גבר אונס אישה באיומי אקדח בחסות מירוץ ההתחמשות

בליל יום רביעי ה-3.1 נעצר צעיר מאזור לכיש בחשד שתקף מינית צעירה מרחובות. על פי החשד תקף אותה הצעיר באיומי אקדח שקיבל חודש לפני כן באופן חוקי לחלוטין. על פי העדות שמסרה הקורבן במשטרה, השניים יצאו לדייט ראשון ב-14.12.23. במכוניתו נישק אותה החשוד שוב ושוב ללא הסכמתה. בשלב מסוים ביקש ממנה החשוד לעבור למושב האחורי ואז הוציא את האקדח ואיים: "עכשיו תנסי לעזוב אם את רוצה". לאחר מכן הוא הפשיט אותה בכוח, דרש שתקיים איתו מין אוראלי ודחף אותה בכוח לעשות זאת. הוא לקח שוב את הנשק ודרש ממנה לשכב איתו. היא סירבה. לאחר מכן החזיר אותה הביתה.

מאת: מאיה בדרשי קירשן ויהלי אגאי

באירוע הזה התגשם מה שכולן חששו ממנו מהרגע שבו נודע על שינויי התבחינים לקבלת רישיון לנשק: גבר שבעיני המדינה ראוי וזכאי לשאת נשק עובר את כל המבחנים, מקבל רישיון, מתחמש באקדח ומשתמש בו על מנת לתקוף אישה ולאנוס אותה. באותה קלות יכול היה האירוע הזה להסתיים ברצח. מזה שנים שקואליציות נשים שונות פועלות על מנת להזהיר מפני הסכנות הקיימות בהצפת המרחב הציבורי בנשק. גם עכשיו, בעודי כותבת את הטקסט הנוכחי, מתגנבת למילותיי נימה של "אמרנו לכם". הרי הכתובת הייתה על הקיר ובכל זאת הגענו לנקודה הזו. איך זה קרה?

מרוץ ההתחמשות

ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר החל המשרד לביטחון לאומי בראשות בן גביר בקמפיין של ממש: 'ישראל מתחמשת'. חימוש אזרחים הפך למשימתו העיקרית של השר לביטחון פנים. במילותיו: "נשק מציל חיים"; "אקדח יכול להציל משפחה, נשק ארוך יכול להציל בניין" (טוויטר). הרי באמריקה זה עובד מעולה. את השינוי הזה החל לקדם בן גביר כבר בקמפיין הבחירות שלו לפני השבעה באוקטובר. ביוני 2023 הציע רפורמה שתשנה את התבחינים המאפשרים רישיון נשק ותאפשר חלוקת נשקים והקמת כיתות כוננות ברחבי הארץ, ולא רק ביישובים הקרובים לגבול ובהתנחלויות. בנוסף תכנן בן גביר להרחיב את תבחין גופי ההצלה כך שיכללו גם את מתנדבי מד"א ולהוסיף תבחין של יישוב זכאי שיאפשר לבני ישיבות הסדר ששירתו שנה בלבד כלוחמים להגיש בקשה לרישיון מגיל 21, כאילו סיימו שירות צבאי מלא. התבחין האחרון נועד עבור מתנחלים בני ישיבה, כדי שיוכלו לשאת נשק חוקי מגיל צעיר.

נכון ליום השישה באוקטובר, תנאי הסף לקבלת רישיון נשק כללו כשירות נפשית ופיזית, היעדר עבר פלילי, שליטה בשפה העברית, שלוש שנות מגורים בישראל לפחות והיות המבקש מעל גיל 21 ולאחר שירות צבאי מלא, או מעל גיל 27 אם לא סיים שירות מלא. המועמד נדרש לעמוד בתבחין נוסף המצדיק נשיאת נשק: מגורים ביישוב זכאי (סמוך לגבול או התנחלות), חקלאי עצמאי ולוחם משוחרר.

המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר יצרה עבור בן גביר את התנאים האידיאליים להעביר – ובמהירות – רפורמה משמעותית אף יותר מזו שתכנן. כעת, קבלת רישיון נשק בישראל כוללת את כל ההקלות המקוריות ברפורמה ועוד כמה נוספות: תבחין 'יישוב זכאי' עוקף תנאי סף כמו שלוש שנות מגורים בישראל או גיל 27 למי שלא סיימו שירות צבאי מלא.

כלומר, מי שמתגורר ביישוב זכאי ומלאו לו 21 יכול לקבל רישיון גם עם שירות צבאי חלקי בלבד. בנוסף, הרפורמה הנוכחית מרחיבה את הגדרת התבחין 'חקלאי עצמאי פעיל' ומאפשרת גם לעובדים, בני משפחה מדרגה ראשונה ועובדים של בני המשפחה, כמו גם חברים באגודה חקלאית שיתופית, לקבל נשק. התנדבות של שנה לא רק במד"א, אלא גם בלוחמי האש או בכוחות המשטרה היא כעת תבחין מספק. רשימת היישובים הזכאים התרחבה גם כן.

כיצד הפילו ארגוני הגברים את חוק האיזוק האלקטרוני?

חזון המשמר הלאומי

בקיצור, התבחינים החדשים לקבלת רישיון נשק מקלים להחריד. גם תהליך קבלת הרישיון בעייתי: יש למלא טופס באתר המשרד לביטחון לאומי, עם התבחין לקבלה והמסמכים הרלוונטיים, לאחר מכן הפונה מוזמן לראיון טלפוני קצר (לפני המלחמה הריאיון היה פנים מול פנים) ונדרש לעבור הכשרה של ארבע וחצי שעות בלבד במטווח, שבסופה בחינה, לשלם אגרה שנתית וזהו, יש רישיון. בנוסף לכל השינויים והרפורמות המהירות מינה בן גביר 'פקידי רישוי זמניים', חלקם אנשי לשכתו, שאין להם את ההסמכה החוקית הדרושה לתפקיד, כפתרון מפוקפק מאוד לעומס הבקשות לקבלת רישיון (חשיפה של 'הארץ').

מאז תחילת המלחמה הוגשו יותר מרבע מיליון בקשות למתן רישיון לנשק. מדובר במספר אסטרונומי. בשנת 2022, לעומת זאת, הוגשו בסך הכל 42,000 בקשות. לא קשה להבין את הפער. הטבח שבוצע על ידי חמאס בשבעה באוקטובר, ההפקרות שהובילה אליו וההפקרה במהלכו, במשך שעות ארוכות, הותירו את הציבור הישראלי מצולק ומפוחד. השתלטה עלינו התחושה שכל יישוב, כל שכונה, כל בית, לא משנה אם הוא קרוב לגבול או במרכז הארץ עומד לבדו – ועל יושביו להגן עליו, כי אף אחד לא בא. לא המשטרה ולא צה"ל. אין עוד על מי לסמוך.

בחסות הסיוט הזה בן גביר השיג לעצמו ניצחון משולש: גם הזדמנות להגשים את חזון המשמר הלאומי שלו, גם דרך להעמיד פנים שהמשרד שלו הפיק לקחים מהמחדל, וגם קמפיין בחירות מצוין בצורת עשרות תמונות שלו מחלק נשק ארוך ולוחץ ידיים עם גברי ישראל, כאילו אומר שסוף סוף מישהו שחרר אותם מכבליהם וכעת הם יוכלו להגן על ביתם כמו שתמיד היו אמורים לעשות.

אבל אם נודה על האמת, אין כאן שום הפקת לקחים, אלא רק התנערות מאחריות, והפקרות נוספת. חלוקת נשקים לאזרחים היא, בפשטות, ההפרטה של היכולת להפעיל אלימות כאמצעי הגנה מדינתי. היא פשיטת רגל של יכולתה של המדינה להבטיח לאזרחיה ביטחון אישי והיא הודאה מוחלטת של המדינה בכישלונה. ממתי להגן עלינו זה לא התפקיד שלה? ואם זה לא התפקיד שלה, אז מה כן?

נשק וילדים מתים

חשש שלא נחשב

לא צריך יותר מהיגיון פשוט כדי להבין שעם עלייה דרסטית של מחזיקי נשק, יעלו שיעורי תאונות הנשק, ההתאבדויות והאלימות – המגדרית, הגזעית ועוד. ניצב בדימוס שמעון לביא, שאותו מינה בן גביר על חלוקת נשק לכיתות הכוננות, התייחס לחששות הללו בשיחה עם 'הארץ' בנובמבר:

"כשמחלקים אלפי נשקים יש סיכון: גניבות נשק, פרוטקשן, התאבדויות. אבל כשאתה מסתכל על זה בתקופת מלחמה, כשיש חשש בלתי נתפס של הציבור, הצורך גדול יותר מהסיכון… להגיד לך שיהיו אפס תקלות? לצערי הרב אי אפשר. יהיו תקלות, וייגנבו נשקים, ויהיו כותרות, ויגידו בן גביר, ואולי יירו אחד על השני. אני מתפלל שלא, אבל זה יכול לקרות".

זה היה ידוע לכולם (ובעיקר לכולן) – גם לציבור וגם לאחראים כמו לביא – שיהיו "תקלות", והתקלות הללו יהיו קטלניות, במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות. ידענו שהסכנה ברחובות תעלה. בהתבטאות שלו, לביא מכיר בכך שההתחמשות היא עבור תחושת הביטחון של האזרחים, שרוסקה לגמרי אחרי השבעה באוקטובר. יש לו גם מה לומר על המושא של הפחד הזה: "האכזריות שהייתה ביום שבת יצרה משבר בין יהודים לערבים, למרות שערביי ישראל לא בכיוון בכלל של לעשות דברים כאלה. הם בעצמם מזדעזעים מזה. אתה תראה, יש חשש גדול של האנשים – גרים בראש העין ומפחדים מקלנסווה ומטייבה". את הפחד הזה מפלסטינים אזרחי ישראל בן גביר התאמץ מאוד ללבות בתחילת המלחמה באזהרות חוזרות ונשנות על 'שומר החומות 2'. חששות אחרים פחות עניינו את השר.

על רקע מספר פניות בחודש אוקטובר לפורום מיכל סלה למניעת אלימות כלפי נשים מנשים מאוימות, מנכ"לית הפורום, לילי בן עמי שאחותה נרצחה על ידי בן זוגה, שלחה לשר בן גביר מכתב המפרט את הסכנות בהקלות ומציע שינוי נוסף לתבחינים: בנוסף לחוסר בעבר פלילי, אחד מתנאי הסף לקבלת רישיון יהיה בדיקת רקע של אלימות במשפחה, כיוון שעבור גברים אלימים רבים לא נרשם עבר פלילי על מה שביצעו. כך, גברים אלימים רבים הם נטולי עבר פלילי לחלוטין.

תשובתו של השר? "הניסיון להציג כל גבר כרוצח פוטנציאלי, הינו חמור ביותר". כן, בתגובה למכתב המעלה חששות אמיתיים ומציאותיים, בן גביר פנה לקלאסיקה של 'לא כל הגברים'. את דרישת הפורום כינה "בלתי סבירה ובלתי אפשרית" והוסיף בנימה נוזפת ש"מצופה מכן להיות שותפות במאמץ הלאומי… לפחות בעת הזו, להניח בצד את כל המחלוקות הפוליטיות ולנהוג באחריות הקולקטיבית המחויבת".

למה מתכוון בן גביר כשהוא אומר שהוא מצפה מארגוני הנשים השתתפות במאמץ הלאומי? במכתבו השר כותב ש"במהלך 'השבת השחורה' שמענו על מעשי גבורה רבים של נשים, שאחזו בנשק ונלחמו במחבלים. תוספת הכוח הנשית החמושה חיונית לביטחון". ייתכן שהציטוט הזה והחיבור שהוא עושה בין גבורה לאומית מיליטנטית לבין העצמה נשית, משיב על השאלה.

במלחמה אין אלימות בזוגיות

הגבר החמוש

בן גביר מציג את הנשק החם כמשווה בין נשים לגברים – אקדח מאפשר לנשים להיות גיבורות ממש כמו גברים – ומשתיק את החשש הממשי מיכולתו להחריף ולהנציח יחסי כוח וניצול בין נשים לגברים. כיצד על הפמיניסטיות להשתתף במאמץ הלאומי? אולי לאמץ תפיסה שדורשת מנשים להשתמש בנשק חם בשירות הלאום ולשתוק כשאותו הנשק מופנה כלפיהן בשירות אלימות מגדרית. התפיסות האלה לא ייחודיות לשר בן גביר.

בדיון בוועדה לביטחון לאומי על מעורבות משרד הרווחה בחלוקת נשק, הביעה ח"כ לימור סון הר מלך את רצונה לממש את הזכות הטבעית, כלשונה, של הגנה עצמית באמצעות נשק: "אני רואה נשים ביהודה ושומרון שכשהבעלים שלהן שם, הן עצמן דואגות שיהיה להן נשק! שלבעל שלהן יהיה נשק! אתם יודעים למה? כי יש להן אמון באיש שלהן, כי הן יודעות שהמצב מלכתחילה הוא שהאיש מגונן על ביתו. זה המצב הראשוני, שהאיש מגונן על הבית שלו… אנו סומכות על הבעלים שלנו. אנו מאמינות להם".

סון הר מלך מתארת מציאות אוטופית, בעיניה, שבה נשים סומכות על הגברים שחיים איתן בעיניים עצומות והם, בתורם, מגנים על משפחתם ועל ביתם לבד. לתפיסתה, מדובר במצב טבעי ואפילו רומנטי. האזרחים שנאלצים להגן על עצמם בנשק חם אינם קורבנות של הפקרות המדינה, אלא הם גיבורים שמממשים חזון 'טבעי'. תפקידה של האישה בסדר החברתי הזה הוא לסמוך על הגבר שיגן עליה וימלא את תפקידו.

הדיון על מערכות יחסים מתעללות ואלימות מגדרית נופנף והוחלף בהרעפת שבחים על מוסד הנישואין. שוב נשים נדרשות לתמוך ולהשתתף באלימות המופעלת על ידי גברים, לבטוח בתפקידי המגדר ולא להעלות על דעתן שאותה האלימות בדיוק, תופעל גם כלפיהן.

הדיון הזה התקיים ארבעה ימים לפני שהפחד הפך למציאות, ארבעה ימים לפני שאירעה התקיפה המינית ברחובות. פעם נוספת, בדיוק כמו עם בן גביר, קריאות האזהרה של נשים רבות ושל ארגוני נשים מנופנפות ומתפרשות כהיסטריה, כחוסר פרופורציה, כשנאת גברים. הפעם הגזלייט נעשה בידי אישה אנטי-פמיניסטית במקום גבר, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.

בחזרה לאירוע

בדיון בבית משפט השלום טען סנגורו של התוקף, עו"ד אושרי בן ישי, שהאירוע היה כולו בהסכמה. הוא השתמש בטענות קלאסיות המאשימות את הקורבן והציג התכתבות מינית שבעיניו מעידה, איכשהו, על הסכמה לאירוע שהתרחש ברכב.

"אני לא מבין למה שהיא זו שאומרת, מדברת, מבקשת, שואלת איך הוא אוהב לעשות אקט מיני, למה זה לא מופיע בפני בית המשפט?", עורך הדין הוסיף שהתוקף הוא אדם טוב, שומר חוק, יוצא סיירת שאך השתחרר ממילואים. "בחור ערכי, נורמטיבי לחלוטין".

במילים אחרות, טוען בן ישי שהתוקף הוא 'מלח הארץ', תוך הדגשת השתתפותו במלחמה, כאילו שזוהי מעלה מוסרית שמלבינה כל פעולה אלימה. הטיעון הזה משכיח עשור של מלחמה פמיניסטית בתוקפים מכל הסוגים, מכל שכבות האוכלוסייה, 'מלח הארץ' יותר או פחות. הסברה, כאילו מי שמשרת בצה"ל לא ישתמש בכוח על מנת לאנוס, רלוונטית כמו הטענה שמי שאוכל תפוחים לא קוטף קלמנטינות.

בנוגע לאקדח, בן ישי טען שבפעם הראשונה הוציא אותו התוקף כי הוא ישב בצורה לא נוחה, ובפעם השנייה, לטענת בן ישי, "בחור עם חזות ערבית מזיז משאיות ומתקרב לכיוון האוטו עד שבשלב מסוים מציץ להם בחלון. החשוד עשה תנועה עם ידו לכיוון הנשק, עד שראה את אותו אדם מתרחק, מסתכל ורואה שהכל טוב, והם ממשיכים".

כלומר, סנגורו של התוקף טוען שהנשק הופנה כלפי מטרה לכאורה מיודעת לו, אל פלסטיני (או יהודי בעל חזות ערבית) שאולי או אולי לא היווה איום. כלומר, הנשק הופנה למטרה שלשמה כביכול ניתן.

בהצדקתו למעשה האונס, מתאר עו"ד בן ישי את הסדר החברתי הפטריארכלי-לאומני שעליו חולמים חברי הכנסת מעוצמה יהודית. גברים יהודים חמושים מגנים על נשים יהודיות מסכנות, ובתמורה הן עושות כל מה שהגברים האלו דורשים מהן. אותו האקדח שמגן, לכאורה, על האישה היהודייה מפני האויב הערבי יכול כהרף עין להיות מכוון אליה, כאשר השימוש הראשון מלבין את זה השני.

המשמעות הכפולה של נשק חם בידי גברים יהודים, כלומר כוחו למשטר עליונות לאומית ועליונות מגדרית באותו הזמן, מקפלת את כל ראיית העולם של הימין הקיצוני. היא מסבירה את האובססיה שלו לחימוש המוני ואת התעלמותו מהחששות של נשים בנושא.

העולם שאנשי הימין הקיצוני של עוצמה יהודית רואים בעיני רוחם הוא גבר חמוש בכל בית יהודי, שמסתכל על הכפר הערבי השכן בחשדנות וממתין לרגע שיצטרך להגן על ביתו מפני הזר, ויזכה להפעיל אלימות כלפיו. עבורם הזר הזה הוא האיום הממשי היחיד, הערבי הוא היחיד שמסוגל להפעיל אלימות והוא תמיד מסוגל לכך. ראינו את זה בחוק החמרת העונש על אונס על רקע לאומי של סון הר מלך, ראינו את זה בהקלות שביצע בן גביר בחוק האיזוק האלקטרוני ואנחנו רואות את זה שוב עכשיו, עם ההקלות ברישיונות לנשק. על פי עמדת חברי סיעת עוצמה יהודית, הגבר היהודי, הגבר בבית, לא יכול להיות איום, גם כאשר הוא אונס באיומי אקדח.

מלחמת השבעה באוקטובר, הטראומה וההפקר שהציבור הישראלי חווה בטבח שהתחיל אותה (שחשוב לציין – לא פסחו על 'הזר' בעיני הימין הקיצוני, לדוגמה הכפרים הבלתי מוכרים בנגב), יצרו עבור אותם חברי כנסת הזדמנות פז להחיל את תפיסותיהם עלינו ולגרום לנו לאמץ את אותה ראיית עולם, או לכל הפחות לשתוק בזמן שהם מממשים אותה. "זה לא הזמן", אומרים לנו, בזמן שאנחנו כבר סובלות מהתוצאות.

צילום תמונת הכותרת: EPA/HANNIBAL HANSCHKE)

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבוע שעבר התקיים כנס "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" בו דיברו על החשיבות של הנפש שלנו מאז מלחמת השבעה באוקטובר ובמאבק לשחרור החטופים והחלפת הממשלה. אחת מהדוברות בכנס, ד"ר הילי כוכבי, מסבירה את הקשר בין הנפשי לפוליטי ומדוע הפסיכולוגיה מאז ומעולם, לא הייתה ניטרלית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.