מאת: הילי כוכבי
אקדים ואומר שהדברים המובאים כאן קשים; קשים מאוד. עם זאת, בתוך תוכי אני מלאת תקווה לגבי האפשרות לשינוי עמוק ומשמעותי במדינה שלנו, ועל זה הרי יצאנו להיאבק.
בינואר 23 יצאתי מהארון. ארון הניטרליות. כמו אדם דתי שיוצא בשאלה, וזוכר את הפעם הראשונה שבה נסע בשבת – כך אני זוכרת את הלייק הראשון שעשיתי, לפוסט שאינו "מקצועי", לכאורה. הייתה זו תמונה שפורסמה על ידי עיריית תל-אביב, והופיעה בה המילה דמוקרטיה. היד רעדה לי. ולחצה על כפתור השיתוף. קץ עידן הניטראליות. יצאתי מהארון.
במשך שנים הקפדתי, באופן קיצוני, להיות אדם פרטי. כפסיכולוגית, כאשת אקדמיה, חשבתי שאין זה ראוי להימצא במרחב הציבורי. חובתי להיות ניטראלית. נטולת רשתות חברתיות. נטולת דעות פוליטיות. היו לי דעות כמובן, אבל הן היו ענייני הפרטי בלבד. קונספציית הניטראליוּת שלי התרסקה ימים ספורים לאחר נאומו של יריב לוין בארבעה בינואר 23. ברגע אחד פילחה אותי ההבנה שאם לא אצא עכשיו להילחם על הדמוקרטיה הישראלית – לילדיי לא תהיה מדינה לחיות בה.
כשהפוליטי פוגש את הנפשי
זמן קצר לאחר מכן, הבנתי שמוטל עלי לצאת למרחב הציבורי ולהילחם על הערכים הראויים, לא רק כאזרחית וכאמא, אלא גם כפסיכולוגית; כאשת מקצוע המחויבת לקידום בריאות ורווחה נפשית בחברה הישראלית. ואז הגיע אסון השבעה באוקטובר. האסון – לא רק שלא השהה את המאבק שלי – הוא העצים אותו, כי מאז, לא מדובר רק בערכים שנחטפו, אלא גם באנשים. דיני נפשות של ממש. כך הפכתי תוך זמן קצר, מאשת מקצוע "ניטראלית", לאחת שמשקיעה את רוב זמנה במאבק פוליטי, כנגד ממשלה שחטפה את כל ערכינו, ואת הזכות שלנו לחיות חיים שפויים במדינה הזאת. אז איך זה קרה…? אשתף אתכם בכמה ציוני דרך מרכזיים.
נקודת המוצא שלי הייתה הקונספציה שלפיה כאשת מקצוע – כשיש ריבוי קולות ודעות – ניטראליות היא העמדה הנכונה. ובכן – טעות! מושגים כמו: הכלה, סובלנות, שיח, מורכבות – מושגים שאנחנו עצמנו, אנשי בריאות הנפש, החדרנו לשפה, לתרבות, לחשיבה – המושגים האלה לא רלוונטיים למצב שאיתו אנחנו מתמודדים, כי אנחנו לא בעולם של דעות (מגוונות, לגיטימיות), אנחנו בעולם של אמת ושל ערכים. יתרה מזאת: כיום אני מבינה שקונספציית הניטראליות – הנימוסים, ה"הכלה", ההימנעות מהבעת עמדה בין חברים, משפחה, קולגות – "כי זה פוליטי" – הם שהביאו אותנו לאסון הנוכחי, והם גם אלה שמקשים עלינו להיחלץ ממנו.
"ככה זה בדמוקרטיה". "אתם לא מקבלים את תוצאות הבחירות…" – ובכן, לא רלוונטי! האמת והערכים הטובים לא זקוקים ל"רוב" כדי להתקיים. השאלה איפה נמצא הצפון – אינה שאלה של דעה. גם אם 90% מאיתנו יאמרו שהצפון נמצא ״שם״ – זה לא ישנה את האמת. ובָמקום שבו נמצא הצפון, שם נמצא המצפּוּן. ולשם אנחנו חייבות ללכת. גם אם נלך לשם לבד (עיין ערך היועצת המשפטית לממשלה). אלימות, גזענות, הדרה, הסתה, שחיתות, רודנות, שקרים, הומופוביה, מיזוגניה, הפקרת חיי אדם – אלה אינם הערכים שלנו, ואסור לנו לאפשר אותם. גם אם נהיה היחידים שהולכים צפונה, בעקבות מצפונם.
ב-13 במרץ 1964 בחורה צעירה בשם קייטי ז'נובה נאנסה ונרצחה באכזריות, בלב שכונת מגורים ברובע קווינס בניו יורק. האירוע התרחש בשעות הערב המוקדמות, ונמשך 40 דקות ארוכות. 38 שכנים היו בבתיהם בזמן האירוע. שמעו את זעקות השבר של ז'נובה. אף אחד מהם לא התקשר למשטרה. האירוע המחריד הזה הביא להגדרת אחת התופעות המסוכנות בפסיכולוגיה – "אפקט העומדים מן הצד". אנשים טובים שמצפים שמישהו אחר כבר יעשה משהו, מישהו ייקח אחריות, מישהו בטח יתקשר למשטרה.
להיאבק למענןם
ועכשיו בואו נסתכל להן ולהם בעיניים – ל- 120 החטופים והחטופות. האונס והרצח של מאה ועשרים בני אדם – גברים, נשים, ילדים – נמשך כבר 266 ימי גיהינום. ואנחנו, כולנו, אנחנו השכנים ברובע קווינס. אנחנו העומדים מן הצד. אנחנו נמצאים בזירת אסון. בזירת פשע. העובדה שאנחנו יושבים כאן עכשיו, בחדר הממוזג במוזיאון, ושאנחנו "יחסית בטוב" – העובדה הזו היא בלתי נסבלת. תשעת החודשים האחרונים הפכו את כולנו לאנשים פחות טובים.
האויב הגדול ביותר שלנו כיום – אינו הייאוש, אלא הנרמול. ההתרגלות. הממשלה – באכזריותה, בשרירות הלב שלה, באינטרסנטיוּת, בשקרים, בהסתה, בפילוג, באלימות, ומעל לכול – בהפקרת אזרחי המדינה שנחטפו, הממשלה הזו שוחקת את יכולת האמפתיה שלנו, את החמלה, את הסולידריות החברתית, והופכת אותנו בעל-כורחנו לאנשים פחות טובים. מחשבות על תקופות אפלות בהיסטוריה, ועל תהליכים חברתיים שאפשרו את התרחשותן – המחשבות האלה אינן מרפות. עלינו לעשות הכול כדי שהטירוף הזה ייפסק. "המקום החם ביותר בגיהינום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומרים על ניטראליות".
ותשאלו – למה דווקא אנחנו, אנשי ונשות המקצוע…? ובכן, האחריות לפעול, ולא לעמוד מן הצד, חלה על כל אדם; אבל לנו, כאנשי מקצוע יש אחריות יתרה. אנחנו שומרי הסף של בריאות הנפש בישראל. ובעצם, כאנשי ונשות טיפול, העבודה שלנו מעולם לא הייתה ניטראלית. עבודה טיפולית מחייבת הבעת עמדה, ערכים נכונים, קידום בריאות ורווחה נפשית. זה המצפן שלנו, לשם אנחנו הולכים.
כמי שעוסקת בהורות – יחסי אֵמון וקידום התקשרות בטוחה הם הערכים הבסיסיים ביותר בקשר שבין הורים לילדיהם. ומה קורה במקרים הנדירים שבהם אני פוגשת הורים שמזניחים את ילדיהם או פוגעים בהם…? חוק חובת הדיווח מחייב כל אדם, ועל אחת כמה וכמה אנשי מקצוע, לדווח לרשויות המדינה על כל פגיעה או חשד לפגיעה בקטין.
כולנו נפגענו
למרבה האימה, החוק לא מציין מה עושים כשרשויות החוק במדינה הן הגורם הפוגע, וה"קטינים" שנפגעים הם אנחנו – 10 מיליון אזרחי מדינת ישראל. למי בדיוק מדווחים…?אני לא יודעת מה הפתרון, ואם היה פתרון פשוט כבר היינו מוצאים אותו מזמן, אבל אני יודעת שככה זה לא יכול להימשך. אל מול האסון שמתרחש לנגד עינינו – לאף אדם, ועל אחת כמה וכמה לנו, אנשי המקצוע – אסור לעמוד מן הצד. ואין מדובר רק בנושא החטופים, כמובן, אלא באינספור נושאים נוספים – קידום ההפיכה המשטרית, הפקרת תושבי הצפון והדרום, ריסוק מערכת החינוך, אי-השוויון בנטל, פגיעה באוכלוסיות מוחלשות, שליחת חיילים למותם עבור מלחמות ללא תכלית, ועוד ועוד.
ואחרי כל הדברים הקשים האלה – כמה חשוב שאנחנו כאן עכשיו, ביחד. כי האמת עצמה לא זקוקה לרוב, אבל האנשים שחותרים אחר האמת זקוקים להכרה. לפני כשנה צפיתי בהפקה יוצאת דופן של המלט. המלט מבין שדודו רצח את אביו, תפס את כס המלוכה והתחתן עם אמו. הוא יוצא למסע לחשיפת האמת. אלא שבסביבתו של המלט – עולם כמנהגו נוהג. האם, הדוד, השכנים, הממלכה כולה – כולם מציגים מציאות נורמלית, שגרתית לחלוטין, מציאות שמתעלמת באופן בוטה מעובדת הרצח. בתהליך הדרגתי, המלט שרודף לבדו אחר האמת, מאבד אט-אט את שפיות דעתו.
"חוויית המלט" מלווה אותי פעמים רבות בחודשים האחרונים. היא מתגברת לאחרונה, עם הצורך הגובר של אנשים לחזור לשגרה. להילחם לבד על אמת קשה ואיומה, בתוך קבוצות חברתיות שבוחרות להכחיש אותה – זו חוויה נפשית בלתי נסבלת. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב הזה היא לחבור לאנשים נוספים, המכירים יחד איתנו באמת – קשה ככל שתהיה – ונלחמים עליה יחד.
הכנס הזה הוא דוגמה מובהקת לכך. כאנשי מקצוע יש לנו מחויבות ואחריות יתרה להיאבק. חובה עלינו ללכת צפונה, על פי צו המצפון. חובה להתנגד. אסור להתייאש. מותר וחשוב לנוח מדי פעם, לעצור, לתדלק, אבל אז לקום ולהמשיך ללכת. יחד. לפי צו המצפון. ולסחוף אחרינו עוד ועוד אנשים.
עד שנגיע לחוף מבטחים.
ד"ר הילי כוכבי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מחברת הספר "הורים טובים" – Raising Kids with Compassion
