"יש מצב שאני מפלצת?"

ראיינה: מורן דרסלר

י' לא שירת במילואים במלחמה האחרונה. לקראת סוף שירותו הצבאי הסדיר, נחטפו שלושת הנערים, גיל-עד מיכאל שַׁעֶר ויעקב נפתלי פרנקל בני ה-16 ואיל יפרח, בן 19. עם חטיפתם, החל מבצע "שובו אחים" שאחריו נפתחה מלחמת "צוק איתן". י' השתחרר רק בתום המלחמה וחזר ממנה עם פצעים בלתי נראים. לפני שנתיים, קיבל י' פטור ממילואים לאחר שהוכר בתהליך ארוך כסובל מפוסט טראומה צבאית. זהו סיפורו.

"לקראת סוף השחרור שלי, כשכבר יצאתי לחופשת שחרור, פרץ  מבצע 'שובו אחים'. אפשר היה להרגיש באוויר שלשם הרוח נושבת. תוך כמה ימים מתחילת החופשה שלי, חזרתי למחלקה ותוך כדי מלחמת 'צוק איתן', הפכתי מחייל סדיר לחייל מילואים. רק אחרי המלחמה השתחררתי.

'שובו אחים' היה עבורי קשה יותר מ'צוק איתן'. הקשר בין החטיפה של הנערים לבין איך שהיה נראה בפועל המבצע, היום יום… בסרטים זה תמיד נראה כאילו אש בלתי פוסקת ו"פיו פיו" כזה. אחד הדברים שאנשים לא מבינים זה שמלחמה זה רוב הזמן לשבת ולחכות. לשבת ולחכות ולהיות דרוך מאוד מאוד מאוד. ואתה מבין בראש שלך שסבבה, אני יושב עכשיו בנחת שלי ומעשן סיגריה או אוכל במבה וכל רגע עלול לקרות פה משהו איום ונורא. אני מרגיש שלפחות בחוויה שלי, האקטים של הלחימה עצמה… אותם הצלחתי לפתור עם עצמי בדיעבד הרבה יותר מהר ובקלות. אבל מה שנשאר איתי זה הדריכות הזו. ההרגשה שבכל רגע, משהו איום ונורא הולך לקרות ואני חייב להיות סופר סופר דרוך. עד היום, במיוחד בתקופות כאלה, של מלחמה, זה מלווה אותי.

"העור שלי נקרע"

"יש שני אירועים שנשארו איתי מהמלחמה הזו. אני לא רוצה להיכנס לפרטים של האירוע הראשון, אבל היו מעורבות בה אזרחיות עזתיות שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ובאופן מאוד ברור, הידיים שלנו שפכו את הדם שלהם. במבט לאחור, אני זוכר את עצמי עומד על הגדר רגע לפני הכניסה ואז יש רגע כזה שנדלק איזה מתג של 'טייס אוטומטי' – והתנתקות מוחלטת. אני זוכר את הרגע הזה וברור שזה מנגנון הגנה. לא הרגשתי כלום.

בסך הכל זה מנגנון בריא, המוח עושה את מה שהוא צריך לעשות, כי אחרת אתה בצרה צרורה: אתה נמצא בסיטואציה של פחד מוות ואתה לא… את יודעת, ילד, מלחמה… אתה פשוט הולך. אותו הרגע, עם האזרחיות ההן, כאילו נטע סדק בתוך המגננה של הטייס האוטומטי. פתאום הלב דופק, המציאות חודרת פנימה ואתה מבין מה קורה, איפה אתה, מה קרה עכשיו ומה אתה עשית בתוך זה. אבל מה שיותר מדהים זה שדי מהר הסדק נאטם ואתה חוזר למקום הבטוח בתוך הראש שלך. ובכל סיטואציה של לחימה, ברגע שזה נגמר והדברים חוזרים לקצב רגיל, אתה יושב ומעשן לך סיגריה ותוהה אם כל הדבר הזה אמיתי.

בדיעבד, אתה מסתכל על ההרס והחורבן וכל סופת החרא הזאת שנקראת מלחמה ואתה מבין את רמות הסבל שמתחוללות סביבך ושואל את עצמך איפה אני ביחס לכל הדבר הזה? את יודעת, בסוף כולנו ישראלים, כולם גדלנו עם זיכרון השואה חזק אצלנו והראש עובד. תחושת אשמה מאוד חזקה. מחשבות כמו 'יש מצב שאני מפלצת?', 'יש מצב שאני בן אדם ממש ממש רע?' ואני מספר לעצמי סיפורים והמילים הופכות לטורנדו בתוך הראש והבושה…  אני שואל את עצמי הרבה מה היה קורה אם זה היה קורה לי היום, בגיל 32. אולי הייתי נערך, מעכל, מעבד את זה אחרת. אולי זה לא היה הופך לפצע הענק שנפער ונשאר ומלווה אותי מאז.

האירוע השני שמלווה אותי, היה בתוך קרב שבאופן עמוק פשוט השלמתי עם זה שאני הולך למות. ספרתי, שלוש, שתיים, אחת… וכמו שאת רואה, זה לא קרה. אבל השלמתי עם זה. ובואי נגיד שאם יש את הדריכות השגרתית, ההמתנה הזו שדיברתי עליה קודם, אז יש גם את השלוש, שתיים, אחת האלה, שאני בטוח שעוד הרבה אנשים חוו אותן, במיוחד בחודשים האחרונים. בלהשלים עם המוות. ואז החיים ממשיכים ואתה מרגיש שנכנסת לאיזה לימבו סביב הרגע הזה".

"אתה עובד על אוטומט"

"לא דיברנו. אף אחד לא רצה לדבר על זה, או לפחות ככה אני זוכר את זה. וכשזה נגמר, ישר השתחררתי וניתקתי מגע מהרבה חברים מהצבא. לקחו לי שנים לחזור ולדבר על זה עם החברים שלי שהיו איתי שם ועברו דברים דומים, או שהיו במקום אחר אבל מבינים את זה. כאלה שיודעים על מה אתה מדבר כשאתה מדבר…

אני מתרשם שצה"ל למד הרבה מ'צוק איתן' וממלחמות קודמות, אני ממש מקווה שזה נכון. עושה רושם שהפיקו לקחים לגבי עיבוד מנטלי ונפשי לחיילים, תוך כדי וגם אחרי. אני רוצה להאמין שהמצב טוב יותר, שיש מענה עזרה ראשונה נפשית בזמן אמת, בשטחי כינוס ובנקודות רענון. כשאני השתחררתי, קיבלתי מגבת מהרס"ר שלי, מתנת שחרור… בדיעבד אני גם יודע להגיד שלא בטוח שהייתי לוקח עזרה, גם אם היו מציעים. עד שהאבק של 'צוק איתן' שקע לקחו לפחות חודשיים ואז דברים התחילו להציק ולצוף והתחלתי לפגוש את ההשלכות של זה על החיים שלי. לקחו לי עוד לפחות ארבע שנים לשחרר את עצמי מהמחשבה שאני צריך להמשיך הלאה, לאסוף את עצמי, 'לא לעשות דרמה', להרשות לעצמי לדבר על זה באמת.

בשנתיים הראשונות שאחרי המלחמה, פשוט לא ישנתי. לא ישנתי בכלל. הפכתי לאדם כועס ומאוד… עברתי מאפס למאה ברגע. וזה לא אני. זה הכי לא אני. בחורף הראשון, בפעם הראשונה שירד גשם חזק על הגגון של המרפסת בחוץ, הלב שלי דפק על מאתיים. נדרכתי. לא הבנתי מה קורה. נהייתי עצבני. והריח… כל הזמן הרחתי את הריח המאוד ספציפי הזה של מלחמה. שילוב של אבקת שריפה, זיעה, פחיות שימורים. זה תמהיל מוזר כזה שהיה פתאום מגיע והדופק שלי היה עולה ואני מתמלא זיעה. פתאום הייתי מתעורר באמצע הלילה, עם הריח הזה באף. ולא הבנתי מה קורה, לא הבנתי מה עובר עלי. גם לא רציתי להבין. לא ידעתי את מי לשתף, עם מי לדבר על זה. הרגשתי מאוד מאוד לבד. חשבתי שאני משתגע, שאני מאבק את זה. והחוסר שינה מן הסתם הופך הכל לעוד יותר גרוע ונוצר מעגל שמזין את עצמו, שמעצים את התופעות. אני זוכר את עצמי שוכב במיטה בלילות והלב שלי דופק. אני זוכר את עצמי מחליף מצעים בכל בוקר, כי אני מתעורר עם מצעים רטובים מזיעה. פשוט לא הבנתי מה קורה.

את זוכרת את הסרט ואלס עם באשיר? הוא מספר את הסיפור ממש טוב. איך פתאום, כל אחד בשלב אחר בחיים, כמו שהמוח עושה את הדבר המטורף הזה של להדליק את הטייס האוטומטי, הוא פתאום עושה את הדבר הזה של להחזיר אליך את כל הזכרונות האלה. של להזכיר לך שיש משהו לעבוד עליו, שיש דברים שצריכים להיפתר".

חיים תחת אש

"יום אחד היה לי פלאשבק מאוד חזק, הכי חזק שהיה לי. חזרתי לג'באלייה. לא יודע כמה זמן זה לקח אבל פשוט הסתכלתי מסביבי והייתי שם, הייתי בג'באלייה. כשזה נגמר חזרתי לכאן ועכשיו, אבל זה היה הרגע שאמר לי "אוקיי, יש פה בעיה אמתית". ואז התחלתי לחפש טיפול. עברתי שלוש או ארבע תחנות עד שהגעתי למטפל שעשה איתי דרך מאוד ארוכה. היה לי קשה למצוא את הדרך לנכוח בכאן ובעכשיו. זה תהליך שכל הזמן נמשך וכל פעם מקבל צורה אחרת, פנים קצת אחרות. הדבר הזה הופך לחלק ממי שאתה עכשיו. כמו מישהו ששבר את הקרסול ויש לו פלטינות והוא יודע שבחורף, כשקר, אז כואב לו בקרסול והוא יודע שאם הוא עובר בגלאי מתכות אז הוא יצפצף ושיש דברים שהוא לא יכול לעשות יותר, אז זה הפך להיות כזה. משהו שהוא חלק ממך. זה לא רע וזה לא טוב, זה פשוט אתה. וככה, ככל שאתה משתנה בזרם של החיים, זה משתנה ביחד איתך. הטיפול מאוד עזר לי להבין את זה.

לפגוש את החלק הזה בתוכי ולטפל בו עזר לי להפוך את הטראומה לחלק ממני. זה הכניס אותי למודעות וזה חיבר אותי לעצמי. בתהליך של התביעה מול משרד הביטחון, עלו הרבה שאלות סביב מה משמעות הפוסט-טראומה בחיים שלי. האם זה מגדיר אותי, האם זה מגביל אותי? האם אני אדם בעל מוגבלות? מה זה אומר עבורי? סביב התהליך הזה הבנתי שאני רוצה את ההכרה של משרד הביטחון לא רק עבור ההכרה עצמה, אני לא צריך את הסטמפה הרשמית של 'אוקיי יש לי פוסט טראומה', אלא שאני זקוק לאמצעים האלה כדי לטפל בעצמי, כדי להבטיח שאוכל להמשיך ולטפל בעצמי בעתיד.

התהליך לקח שלוש וחצי שנים, חלקו התרחש בשנת הקורונה. זה תהליך קשה, די מבחיל. להיות בעמדה של לבקש עזרה – ומורידים אותך לברכיים כדי שתוכיח להם שאתה צריך את העזרה הזו, "תוכיח לנו שאתה דפוק". בין אם זה כל המבחנים השונים והפסיכיאטרים שאתה צריך לפגוש, החוויה הזו שאתה כל פעם צריך להוכיח מחדש, להבין שיש אנשים שהעבודה שלהם זה לרחרח עליך בסביבה, עם אנשים שמכירים אותך או אפילו סתם להתסכל עליך ולראות אם אתה באמת כמו שאתה מתאר או שאתה סתם מעמיד פנים. בקיצור, זה היה תהליך קשה. גורם לך להרגיש מאוד קטן בדרך. היום טוענים שזה השתנה וזה לא אותו הדבר, אני ממש מקווה שזה נכון, שהם נותנים הכרה במקום בלי לשחק משחקים".

בתוך ראשו של סינואר

"בשנים האחרונות יש הרבה יותר מודעות. כולם הרבה יותר נכונים לשמוע ואפילו במערכת הצבאית זה משהו שאפשר לדבר עליו, אפשר לשתף בו. אני חושב שבתקופתי הייתה בזה בושה. כי אני התביישתי בזה. השיח היום הרבה יותר נוכח. ההכרה בזה שזו פציעה לכל דבר ועניין, שזה לא איזה חרטוט, פינוק או קושי מנטלי, אלא שזו פציעה שצריכה להיות מטופלת. פציעה שקופה. אנשים שחווים פוסט-טראומה היו שמחים אם הפציעה שלהם הייתה ויזואלית יותר. לצורך העניין, יש לי חבר שממש זקוק לפטור מתור, שמקבלים מי שהוכרו כנכים. וגם הוא קיבל – אבל הנכות שלו לא נראית לעין. ואני רואה את התגובות סביבו כשהוא משתמש בפטור הזה, כי לא רואים עליו, כי הוא לא הולך עם קביים.

וזו לא רק הסביבה, זה גם אתה. להתקשות בתפקוד גופני זה משהו שאתה מאפשר לעצמך כשיש לך פציעה, אבל להיות בבית בתקופה כזו, של מלחמה, שהיא מטרגרת מאוד ולפעמים אתה פשוט לא מסוגל לצאת מהבית עכשיו, הכל הרבה יותר מידי… אבל לך תוכיח, אתה נראה בסדר. אתה חי.

גברים גדלים באמונה שפחות לגיטימי לבקש עזרה בנושאים רגשיים. אני חושב שלהיותי גבר הייתה השפעה על הזמן שלקח לי להכיר בזה שיש פה משהו שמצריך טיפול רגשי מעמיק. אני מתרשם שחל שינוי מאוד לטובה בשנים האחרונות, גם סביב המלחמה הזו. אני מתרשם שלוחמים מרגישים יותר בנוח לפנות לעזרה ולדבר על הדברים האלה ממה שהרגשנו לפני עשר שנים, בצוק איתן ובטח ובטח שלפני עשרים שנים במלחמת לבנון השניה. זה הרבה מאוד בזכות המודעות והרצון הטוב של אנשים, לסייע, לעזור ולהציף את זה".

הבן שלי, רון שרמן

"בימים האחרונים אני במצב טוב יותר. לא הייתי בארץ ביומיים הראשונים למלחמה ואני חושב שזה קצת הקל עלי. היה לי מאוד קשה להיות פה בימים הראשונים. לקח לי איזה שבועיים לחזור לישון. מלא פלאשבקים, דופק, חלומות רעים ובעיקר מחשבות אובססיביות על 'צוק איתן' ועל הפרק הצבאי של החיים. זה ממש לחיות את זה מחדש.

ככל שחלף הזמן, כמו כולם, למדנו לנשום לתוך המציאות הזו ולהצליח להרגיש את החיים מבעדה. אני מאוד מודה על זה שיש תשומת לב ציבורית היום כלפי מי שמתמודדים עם פוסט טראומה בתקופה הזו, אבל אני חושב שאירוע בסדר גודל כזה מפעיל אצל כולם את הטראומות שלהם ולכל אזרח בישראל יש התמודדות קשה עכשיו, אחרי מה שקרה.

אני רוצה להגיד לכל מי שיצא ויצאה מסיטואציה של לחימה, גם אם אתם חושבים שאתם בסדר, גם אם אתם חושבים שלא עברתם סיטואציה קשה, גם אם אתם חושבים שכאילו 'למה שיהיה לי פוסט טראומה? לא עברתי שום דבר דרמטי', שתדעו שהסיפור הזה של הציפייה הדרוכה הוא חזק יותר ממה שאנחנו חושבים. דווקא בגלל שזה לקיים 'שגרה' בתוך דריכות. דווקא זה מייצר פער עמוק בנפש. זה כל כך שקט וכל כך חשאי שכמעט ולא שמים לב. אבל בין אם זה טיפול ובין אם זה שיתוף במעגל או עם חבר או חברה קרובים שמבינים את עולם המושגים הזה – פשוט תשתפו. תוציאו את זה, תשפכו על זה אור, תאווררו את זה. פוסט טראומה היא פצע וכמו כל פצע, חושך ואטימות פשוט יחמירו את זה".

צילום התמונה הראשית: רויטרס