת VHS של הסרט המצויר שנצפה שוב ושוב עד שנהרס, וזכתה לשחק באמבטיה עם ברבי אדומת שיער וירוקת זנב עד שאבדה, ההנאה שלי מהרימייק לא נפגמה. דיסני יודעים לעשות סרט עם נאמברים מוזיקליים מרהיבים, דמויות כובשות ונגיעות קומיות מדויקות. תקראו לי סאקרית של פוליטיקלי קורקט אבל אהבתי את צבע העור של האלי ביילי ושלל גיוונים אתניים שהסרט הביא.

אריאל, המתבגרת בת ה-16, מרגישה כמו דג מחוץ למים. כולנו היינו שם בצורה כזו או אחרת. הרצון לחקור את העולם שבחוץ, להתקרב אליו ולהבין אותו. השדרוג שהרימייק הביא איתו הוא שהשאיפה של אריאל לעולם שלמעלה אינה חסרת בסיס או רק "שיגעון של נערה מתבגרת", אלא הוא מבטא את השאיפה הנשית המשותפת לנערות צעירות המתחילות להתבגר ולהבין שהן חיות בעולם פטריארכלי.

אם במיתוס הסירנה הים הוא המרחב הפראי שבו שולטות הסירנות הרי בסרט זה טריטון, הפטריארך, השולט במרחב הימי. אריאל שואפת לברוח אל מקום שבו שלטון האב לא תקף עוד, אל מקום שבו היא מדמיינת שתהיה חופשייה להשמיע את קולה. יש כאן ביקורת חריפה נגד הפטריארכיה בדמותו של טריטון המנותק שלא מתקשר, אוסר, לא מבין והכי גרוע – הוא פשוט לא מקשיב. קשה לפספס את המהלך הסימבולי הזה של דיסני.

בניגוד לטריטון, הנסיך אריק הוא דמות שעליו אריאל משליכה את כל הפנטזיות שלה, לחיות בעולם שבו היא תוכל לבטא את עצמה ואת תשוקותיה, מהלך מוכר של התבגרות נשית בעולם פטריארכלי. בהיעדר דמות נשית מובילה שתהווה השראה, אריאל מוצאת את עצמה מתאהבת בגבר כאקט של ניסיון לקבל את הזכויות שלו.

נקודה חיובית נוספת היא שבניגוד לסרט האנימציה, שבו הנסיך אריק מתאהב באריאל השתקנית על בסיס יופייה החיצוני בלבד, ברימייק אריאל מוצאת דרך להתחבר אל אריק גם בלי מילים. אם עד כה הדילמה המרכזית הייתה בחירה בין זוגיות לבין קול, הרי ברימייק אריאל אינה נאלצת לוותר על אף אחד מהם. לאורך רוב הסרט אריאל היא זו שיוזמת, שנלחמת, שמצילה ולבסוף – זו שמסבירה לאביה מה היא רוצה וצריכה.

קורבנות או בחירה?

קואופרטיב דיסני הם מותג. הם לא רק מספרים סיפורים על מנת להקנות לקח מוסרי, אלא גם משווקים את הדמויות בסיפורים האלה כדמויות שיש לשאוף אליהן, להעריץ אותן, לחקות אותן ולשאוב השראה מהן (ועל הדרך לקנות כל מה שקשור אליהן). אם יש שאלה אחת גדולה שעולה אצלי במשך עשרות שנות קיומם של סרטי דיסני היא – האם בסיפורי ילדים עם לקח מוסרי, על הגיבור.ה בהכרח להיות דמות מושלמת ונערצת? ואם היא אינה כזו, האם מספר הסיפורים נכשל?

אמנם הרימייק מקפיד להבטיח שאריאל לא "תוותר על הקול שלה בשביל גבר", אבל הוא גוזל ממנה את מורכבות דמותה האנושית. התחושה היא כאילו אי אפשר לתת לאריאל החדשה לטעות, כאשר כל הפואנטה בסיפור המקורי היא הטעות שלה. למרות שהסרט המחודש מכניס לעלילה גיוון אתני ומסרים פמיניסטיים, הוא גם מדלל הרבה מהמתח והמורכבות שלה.

נתחיל מכך שבמקום שאריאל תבקש עזרה מרצונה כאשר היא מיואשת מתגובתו של טריטון, אורסולה מפתה אותה ישירות למערה שלה ומטעה אותה בכך שהיא אומרת לה שהיא מוותרת על שירת הסירנה שלה ולא על קולה. לכן, זו הפתעה לאריאל כשהיא מגיעה לפני השטח ולא יכולה לדבר. כן, כן, אני מניחה שהוויתור על הקול היה יחסית קל לאריאל כי היא רגילה שלא מקשיבים לה. כל השנים טריטון גרם לה להאמין שהקול שלה לא שווה כלום. ובכל זאת – רימו אותה. מה שהופך את דמותה לקורבן פסיבי ולא לדמות אנושית שעשתה בחירה מוטעית.

יתרה מזאת, אריאל גם כושפה לשכוח שהיא חייבת להרוויח נשיקה מהנסיך אריק תוך שלושה ימים. התסריט הזה מקפיד להבטיח שאריאל אולי לא תוותר על קולה עבור גבר, אבל הוא גוזל ממנה את הכוח שבהחלטה שלה על גורלה. גם אם היא החלטה מוטעית שנעשתה מתוך דחף נואש למרוד, או תקווה ילדותית לאהבה ממבט ראשון, מי מאיתנו לא חטאה בכך בגיל 16?

פמיניזם גירל-בוס

כחלק מהשיח התרבותי על פמיניזם אנו נתקלות לעתים בביקורות שגורמות יותר נזק מתועלת. כזה הוא מושג הפמיניזם גירלבוס (GIRLBOSS FEMINISM) שלא במקרה עלה במקביל לביקורת העזה על נסיכות דיסני. מושג זה מצמצם את האופן שבו בוחנים נשים לשורה של מטרות אינדיבידואליסטיות, קריאה אחר קריאה, למה שבנות 'צריכות' לעשות, בלי שום הבנה מה מונע מהן את המטרות האלה: תהיי הבוס, קחי שליטה על חייך, השיגי את הגבר שאת רוצה, השיגי את המטרות שאת רוצה, תשכחי מסטנדרט היופי, תאהבי את עצמך, תכבשי את העולם. אין מורכבות, אין מקום לטעויות, אין תהליכים, אין חמלה עצמית.

חיוביות רעילה כזו מדכאת את המהות של הפמיניזם והופכת אותו לשורה של מכשולים שצריך 'להתגבר עליהם' על מנת להיות אישה פמיניסטית, ובו בזמן היא אינה מציעה דבר כדי להילחם במערכות שמחזיקות את אותן נשים במקום המדכא אותן. הפילוסופיה הזו משאירה כל כך הרבה נשים מאחור, ואת אלו שלא היא כובלת למערכת הדיכוי עצמה.

נכון, פמיניזם גירלבוס הפך לבדיחה בחוגים פמיניסטיים מתקדמים, כך שברור שזהו אינו ביטוי פמיניסטי חיובי, אך למרות זאת יש לו עדיין השפעה משמעותית על האופן שבו מסופרים סיפורים פופולריים. וזה מזיק. הרי אינך יכולה לראות בבירור אדם או את הישגיו מבלי לראות גם את נסיבותיו. הרימייק של דיסני חוטא בפמיניזם כזה ושולל מאריאל את הזכות להיות אנושית ולטעות, ועקב כך מהצופים, ויותר מכל מהצופות, את הזכות לקבל מודל לחיקוי ראוי.

הפטריארכיה עדיין שולטת

אחד הדברים שאהבתי הוא שדיסני חידדו ברימייק את המורכבות בדמותה של אורסולה. אורסולה מתוארת כבעלת ידע רב וכוח כישוף אדיר. מה הפלא שטריטון, אחיה, היגלה אותה? היא איימה על מקומו כמלך הים. טריטון בחר להעלים אותה מממלכת הים (ממש כמו שרצה להעלים את קולה של אריאל), ולכן אין פלא שאישה חזקה ממשפחת המלוכה כמו אורסולה, לאחר שבילתה שנים רבות במחבוא, תכעס ותרצה נקמה. גם אני הייתי מחפשת נקמה בטריטון אם היה מתנהג כך כלפיי, ואין ספק שלולא העניין עם אריק ובני האדם, עוד כמה שנים של השתקה וגם אריאל הייתה פונה נגדו.

לכן, בעיניי, דווקא טריטון הוא זה שגורם את הנזק הרב ביותר, הן לאריאל והן לאורסולה. הוא אינו מתקשר עם אחותו אורסולה, גורם לניכור שמתפתח למרמור ושנאה ומתייחס לבתו באותו אופן. אין לי ספק שהגורל של אריאל היה יכול להיות דומה לזה של אורסולה – גם היא ספגה ממנו ניכור, איסורים וכעס.

הכניעה לפטריארכיה, אם כן, עדיין קיימת בסיפור, שבסופו טריטון נשאר להיות מלך הים, עדיין שולט, למרות שאריאל הצליחה לגרום לו לשנות את דעתו (ו-וואו כמה דרמות ומהלכים קיצוניים נדרשו לזה…). ובכל זאת, דעתו של טריטון האב היא שקובעת, לא משנה מה עברנו עם אריאל במהלך הסרט. מה זה אומר בפועל? שכל נערה מתבגרת שמחפשת את קולה עדיין נאלצת לקבל את ההסכמה של אביה.

הסרט, שהגיע עם כוונות פמיניסטיות נהדרות, עדיין חטא למטרה. במקום שאריאל תבין את המורכבות של החיים, תעבור שינוי שאינו סתם 'העצמה נשית' (מונח שהפך להיות גימיקי וריק מתוכן), ותפיל את הפטריארכיה על ידי חבירה לאורסולה, הדחת טריטון ושליטה באוקיינוסים, היא נשארת בת ים קטנה, הזקוקה לאישורו האב הגדול ובכך מנציחה את הפטריארכיה.

אנחנו יכולות רק לקוות שהקריאה העייפה הזו של אריאל תמות אחרי הרימייק הנוכחי ותפנה מקום לתפיסה בה הגיבורים והגיבורות מתוארים כבני אדם שלמים ומורכבים ולא כיצורים מושלמים, על מנת שנוכל להשתמש בסיפורים שלהם ושלהן כדי לראות כך גם את עצמנו.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *