יעניין
אותך
כתבת אורחת
25 פברואר 2021 | משך הקריאה: 4 דקות

מאת: רעות כהן 

היו לאחרונה נשים וגברים ששאלו מדוע הנשים שאיתן התכתב ארז דריגס לא חסמו אותו, ובתגובות לכך לא פחות נשים טענו ששאלה כזו היא האשמת הקרבן. ויותר מזה – ששאלות על התגובות שלנו כנשים לוקחות אותנו אחורה בזמן והן מה שתנועת מיטו מנסה להפסיק, את המסורת שאוהבת לומר לנשים "אבל מה לבשת?" ו"למה שתית?", "הבאת את זה על עצמך".

האם לא הגיע הזמן לשאול האם תנועת "מיטו" בולעת את השיחה שלנו על איך נשים יכולות להגיב בזמן אמת למצבים פוגעניים? אולי דווקא אם נדבר, נדון ונתעסק בנו כנשים במצבים האלו – זה ייקח אותנו צעד קדימה?

אין ספק שהגענו למקום חשוב בהיסטוריה הנשית, בה אנו יכולות להרגיש מוגנות יותר בתוך הקהילה שלנו. לשתף חוויות, להיתמך זו בזו, לדרוש יחד, להציף נושאים בעייתיים וכמובן, לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע התעללות בנשים וניצול. כתבות בנושא גברים ידוענים, שניצלו את מעמדם, הן גם כתבות שמאפשרות נשים לדרוש צדק מוסרי, לדרוש להיות מוגנות, לדרוש לסגירת מעגל.

אבל יחד עם העשייה החשובה ועם כל ההערכה, כן קיימת ביקורת נגד תנועת "מיטו". וכאן אני טיפה מהססת, כי נושא האשמת הקורבן בוער, חשוב ורלוונטי. ולצד זה, עדיין, אני שואלת האם ניתן לייצר שיח אחר: כזה בו אחריות ואשמה לא מגיעות שלובות יד?

מה השאלות שכרגע לא נשאלות בעולם של תנועת "מיטו"?

מה זה אומר? אני תוהה האם נוכל לדבר יותר על המקום האישי, אינדיבידואלי וסובייקטיבי שלנו, כל אישה בפני עצמה, להעלות שאלות על הנוכחות שלנו במצב הפוגעני. האם ניתן לדבר על האחריות של אישה לפעולות שלה במצב פוגעני, מבלי להטיל עליה את האשמה למצב הזה? מהם הדברים שהשפה של "מיטו" לא מאפשרת לנו להתעסק בהם?

נוכל לשאול, למשל, שאלות. כאלו שבודקות מה הוביל אותנו להיות בעמדה מסוכנת כזו? האם יכולנו לנהוג אחרת? מה היה עוזר לנו להגיב שונה? מה הם המניעים המודעים והלא מודעים, ששיתקו אותנו מתי שהיינו צריכות לקום וללכת? (באם היינו כן בעמדה שיכולנו לעשות זאת, כמובן). מה גרם לנו לנימוס יתר? ואפילו, מה משך אותנו למקומות מסוכנים מלכתחילה? היכן זה מתחיל? איך זה קשור לחינוך מגדרי? מה החלק של החברה בתוך זה, הבית, ההורים, בית הספר שקורים גם בו מקרים רבים מדי? ועוד.

איך קומדיה רומנטית לימדה אותי לשתוק כשגבר פוגע בי

ואני מכילה את זה גם על עצמי. אני שואלת את עצמי, לדוגמא, שאלות לגבי המקרים בהם מצאתי את עצמי בעמדה דומה. למשל, האם אני יכולה, כאישה, לברר עם עצמי האם אני יכולתי להיות אחרת, כשגבר מפורסם ניסה לעזור לי בתקופה של משבר, אבל במקום זאת סיפר לי שהוא בעצם רוצה לגעת בי, תוך כדי שהוא מלטף לעצמו את הזיקפה? למה נשארתי שם? האם מלכתחילה לא הייתי צריכה לחפש אצל גברים זרים ישועה? למה נשים שפניתי אליהן נרתעו והתרחקו? האם אנחנו מגיבות מהר מספיק לעזור זו לזו? האם אנחנו מכירות בכוח שלנו ובחשיבות שלנו להתאחד בזמן אמת?

היו גם מקרים חמורים מאלה. והגעתי למסקנה שבחלקם הייתי באמת חסרת אונים, אבל באחרים יכולתי לנהוג אחרת, אם רק הייתי יודעת שיש אפשרות כזו. אם הייתי יודעת שיש לי כוחות ושאני שווה הרבה. אם היו אומרים לי את זה.

אני לא מאשימה את עצמי ולא נשים אחרות, אבל חושבת לעצמי שהיה יכול להיות משנה חיים לקרוא ולשמוע כבר בגיל ההתבגרות ובשנות העשרים לחיי על סיפורים של נשים שהצליחו להגיד ״לא״. כאלו שהצליחו לבחור במסלול אחר בעוד מקרים ומצבים, שהצליחו להקיף את עצמן בגברים טובים ולקטוע מגע מזיק, מכאיב, לא רצוי. כאלה שלא חונכו לזה, אלא למדו על בשרן לאהוב ולשמור עצמן. שאימא שלהן לא הייתה שם תמיד לגונן, גם לא אבא או מבוגר/ת אחר/ת, והן לא ידעו איך עושים את זה ובכל זאת מצאו את דרכן.

כיצד אוכל בכלל להיות אישה שאינה "גם אני"?

הוויכוחים ברשת, האם הלכנו רחוק מדי או האם אלו רק צעדיה הראשונים של המהפכה, מפספסים עוד היבט חשוב עליו יש לחשוב והוא, היכן כל זה מציב את האישה והאם זה בהכרח טוב ומועיל לנו הנשים. בחוגים פסיכולוגיים, פסיכואנליטיים ולאקאניינים ועוד, ישנו שיח על "מיטו" כתנועה שלוקחת מנשים את היכולת לראות עצמן כסובייקט ברגע נתון עם יכולת בחירה.

אם כולן אומרות "מיטו" ומספרות את אותו סיפור על הגבר הפוגע ועל היעדר היכולת שלהן להגיב – האם אני בכלל יכולה לדמיין את עצמי אחרת מהן, שונה, אישה אינדיבידואלית שיכולה לבחור תגובה אחרת מזו "שלהן" של "כל הנשים"?

הקולות סביבי מדברות את השיחה על כך שצריך להפסיק להגיד לנשים מה לעשות כדי שלא ייפגעו, ולהתרכז בפניות לגברים, בחינוך שלהם, בהענשה שלהם. או לחילופין, שהלכנו רחוק מדי, שאנחנו עסוקות בעריפת ראשים. אבל האם אנחנו לא מפסידות משהו בשיחה הזו? אולי אפילו מחזקות תרבות שמונעת מנשים לפתח את הסוכנות והאקטיביות שלהן?

לזרוק כמו בחורה בעידן ה-MeToo#

מה אם כנשים היינו מדברות אחרת? הייתי רוצה אני, למשל, כאישה בוגרת, להגיד לנשים צעירות: "אתן לא חייבות לדבר בצורה בוטה כדי להרגיש פמיניסטיות, לעשות סקס מזדמן כדי להרגיש חופשיות, לצפות מגברים לפתוח בפניכן דלתות, לתת למי שעובדים איתכם, או לשותפים שלכן בדירה, לדבר על נשים באופן מזלזל". אנחנו יכולות להיות לובי לעצמנו, אישה לאישה, ולא רק ביחס לגברים או בתגובה להם. גם במקומות בהם הפטריארכיה חוגגת, לפתוח דלת למסדרון בו אישה יכולות ללכת בשקט, מבלי שיאנסו אותה במילים ובמבטים ובמגעים, וגרוע מכך.

לי לא אכפת אם מי טו הלכה רחוק מדי או שהיא רק בתחילת דרכה. אבל אני לא חושבת שעוד מוקדם מדי לשאול שאלות על מיטו, כמו ששמעתי לאחרונה שנשים אומרות. אף פעם לא מוקדם מדי, אבל לא פעם מאוחר מדי. תמיד יש מקום לביקורת ולשאלות.

מעל לכל אני חושבת שהשיח מפספס את המקום היחיד, שבו יש לנו סיכוי להגן על עצמנו ברגע אמת. זה חייב להיות שם, לא כאשמה, ממש לא, אלא כאפשרות חשובה ומשחררת. זה חייב להיות בין כל הקולות החשובים האלה שנשים משמיעות, הרעיון הזה שיש לנו בהרבה מצבים אחריות – כלומר כוח.

למאמרים אחרים בנושא תנועת "מיטו" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: surdumihail מאתר Pixabay

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *