יעניין
אותך
כתבת אורחת
30 ינואר 2022 | משך הקריאה: 4 דקות

מאת: מוריה טדלה

לפני חודשיים, לקראת חג הסגד, ביקשו ממני במקום העבודה שלי לכתוב על משמעות החג עבורי.

אני עובדת בארגון מדהים שהחזון שלו הוא קידום אוכלוסיות מוחלשות וליווי שלהן במסלול החיים הקונבנציונלי של שירות צבאי, לימודים ותעסוקה. אוכלוסיית היעד: צעירים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. תחום שיש לי חיבור אישי אליו.  או אולי בעצם תחושת שליחות? ייעוד? או בעצם הסללה? לא ברור לי לגמרי אך לא לשם כך התכנסנו.

אני זוכרת שבריאיון העבודה שיננתי ופרסתי את משנתי בנוגע לקידום אוכלוסיות מיעוט, השתייכותי לאחת כזו והניסיון האישי שלי בכל הקשור לאקדמיה ופערים אינטלקטואליים מהבית. יש לי שני תארים מאוניברסיטה מוכרת ואת התואר השני סיימתי כמצטיינת דיקן. מי כמוני מבינה את הקשיים והערך העצום של ליווי אקדמי ואישי. הרי ניצלתי עד תום כל יד שהושטה לעברי על מנת להגיע עד הלום.

עם זאת, באותו ריאיון הודגש בפניי שהתאמתי לתפקיד לא תתבסס על המוצא שלי, שאפשר לשים את האתיופיות שלי בצד, שעליי להביא ערך מוסף. מסתבר שהבאתי, כי הנה אני פה. על פניו, התקבלתי בזכות האיכויות, המיומנויות והכישורים שלי ולא בשם הייצוג ההולם בארגון.

עדיין, לקראת חג הסגד קיבלתי שיחת טלפון המזמינה אותי לכתוב מה המשמעות של חג הסגד עבורי.

אז כתבתי.

תמונה של מוריה טדלה. צילום: שלומית איציק

"היום הזה בשנה בו מזמינים אותנו לצאת מהחצר האחורית"

כתבתי שלחג הסגד מעולם לא היה משמעות עבורי. לא המשמעות שאמורה להיות לו עבורי, או זו המצופה ממני. נולדתי בישראל ובבית שלי לא שמו דגש על החג הזה. הוא מעולם לא הרגיש כמו פסח או ראש השנה. ייתכן שלהוריי היה יותר חשוב להיטמע ולהשתלב בחברה הקולטת, גם במחיר של לזנוח את מורשת אבותיהם. מאידך, הוריי שכלו ילדים כדי להגיע לישראל, במסע סיזיפי ומפרך. ייתכן שעיבוד האבל דרש מהם לשכוח מכל מה שהשאירו מאחור.

כתבתי שההיכרות שלי עם חג הסגד איננה מבית, אלא דווקא מהמסגרות הישראליות, מהשיח סביבו כאשר חל, על ידי אנשים הנמנים על החברה הקולטת. מהבקשות מאז ומתמיד, לדבר עליו או לכתוב עליו, לייצג את הקהילה, כפי שהתבקשתי כעת. הדגשתי שאינני מייצגת איש. רק על עצמי ידעתי לספר.

כתבתי שהיום בו מצוין חג הסגד תמיד היה יום מיוחד עבורי, אך לא במובן השורשי, אלא יותר במובן החברתי – ישראלי.

זהו היום היחיד בשנה בו התגאיתי להיות אתיופית.

הפעם היחידה בשנה בה למוצא שלי הייתה משמעות חיובית ונהניתי מההנכחה של הקהילה שלי, צבעה, מנהגיה וייחודה.

זה היום הזה בשנה בו המורה בבית הספר הייתה מבקשת ממני ומחברותיי להשמיע, ושאר התלמידים היו נדרשים להקשיב.

ריקוד נערות בחג הסיגד בנשר בהיכל התרבות, באירוע בהשתתפות ראש העיר. מקור: ויקימדיה

זה היום הזה בשנה שבצבא קיבלתי יום ד' ובאוניברסיטה קיבלנו שעתיים של הפסקה פעילה רק עבורנו. לבשנו בגדים מסורתיים, השמענו מוזיקה אמהרית, רקדנו והבאנו מאכלים אתיופים לאמצע רחבת הקמפוס, למיינסטרים, לכל מי שמבקש לטעום ולהכיר.

זה היום הזה בשנה בו מזמינים אותנו לצאת מהחצר האחורית ואנו מקבלים את קידמת הבמה. זה היום הזה בשנה בו אני קצת פחות שקופה, פחות תלושה, פחות מתנצלת.

יום בשנה בו אני שייכת. גם לכאן וגם לכאן. יום בו יש לי זכות קיום, ככה כמו שאני.

כתבתי שעבורי, אין לחג הסגד את המשמעות שמצפים ממני שתהיה. לא זו שמצפים ממני חבריי הלבנים ולא זו שמצפים ממני אחיי האתיופים. על אחת כמה וכמה, לא זו המשמעות עליה חלמו אבות אבותיי, או המורשת שחלמו להשאיר לדור שלי שעל פניו, זכה להיוולד כאן.

הבקשה לכתוב על חג הסגד מייצרת תפקיד: את האתיופית

היום כבר מאסתי בנרטיב הזה. אני מרגישה שאם אני מציינת את החג הזה או כותבת עליו זה מכוח האינרציה, כי זה מה שמצפים ממני. אבל האמת היא שנמאס לי לייצג את הקהילה בהקשר לחג הזה, ובכלל.

בכל מעגל בו אני יושבת, בשם הגיוון, מציצה מבין השורות הדרישה ממני לייצג את "הקהילה". אני נושאת בתפקיד, יש לי כובע נוסף, בולט בצורה בלתי נסבלת. איך אוכל להביא את עצמי האמיתית אפוא, אם אני יושבת שם בשם הצבע שלי? הרי אני הרבה מעבר לרק אתיופית. יש בי עוד. האם מישהו יודע את זה? האם אני ידעתי את זה?

לימדו אותי שהמוצא שלי הוא הייחודיות שלי, אז כפיתי על עצמי הגדרות עד שחשבתי שהן באמת שלי. האמנתי לנרטיב, חשבתי שאני צריכה את ההגדרה הזאת, את התבנית, או זה מה שגרמו לי להאמין. היום, ככל שהתבגרתי, ככל שהחכמתי, השכלתי וגם הפכתי לאם, אני מבינה שהולבש עליי נרטיב. חזרתי עליו בפני הממסד, בפני כל וועדה או ארגון להם נזקקתי על מנת לממן את הלימודים שלי למשל. לאחר מכן, על מנת להתקבל לעבודה שמבקשת גיוון, על מנת לקבל הזדמנות בעצם.

היום, נמאס לי שזו הזהות שמייצגת אותי ואני לא רוצה לגדל את הבן שלי לתוך התבנית הזאת.

עצם הבקשה לכתוב על חג הסגד היא דוגמא אחת לזהות ששמים עליי. לציפייה הסמויה ממני לייצג ולמלא תפקיד. להיכנס לנעליים האתיופיות. הרי מעולם לא פנו אליי כדי לבקש שאכתוב על כל כך הרבה תחומי עניין ומומחיות שיש לי. במהלך התואר השני שלי ביצעתי וכתבתי עבודה מחקרית אמפירית מרשימה בתחום טראומה בין דורית. הלימודים היו בחוג לייעוץ חינוכי, במגמה להנחיית קבוצות. בתואר הראשון למדתי גם שירותי אנוש. למה אף פעם לא שואלים אותי, או מבקשים שאכתוב על אחד מהתחומים הללו? לא סביר שיש בי עוד?

השאלה המתבקשת היא, למה בכלל צריכים שזו תהיה הזהות שלי? שזה יהיה הסיפור שלי? איזה אינטרס זה עדיין משרת?

היום אני מבינה שהייתי על אוטומט, הייצוג הזה מעייף ומתפספסת הליבה שלי. זה בא בעוכריי ומשרת את הדיכוי הסמוי שממשיך לדאוג שאישה ובוודאי אישה שחורה לא תעז להרים את הראש. שאמלא את תפקידי הצבוע בשחור, שהוא בורג קטן וחסר משמעות במערכת רקובה של תקינות פוליטית וכסת"ח.

הלכה למעשה, הייצוג הזה הפך אותי לקבוצה במקום להיות ישות אחת אינדיבידואלית עם צבעים משלה. צבעים ססגוניים אגב. אבל היום אני מבינה שיש בי עוד, קיים ובועט, ישנו הפוטנציאל שלי שטרם התממש. אבל מאוד קשה להיות אתה, להיות אותנטי, כשאתה עסוק בלייצג.

לקריאת טורי נוספים בנושאי ייצוג וייצוגים לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Deeworxdesigns מאתר Pixabay

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *