מאת: דורין ליזר
שתי עיתונאיות – רחמה חסין (رحمة حسين), המתמחה בסיקור מקרים הומניטריים ומשפטיים, ורימא הדיב (ريما هديب), עוזרת עורכת בעיתון הירדני "חבר" (حبر), יצאו לבחון אספקט קצת פחות מדובר של המלחמה בעזה – הריונות, לידות ותהליכים רפואיים הקשורים לרפואת נשים המתנהלים תחת מלחמה בתנאים רפואיים והומניטריים קשים.
בעזה בכל יום בממוצע כ־180 נשים יולדות וכ־50,000 נמצאות בהיריון בכל רגע נתון; רובן נעקרו ממקום מגוריהן לפחות פעם אחת במהלך המלחמה והן שוהות באוהלים או במרכזי קליטה ללא מזון מזין או מספק וללא מים נקיים.
מערכת הבריאות בעזה קרסה, 80% ממרכזי הבריאות נסגרו, ובתי החולים ברצועה נהרסו במהלך המלחמה. הכותבות פגשו לשיחה אינטימית את רופאת הנשים הירדנית אסיל אל־ג'לאד (أسيل الجلاد), שהתנדבה לאחרונה ברפיח למשך כחודש, ומדווחת על תהליכי רפואת נשים בזמן מלחמה ממושכת.
בריאיון שפורסם באתר הירדני חבר, אל־ג'לאד מסבירה כי בחרה להתנדב ברצועת עזה משום שהיא עוקבת אחר הדיווחים על המלחמה עוד מתחילתה וחיפשה דרך לעזור לאותן נשים. משלחות רפואיות נכנסו לרצועה עוד מתחילת המלחמה. תחילה קראו למתמחים בתחום הכירורגיה, אך בתחילת פברואר ראתה אל־ג'לאד לראשונה שיש צורך גם בגינקולוגיה, ובסביבות אמצע מרס (חודש הרמדאן) הצטרפה למשלחת רפואית כזו.
לדבריה הנסיעה הייתה פשוטה יחסית – מעמאן לקהיר, מקהיר למעבר רפיח ומשם לעזה. היא הוצבה בבית חולים שדה, שהוקם בינואר האחרון ברפיח על ידי ארגון בין־לאומי, במחלקת נשים ויולדות, ושם טיפלה בנשים.
ללדת ללא משככים
למרות השיפור בחודשים האחרונים, אל־ג'לאד מספרת כי עדיין מורגש מחסור בתרופות רבות, לדוגמה, הלידות עצמן מתבצעות ללא שימוש במשככי כאבים בשל הקושי להכניסם לרצועה. המקרים הדורשים טיפול דחוף במהלך לידה, שלפני המלחמה עמדו סביב 15%, הכפילו את עצמם ולמעלה מכך בעקבותיה. תרופות הרדמה לניתוחים גם הן היו בזמינות חלקית בלבד. פעמים רבות נדרשו להפחית את המינונים של תרופה מסוימת, או לחלק תרופה בין כמה מטופלות.
גם מחסור בכוח אדם מיומן ומחסור בחומרי טיפול משלימים לאחר הניתוח/ההליך הרפואי מחמירים את הבעיה. לדוגמה, ישנם ניתוחים בתחום הגינקולוגיה שמצריכים נוכחות של פתולוג שקורא את הדגימות ומחליט על הטיפול הדרוש. אך אם הפתולוג או הטיפול הדרוש אינם זמינים, אין כל רלוונטיות להליך הניתוחי אפילו אם קיים כלל הציוד הדרוש עבור ביצועו.
קיים אף מחסור בציוד למניעת סיבוכים, כגון חומרי חיטוי וציוד להתערבות כירורגית. מציאות זו אילצה את הצוות הרפואי פעמים רבות להימנע מלערוך ניתוחים הכרחיים ולמצוא חלופות זמניות עד שתסתיים המלחמה, אז יוכלו להעניק את הטיפול המלא. למרות זאת, נראה שעל אף התנאים במקום, עבדו הצוותים בתפוקה מקסימלית של בין 10 ל־15 לידות ביום, כשבבתי החולים הממשלתיים המספרים גבוהים אף יותר. ישנם שניים-שלושה בתי חולים ממשלתיים שמעניקים כיום שירותי גינקולוגיה ולידה עבור נשות עזה, וזה כמובן אינו מספיק. במקביל לכך, ארגונים בין־לאומיים משתדלים לפתוח כמה שיותר נקודות מתן שירות ועמדות שדה כדי לענות על הצרכים הקיימים.
ללא מעקב היריון
היעדר גישה לרופאים ביטל לחלוטין את האפשרות לטיפול רפואי מתמשך לאורך ההיריון. המרפאות, הציוד הנדרש ובתי החולים – כולם אינם נגישים במהלך המלחמה. כך, אל־ג'לאד מספרת, "נוצר מצב שהופתעתי ליילד תינוק לא־בריא או בעל מום כלשהו. הסתבר שהאישה לא עברה כלל בדיקות במהלך ההיריון". נשים רבות שנעקרו מדרום הרצועה אינן יכולות לגשת לשירותי בריאות, אך אפילו כאלה שמצליחות לפעמים מוצאות נקודת שירות זמנית שאינה כוללת אולטרה־סאונד או בדיקות נוספות, או שלא נמצאים בה הרופאים המומחים שיכולים לבצע את הבדיקות הנדרשות.
בעיה נוספת הנובעת מחוסר בבדיקות/בנגישות לבדיקות, היא לידה נרתיקית כשהעובר במנח עכוז. מנח עכוז מתגלה בבדיקה שגרתית במהלך החודש התשיעי להיריון. במצב כזה התרחיש הטוב ביותר הוא ניתוח קיסרי. אולם אל־ג'לאד נתקלה בכמה מקרים של נשים שהגיעו אליה כבר במצב של פתיחה מלאה ללא כל מידע מקדים על תנוחת העובר, ולכן לא נותרה ברירה אלא לילד לידה נרתיקית כשהעובר במנח עכוז. היא פגשה מקרים רבים שבהם חלפו תשעת חודשי ההיריון והגיע מועד הלידה, מבלי שהאישה פגשה ולו איש צוות רפואי אחד, או שכלל לא ידעה שקיימת בעיה כלשהי.
מלבד הטיפולים הנלווים, נשים בהיריון זקוקות לוויטמינים ולתרופות שאינם בנמצא. לכל אלו יש להוסיף את המחסור במזון שמביא לתת־תזונה ואת היעדרה של היגיינה אישית. נשים רבות איבדו את בעליהן או שהן מטפלות בקרובי משפחתן הפצועים ובילדים, כך שנטל ההיריון נופל רק עליהן, דבר שכשלעצמו יוצר מעמסה נוספת שאין להתעלם ממנה.
ניתוח קיסרי בהרדמה חלקית
אל־ג'לאד מתארת לכותבות את הבעיות הבולטות שנשים בעזה סובלות מהן במהלך היריון ולידה בהעדר מערכת בריאות. לאור המחסור הרב שתואר לעיל, תת־תזונה ואנמיה הן התופעות הנפוצות ביותר. אל־ג'לאד אינה זוכרת שפגשה במהלך שהותה ברצועה אישה בהיריון עם מדדי דם תקינים. הבעיה עם אנמיה היא היותה גורם מרכזי לבעיות בריאות נוספות. סוגיה שרבות מתמודדות איתה לפי אל־ג'לאד היא לידה מוקדמת, ככל הנראה מהלחץ הרב שנשים נתונות בו.
תופעה נוספת שקשורה ללחץ הרב המלווה את ההיריון של נשים ברצועה היא מצב שבו העובר מפריש פסולת למי השפיר. בעבר קשרה אל־ג'לאד תופעה זו להריונות שנמשכים מעבר לחודש התשיעי, אולם במהלך שהותה ברצועה היא נחשפה לתופעה בהיקפים גדולים ללא קורלציה למשך ההיריון. בעיה שכיחה נוספת היא דימום לאחר לידה. בתנאים אופטימליים, אישה שיולדת בפעם הראשונה אינה חשופה לדימום לאחר לידה. אולם מקרים של דימום לאחר לידה תועדו גם בלידה ראשונה ללא קשר לגודל העובר. אל־ג'לאד נחשפה למקרים כה חמורים שנדרש בהם לבצע עירוי דם למטופלת. היא מסבירה שהתופעה נובעת ככל הנראה מתת־תזונה ומאנמיה.
המראיינות שאלו על היכולת לבצע ניתוחים קיסריים לאור המחסור בציוד הרדמה שתואר. אל־ג'לאד מסבירה כי במצב אידיאלי ניתנת למטופלת האפשרות לבחור בין הרדמה מלאה להרדמה חלקית במהלך ניתוח קיסרי. במצב הנוכחי, נדרשו הצוותים לבצע ניתוח קיסרי בהרדמה חלקית בלבד, כי התרופות הדרושות לכלל השלבים שעוברת המטופלת בהרדמה מלאה לא היו בנמצא, או כי חולים אחרים היו זקוקים להן יותר עבור הליכים שאין להם חלופות.
אל־ג'לאד שמחה מאוד כאשר ניתנה האפשרות להרדמה חלקית, שמקילה את הכאב לפחות בשלב הראשון. מובן שעבור נשים שסבלו מכאבים חזקים, ההליך בהרדמה חלקית היה מאתגר מאוד. כמו כן, ידוע שעזה עברה מלחמות רבות ושרבים מהניתוחים הקיסריים הקודמים בוצעו אף הם בתקופות של מלחמה ומשברים. הדבר משפיע על הלידות הנוכחיות – יותר נשים חוות סיבוכים בעת הניתוח הקיסרי הנוכחי שבחלקם נוצרו בעקבות ביצוע הליכים קודמים בתנאי מלחמה. כך קרה ברבים מהניתוחים הקיסריים שאל־ג'לאד ביצעה, לדבריה.
ההיבט הנפשי
נוסף על כל הבעיות והאתגרים הנובעים מתנאי המלחמה, אל־ג'לאד מצביעה על אתגר נוסף שגם הוא בעל השפעה רבה על תהליך הלידה ועל יכולת ההתאוששות ממנה: ההיבט הנפשי. נשים רבות הגיעו ללא מלווה כלל בשל מות קרוביהן ועקירתן מביתן; רבות מהן היו צעירות טרם גיל 18; אחרות הגיעו ללדת לאחר שאיבדו את ילדיהן. הצוות הרפואי נדרש ללוות אותן ולתת תמיכה נפשית, בטח לאור המצב כאמור שבו הלידה מתבצעת ללא משככי כאבים או זריקות.
לאל־ג'לאד חשוב להדגיש כי למרות הקשיים הרבים, עם כל תינוק חדש שהגיע לעולם, ראו את השמחה וההתרגשות של כל אם ואת הרצון שלה לקרבה פיזית עם הילוד. אל־ג'לאד מתקשה להסביר את החוויה שחוותה. היא מבצעת ניתוחי לידה כבר שנים רבות, ומעולם לא ראתה התמודדות כזו עם סבל וסבלנות כפי שראתה בחודש ששהתה בעזה. "על אף התנאים הקשים והכאב הפיזי הגדול, במיוחד לאחר ניתוח קיסרי אך גם לאחר לידה רגילה ללא משככי כאבים, הכול התנהל ברוגע ובסבלנות".
בשל המצב הקשה ומי שהשאירו מאחור, ביקשו רובן לעזוב שעות בלבד לאחר הלידה. במקרה של ניתוח קיסרי, אל־ג'לאד מסבירה, מנעו את היציאה בעשרים וארבע השעות הראשונות שלאחר הניתוח כדי לבצע מעקב, אך מלבד זאת השתדלו לשחרר את הנשים ככל שיכלו בשל הלחץ והצורך האמיתי לחזור לשאר המשפחה.
"החיים החדשים הם המשך של אלה שאיבדנו"
מלבד הנשים בהיריון, אל־ג'לאד מתייחסת גם לקשיים של נשים שאינן בהיריון. לדוגמה, עקב מחסור במומחים, קיימת כיום בעיה של חוסר איזון הורמונלי, המוביל לדימום רחמי לא־סדיר. "נשים רבות סובלות כיום מדימום רחמי מתמשך וממחזור לא־סדיר". לדבריה, כאשר מצב זה אינו מקבל טיפול הוא עלול להוביל לאנמיה. ישנן סיבות רבות לדימום רחמי, אך בשל מחסור בכוח אדם שיבצע בדיקות מעבדה, במיוחד בדיקת רקמות, לא ניתן לבדוק את הנושא. אם יהיה בידיה המידע הדרוש לגבי סיבת הדימום, היא יכולה להחליט אם נדרשת כריתת רחם או ניקוי כדי לעצור את הדימום, והיא מוסמכת לבצע את ההליך, אך כאמור ללא בדיקות מתאימות היא אינה יודעת איזה הליך עליה לנקוט. סוגיה נוספת נוגעת למתן טיפול זהה לסוגי זיהומים שונים. במקרים של זיהומים גינקולוגיים או דלקות בדרכי השתן, יש צורך לזהות את הגורם לזיהום כדי לקבוע את סוג האנטיביוטיקה הנדרשת לטיפול. אך סדרי עדיפויות ומחסור במעבדות מביאים לכך שלכל סוגי הדלקות ניתן טיפול זהה.
אל־ג'לאד אף מתייחסת לחוסר היכולת לתת מענה כיום לקשיים בפוריות או לרצון לדחות את ההיריון. "יש שיגידו שאלו אינן בעיות דחופות, וכי הנסיבות אינן מאפשרות להתמודד עימן. אני חולקת עליהם. בסוגיות אלה זמן הוא משתנה מהותי, הרי גיל הוא אחד הגורמים הבסיסיים בקביעת היכולת לקיים היריון ולידה בריאים". היא אף מתייחסת להרס של מרכזי הסיוע בתהליכי פוריות ברצועה בעקבות המלחמה וטוענת כי כל אלו שוללים את זכותם של אנשים לנסות ולהביא ילדים לעולם. בעיניה, לידות, בדיקות וטיפולים גינקולוגיים ומרכזי סיוע לפוריות חשובים לא פחות מניתוחי השתלות של איברים קטועים. מבחינתה "החיים החדשים הם המשך של אלה שאיבדנו". היא מתארת לכותבות כיצד שמעה משפט זה מנשות עזה, הרואות בכל לידה פיצוי כלשהו על מה שאיבדו, וסיבה להמשיך בחיים.
מתוך החוויה שלה ברצועה בזמן המלחמה היא מספרת על ההשפעות הפסיכולוגיות של ההתנדבות שם על הרופאים המטפלים עצמם ועל הצורך בכוח רפואי רענן שלא חווה את זוועות המלחמה ומשפחתו אינה חשופה לה ויכול לקבל החלטות רפואיות טובות יותר. היא מעודדת את הקולגות שלה לבוא ולהתנדב ברצועה, ומספרת שההליך אינו קשה.
דורין ליזר כותבת ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.
