"פמיניזם" אין פירושו "עליונות נשית", "שנאת גברים", או שאר קלישאות ריקות שנועדו לעשות דה-לגיטימציה לתנועה שלמה שבסה"כ דורשת שוויון מגדרי, או בקיצור: "פמיניזם הוא התובנה הרדיקלית שנשים הן בנות אדם". אבל פמיניזם גם אינו "גיבוי אוטומטי לכל אישה באשר היא מעצם היותה אישה", כמו שנראה שמירי מסיקה היתה מצפה, בהתבסס על הראיון שהעניקה להילה קורח מחדשות 13 לאחר שנחשף שיתוף הפעולה המקצועי שלה עם איילן גולן.
זו תפיסה מאוד צרה ושטחית של פמיניזם, ובבסיס שלה היא אפילו די שוביניסטית, כי היא מנמיכה מאוד את הציפיות שיש לנו מנשים. לפי התפיסה הזאת, לא משנה מה אישה כזאת או אחרת תעשה – על הפמיניסטיות (והנשים בכלל) להכיל, לברך ואף להרים לה. מופיעה רק בפני נשים? בראבו! העצמה נשית. מקליטה שיר עם אייל גולן? בראבו! הנה את עושה איתו תיקון. למען הנשים, כמובן.
אמנם פמיניזם אין פירושו גיבוי אוטומטי לכל אישה באשר היא אישה, אבל כשאני מעבירה ביקורת על התנהגות או אמירות של אישה אחרת, אני עדיין עושה את זה בזהירות. כי כפמיניסטיות, אנחנו תמיד צריכות לזכור שנשים הרבה יותר חשופות לביקורת מאשר גברים. ולא הייתי רוצה שפוליטיקלי קוראת תהפוך לעוד במה שבה מתנגחים בנשים, הרי לא חסרות כאלו בתקשורת המיינסטרים, ובכלל.
ובכל זאת, נראה לי חשוב לפרק את הטענות של מירי מסיקה – דווקא לטובת כל אותן נשים שמקשיבות לה, ואולי קצת מזדהות איתה, ועכשיו נרתעות אפילו יותר מלקרוא לעצמן "פמיניסטיות". ולכן אתייחס לטענות שלה, מבלי לרדת לפסים אישיים; אין לי דבר נגד מסיקה, כאישה וכאמנית. אבל אני כן חושבת שהיא טעתה בשיתוף הפעולה עם אייל גולן וטעתה גם בתגובה שלה לביקורת על אותו שיתוף פעולה, כפי שהתבטאה באותו ראיון.
קודם כל כדאי לציין שמירי מסיקה ולפניה מרינה מקסימיליאן – חטפו יותר מאשר עידן רייכל, שגם הוא שיתף פעולה עם אייל גולן, או מגלגל"צ, שמכניסים את שיריו לפלייליסט, או מגיא פינס או קשת, שהעניקו לו לא מעט זמן מסך בפריים-טיים, ומאתרגים אותו כבר שנים.
למה…? כי נשים נשפטות יותר בחומרה, קודם כל, אבל אולי גם כי מנשים יש לנו ציפיות גבוהות יותר. לכן, הפגיעה ותחושת הבגידה הן גדולות יותר. כפמיניסטיות וכנשים – אנחנו קודם כל מצפות מהן לסולידריות. ולזה גם מירי מסיקה ציפתה, כנראה, ואני באמת יכולה להבין שזה לא נעים כשגדודי פמיניסטיות מתהפכות עלייך פתאום ואת סופגת אש מכל הכיוונים. זה באמת לא נעים. ובואו נזכור: מירי מסיקה לא ניצלה או פגעה מינית באף אישה או נערה, לכאורה. האש צריכה להיות מופנית קודם כל למי שפגעו, ורק אחר כך לכל השאר.
ילדותית, מתקרבנת ובעיקר מלאה בבורות
התגובה של מסיקה לביקורת הפמיניסטית (וכן, זאת ביקורת לגיטימית, ונשים אינן חסינות מביקורת רק כי הן נשים) היא ילדותית, מתקרבנת ובעיקר מלאה בבורות. אולי היא באמת לא מבינה מה לא בסדר בלשתף פעולה עם אייל גולן ("אני עשיתי משהו? אני פגעתי במישהו?"), אבל לדעתי יש פה היתממות, אחרי כל השנים האלו והתפתחות השיח הפמיניסטי אפילו מחוץ לחומות הברנז'ה. אבל וואלה, יכול להיות. אף אחת מאיתנו לא נולדה עם תודעה פמיניסטית ועם הבנה של תרבות האונס ושל כל הרבדים שמרכיבים ומאפשרים את המשך קיומה.
לא ממש ברור לי מהו אותו "תיקון" שמסיקה טוענת שהיא מקדמת פה, והיא גם לא ממש טרחה להסביר – אבל גם האמירה הזאת יש בה לא מעט בורות: "תיקון" עושים מול הנפגעות, ורק אם הן מוכנות ורוצות בו, לאחר שהיתה לקיחת אחריות מצד הפוגע. ומאחר שמסיקה אינה צד בסיפור הזה, לא מתפקידה להתיימר לעשות "תיקון" כלשהו. ומאחר שלא באמת היה "תיקון" – בימים אלו מתנהלת תביעה אזרחית של אותן נערות נגד אייל גולן, אולי בסופה הן יזכו לאיזשהו "תיקון" – מדובר פשוט בשיתוף פעולה, ועל כך הביקורת. הלגיטימית, כאמור.
מירי מסיקה טוענת ש"הפמיניסטיות האלה, הן לא אוהבות נשים, הן שונאות נשים". שוב – שטויות. וגם בורות. קודם כל, פמיניזם אין פירושו "לאהוב את כל הנשים בעולם", אבל הוא בטח לא "שנאת נשים". "שנאת נשים" פירושה "הטרדה מינית, אלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, ובמקרים קיצוניים רצח נשים וטרור מיזוגני. מיזוגניה משמשת גם כמנגנון פסיכולוגי להצדקת אפליית נשים בחברה", ציטוט מוויקיפדיה.
ובאופן ספציפי יותר – שנאת נשים כוללת את כל הדברים שבהן פמיניסטיות נלחמות כבר כמה מאות שנים. מלחמה שמהפירות שלה גם מירי מסיקה נהנית, כשמותר לה, למשל, להצביע בבחירות, או אפילו לשיר על במה ולנהל קריירה מחוץ לבית.
כשהיא מבדילה את עצמה מה"פמיניסטיות האלה", וגם מסרבת לקרוא לעצמה "פמיניסטית", מסיקה בעצם מיישרת קו עם הטריק הכי ישן בספר של הפטריארכיה: ההפרד ומשול. הנה, יש את הנשים ה"טובות", אלו שמפיצות אור ואהבת-גברים, שאינן שופטות או מבקרות, שמכילות הכל ושאישה באמונתה תחיה; ויש את הנשים ה"רעות" – ה"פמיניסטיות האלו", החמוצות, שחייבות להרוס, ושונאות את כל מי שלא מתיישרת איתן (וכמובן גם את כל הגברים). והנה שוב מפנים נשים נגד נשים – כי הרי ידוע לכולנו ש"נשים נשים שק של נשים", עוד תפיסה מיזוגנית שחלקנו הפנמנו היטב למרבה הצער.
"יש בהן משהו צקצקני, לא מקרב", ככה היא אומרת על "הפמיניסטיות" האלו, שוב, בהכללה. וואלה? צודקת – באמת לא כיף איתנו במסיבות, כשאנחנו אומרות כל הזמן "את זה אל תשמיעו, הוא הטריד מינית, את זה תוציאו מהפלייליסט, הוא הרביץ לאשתו, והיי, למה אין פה יותר נשים על הבמה?"- באמת לא כיף. זה לא "מקרב".
כי היום החטא האולטימטיבי הוא להיות שיפוטית ולא מפרגנת, להעביר ביקורת, לצאת נגד, להצביע על עוולות ולדרוש צדק ותיקון אמיתי שלהן. וואלה, זה באמת מעורר התנגדות. אבל נשים מנומסות לא עושות היסטוריה. אם הכל היה נעשה אך ורק בדרך של קירוב לבבות, מירי יקרה, את כנראה עדיין היית במטבח, שרה לסירים שלך בין הבישולים והכביסות.
מירי מסיקה: את לא הקרבן פה
"אני חושבת שצריך להדגיש את השוני, לא להגיד 'כולם אותו דבר'. לכולם מגיע שוויון מלא, אבל אנחנו לא אותו הדבר. יש שוני וצריך לחגוג אותו, ומתוך זה לדרוש את מה שמגיע לנו, אבל לא על ידי עריפת ראשים, רמיסת אנשים אחרים. אלא על ידי לחזק נשים, לא להקטין", אומרת מסיקה להילה קורח. ושוב, כמה בורות.
התפיסה הפמיניסטית, כפי שאני מכירה אותה לפחות, לא טוענת שאין הבדלים בין גברים לנשים, אלא שההבדלים הללו, שחלקם אמנם ביולוגיים אבל חלקם גם תוצאה של חיברות, הסללה ואפליה – לא מצדיקים את המשך אי השוויון בין המגדרים.
גם התפיסה של פמיניזם כ"חיזוק" או "העצמה" מול "הקטנה" נופלת לאותה דיכוטומיה ולהפרד ומשול. פמיניזם לא אמור "להעצים" נשים או "להקטין אותן" (או לחילופין לא "להקטין גברים" במסגרת אותה "העצמה" מדומיינת של נשים). התנועה הפמיניסטית דורשת שוויון. בדיוק כדי שלא יהיה צורך "להעצים" אף אחת יותר. הדרך הזאת לשוויון עוברת קודם כל בהכרה בצורך בקיומו – ובחסרונו – וכן בהכרה של יחסי הכוחות המגדריים בחברה. ובגרסאות המתקדמות יותר של הפמיניזם, שחורגות מהפמיניזם הליברלי וה"לבן" – בהכרה גם ביחסי כוחות פנים-פמיניסטיים בין קבוצות שונות של נשים בחברה.
מה שמירי מסיקה לא מבינה זה שלמרות שמאוד מאוד נפגעה מה"סקילה הפמיניסטית" – ואני באמת מאמינה לה שנפגעה – היא אינה הקורבן פה. "שמו אותי בכיכר העיר, זרקו עלי אבנים", היא אומרת להילה קורח, אבל הקורבנות בסיפור הן קודם כל אותן נערות ונשים שנפגעו, ושהשת"פ שלה עם אייל גולן, כל שת"פ שהוא – בין אם מדובר בשיר משותף או בסתם סלפי בסטורי באינסטגרם – הוא בוקס בבטן עבורן.
ולא רק עבורן. עבור הרבה נערות ונשים בכלל. כי מנשים אנחנו מצפות ליותר, אנחנו מצפות לסולידריות. עם כל הכבוד לדעה של מירי מסיקה על שיתוף פעולה כזה או אחר עם אייל גולן – אנחנו לא חייבות להכיל אותה בשם הפלורליזם, כי אין מקום למגוון דעות בנושא "ניצול נערות – בעד ונגד" (לכאורה, כן). וגם לא לשיתוף פעולה עם אותם פוגעים לכאורה.
לצאת נגד התנועה שבזכותה את כאן
בעבר היתה לי יותר סבלנות ואפילו חמלה לנשים שנרתעות מלהגדיר את עצמן כפמיניסטיות. כי את הרי לא נולדת פמיניסטית, את נהיית כזאת. ואני באמת יכולה להבין – גם אני לא נולדתי פמיניסטית הרי. ולהגדיר את עצמך כפמיניסטית? וואלה, יש לזה מחיר. אני יודעת. גם אני משלמת אותו לא פעם. א.נשים חושבים ויחשבו עלי דברים, שחלקם ממש לא נכונים, אגב, בגלל שאני מגדירה את עצמי כפמיניסטית. אבל דווקא בגלל המחיר הזה שפמיניסטיות ואקטיביסטיות משלמות – מחיר אישי, משפחתי, ולא פעם גם כלכלי ואפילו משפטי – לאט לאט אני מאבדת את הסבלנות כלפי כל אותן נשים חזקות, מפורסמות ופופולריות, שמסרבות להגדיר את עצמן כפמיניסטיות, ואף יוצאות נגד התנועה הכה חשובה הזאת לשוויון. תנועה שהרבה בזכותה הן פועלות במרחב הציבורי ומקבלות את הבמה כדי להשמיע את קולן.
לא רוצה להיות פמיניסטית? אין בעיה. אז לפחות אל תפריעי. ותזדכי על זכות ההצבעה שלך בדרך החוצה. אבל את יודעת מה, מירי? זה לא באמת מה שהייתי רוצה שיקרה. מה שהייתי רוצה זה לראות אותך ביחד איתנו: בהפגנות נגד אלימות נגד נשים, בסולידריות עם נפגעות תקיפה מינית, או אפילו סתם מופיעה על הבמה המרכזית בפסטיבלי מוזיקה, שבהם את לא האישה היחידה בליינאפ שכולו גברים. כי אני באמת חושבת שזה יהיה עולם טוב יותר, לכולן ולכולם.
לקריאת כתבות נוספות בנושא תרבות האונס לחצו כאן
תמונה: חדשות 13
