אשת-ספר מעמיקה ב"לוליטה" מאת נבוקוב

טריגר: פדופיליה, תקיפה מינית, ניצול מיני, יחסי כוח.

לכבוד פתיחת שנת הלימודים האקדמית, ארצה לדבר היום על אחד הספרים השנויים במחלוקת איתו נפגשתי במהלך לימודיי: לוליטה, מאת ולדימיר נבוקוב, סופר אמריקאי ממוצא רוסי (1899-1977).

"הייתה לו, פשוט לו, בבוקר, זוקפת קומה דקה של מטר-ארבעים בגרב אחד. היא הייתה לולה בנעלי-התעמלות. היא הייתה דולי בבית-הספר. הייתה דולורס בתעודות הרשמיות. אך בלילות הייתה תמיד לוליטה. האם הייתה לה בת דמות אחרת, מבשרת? הייתה, בפירוש הייתה. לומר את האמת, יתכן שלא הייתה כלל לוליטה לולא אהבתי פעם, בימי קיץ אחד, נערה-ילדה ראשונה, מסוימת. בנסיכות על ים ערפילי." (עמוד 13)

הרומן מספר בגוף ראשון את סיפורו של הומברט הומברט, גבר אמריקאי בשנות ה-30 המאוחרות לחייו המאוהב בצורה בלתי נתפסת בלוליטה, ילדה בת 12. הרומן משמש כמעין כתב הגנה עבור הומברט, שנמצא במעצר לאחר שביצע רצח.

דרך הסיפור אנחנו מכירות את סיפור חייו של הומברט, כיצד האהבה לנערות ליוותה אותו לאורך כל חייו, כיצד הוא ולוליטה נפגשו, תיאור הדרך בה השניים ברחו לחיים במנוסה וסיפור כל האירועים שהובילו אותו אל אותו הרצח, שכמובן קשור גם הוא ללוליטה.

אפשר לומר כי הומברט לא באמת מאוהב בלוליטה, אלא הוא מאוהב ברעיון של הילדה הצעירה, הצחה, הטהורה, זו שתעריץ אותו ולשניים תהיה אהבה מיוחדת. ההשוואה לאנאבל לי, אותה דמות אהובה-ילדה מהפואמה הידועה של אדגר אלן פו, מלווה את לוליטה לאורך הרומן ורק מדגישה את העובדה כי היא ממלאת מקום, מושא האהבה הסטריאוטיפי שמתאים להומברט באותה נקודת זמן.

במשך שנים רבות נמנעתי מלקרוא את הרומן. המפגש עם עלילות דומות קשה לי. כנראה שההימנעות שלי נבעה משתי סיבות עיקריות: מ"הדיבור הגדול" על הספר, והנושאים שהוא עוסק בהם. לראשונה שקלתי לקרוא את הספר כשהייתי בתיכון, אבל אז אמרו לי ש"זה ספר קשה", ו-"כדאי שתחכי איתו קצת עד שתתבגרי". בנוסף, העובדה שמדובר בספר שמאדיר יחסי כוח כה ברורים, אונס מתמשך של קטינה (גם אם הוא לא נתפס כך בעיני המספר) ועוד נושאים רבים וקשים, גרמו לי לחשוש ממנו. בכל זאת, לא הקשבתי לאזהרות וקראתי. תיאוריו המפורטים של המספר באו לי בהפתעה, כך שאחרי שלושים עמודים כבר סגרתי את הספר והחזרתי אותו למדף, שם הוא נשאר עד חודש מאי השנה.

לוליטה ואני נפגשנו שוב בסילבוס של קורס "משבר הגבריות בפוסט מודרניזם האמריקאי" של ד"ר חן אדלסבורג, איתה למדתי במסגרת התואר בכתיבה יוצרת. כבר אז אמרתי לחברה טובה שאני לא מוכנה לקרוא אותו, אבל גם הפעם הסקרנות גברה עליי. שוב שאלתי את הספר מספריית האוניברסיטה, אך זמן ההשאלה המוגבל בספרייה גזר עליי ועל לוליטה פרידה בטרם עת. הפעם, הרגשתי מחויבות להבין את הסיפור שלה, עד כדי כך שהספר מצא את דרכו אל הספרייה הפרטית שלי בבית.

בקריאה שנייה ובוגרת, הספר כבש אותי מהרגע הראשון. עדיין, כל כמה עשרות עמודים הייתי צריכה לעצור לרגע, להרים את הראש מהדף ולהזכיר לעצמי שאני לא חווה את העולם שבספר. בתחילה חשבתי שרק לי הקריאה בו קשה כל כך, אבל שיחות עם חברות לקורס הוכיחו לי אחרת – משהו בכתיבה החדה והלא מתייפייפת של נבוקוב גרמה לי להתחבר דווקא אל הנבל והכניסה אותי לבלבול פנימי ועיסוק בשאלות זהות אישיות ועמוקות.

הסטריאוטיפ מלווה את השם "לוליטה" הרבה מחוץ לגבולות הרומן הבדיוני. מאז ועד היום, השם נתפס כביטוי לאישה פתיינית, מינית, ילדה מפותחת לגילה שכבר רוצה להיות בוגרת. זו הלוליטה שהומברט רואה ומתאר, אך האם זו הלוליטה האמיתית? בקריאה מודעת של הסיפור ניתן לחוש בפחד של לוליטה, בהבנה שמחלחלת בה עם הזמן לגבי הטעויות שביצעה והכרה במצב שבו היא נמצאת.

עם זאת, יש שיגידו שהיא לא תמימה לחלוטין. במהלך הרומן, ניתן להסיק כי אולי גם היא מעוניינת בקשר עם הומברט, בפלירטוטים שלה איתו, בעובדה שהסכימה לצאת איתו לאותו מסע. ההסכמה שלה, גם אם אינה נאמרת בצורה מפורשת, מעוררת כאן סימני שאלה. האם יש היגיון בלהאשים אותה? מרגיש לי שזו משוואה שאנחנו כבר מכירות היטב.

" ; ואני קלטתי פתאום, בעוד ברכי-האוטומאט שלי ממשיכות לנוע מעלה-מטה, שפשוט איני יודע דבר על נפשה של חמדתי, ושיתכן מאוד כי מאחורי קלישאות הטיפש-עשרה האיומות יש בה גן, עם שקיעות שמש, ושער של ארמון – מחוזות-פז הוזים שהיו חתומים ונעולים בבירור ובמוחלט בפני הומברט הומברט, בסמרטוטיו המטומאים ועוויתותיו ; (עמוד 291).

חשוב להזכיר, כי גם נבוקוב עצמו היה קורבן של תקיפה מינית על ידי דודו בילדות, מה שמוסיף נופך אוטוביוגרפי לרומן, אך מהכיוון ההפוך. כיצד הקורבן יכול ליצור נקודת מבט כל כך אמינה של התוקף? סביר להניח כי מתוך הפגיעה שהוא עצמו חווה, נבוקוב השתמש ברומן כניסיון להבין את הצד השני של הסיפור שלו עצמו, מה שעשוי להוביל ליצירת דמות מתעתעת ומסעירה כמו הומברט. אין זה אומר שהוא מזדהה עם הומברט ועם מעשיו, אך המשמעות היא שאפשר להסתכל על הרומן כדרך ריפוי של נבוקוב. הרומן כביכול משוחד, מציג את עולמו של הומברט כצודק וכנכון, אך במעשה הקריאה אנחנו יכולות להביע שאלות והתנגדות.

השאלה האם יש לספר כזה מקום על בימת הספרות הקאנונית העולמית, לא עזבה אותי לרגע. מצד אחד, מדובר בספר כובש שמכניס את הקוראות אל עולם אפל ומסקרן. מצד שני, אי אפשר להתכחש לעובדה שיכול להיות כי עבור אנשים מסוימים מדובר בדרך שבה הם רואים את העולם. הקריאה ברומן מרגישה כמו הצצה לעולם אסור. האם נכון לתת לעולם הזה מקום?

השאלה הופכת לקשה במיוחד כאשר מסתכלים מנוקדת המבט של נשים וילדות אמיתיות, שחוו מציאות דומה לזו של לוליטה. האם עבורן הקריאה עשויה להיות מרפאת, כפי שאולי קרה לנבוקוב בתהליך הכתיבה, או שאולי תיווצר רק חוויה מחודשת של הטראומה? מה אמורה להיות נקודת המבט שלנו, כחברה שאמורה לסייע לקורבנות, על הספר המטלטל הזה? לאחר שסיימתי לקרוא אותו, אני עדיין לא בטוחה בתשובה.

האם אני מסכימה כי מדובר באחד הספרים החשובים והמיוחדים ביותר בספרות המערבית? כן.
האם אני חושבת שעל כל קוראת להשיג לעצמה עותק ברגע זה? לא בהכרח.

חווית הקריאה שלי ושל רבות אחרות את לוליטה היא חוויה עמוקה, שמפגישה כל אחת מאיתנו עם הרבה שאלות פנימיות, וחשוב לוודא שאנחנו מגיעות לקריאה ממקום בשל. זהו ספר לא קל, אלים ומאיים שנותן לנו הסתכלות בלתי מתנצלת מנקודת מבטו של תוקף.