ביום רביעי האחרון פרסמנו תחקיר אודות מעלליו של ארז דריגס: הטרדות מילוליות בלתי פוסקות ששלח לנשים, צעירות ממנו ועם פערי כוח ניכרים בתעשיית התיאטרון.

הבוקר (יום שישי) פרסמה נועה קולר, שותפתו של דריגס ליצירת הסדרה האהובה "חזרות" את תגובתה במלואה בעמוד האינסטגרם שלה, היא מובאת כאן במלואה: 

"אני שבורה וכואבת. ארז דריגס חבר ופרטנר שלי לעבודה וליצירה. לא הייתי מודעת להתנהגויות האינטימיות, המטרידות והמיניות שלו בשום רמה. זה לא סוג הקשר שלנו. אנחנו מנהלים חיים אישיים נפרדים ומכבדים את הפרטיות זה של זו, בטח בכל מה שנוגע למיניות. מה שכן ידעתי, זה שלפני 4 שנים, במהלך הכתיבה של 'חזרות', ארז כינס אותי לשיחה והתוודה בפני שהוא מכור למין בהחלמה. ניסיתי להבין לעומק מה זה אומר, והוא שיתף אותי בכך שהוא הולך לקבוצת תמיכה SAA, שיש לו פסיכיאטר, פסיכולוג ומלווה איתו הוא בקשר יומיומי. שאלתי אותו אם הוא עשה מעשה פלילי או אלים כלפיי מישהי והוא אמר לי שמעולם לא, ושכל האינטראקציות המיניות שלו היו תמיד חוקיות ובהסכמה מלאה, ובנוסף ביקש ממני שנכניס לסדרה דמות של מכור למין, כחלק מההחלמה וכדי לעורר שיח ציבורי בנושא.

פגיעה מינית היא דבר קשה מאוד שאני מגנה בכל תוקף. הלב שלי כואב על הנפגעות. ארז התנהג התנהגות פסולה ואלימה שלא הייתי מודעת אליה. הפרטים שנחשפו שברו אותי, זה לא ארז אני מכירה, ואני עדיין מתקשה לעכל.

אני מעודדת נשים וגברים שנפגעו, לדבר ולחשוף את המקרים והטראומות. השינוי שקורה הוא שינוי מבורך וחשוב מאוד. הוא חשוב לי באופן אישי כשאישה וכאמא.

אני חושבת שחשוב שארז לוקח אחריות מלאה על מעשיו בעבר ומטפל בעצמו כבר שנים רבות, כדי שלא יהיו עוד נפגעות.

אני רוצה להאמין שאדם יכול לשנות את דרכיו, ויחד עם זאת אני לא יודעת אם יש ומהי הדרך להקל על הנפגעות.

לגבי המשך 'חזרות' אין לי מה לומר כרגע, זה נראה לי לא חשוב, ובאמת נגמרו לי המילים. היצירה לא חשובה כמו החיים.
אני מחבקת את כל השותפים ליצירה שכואבים יחד איתי.

(נועה קולר)

צוץ, תראה, הטרדה משלנו: עדויות על דפוסי פגיעה שיטתיים של ארז דריגס

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מאז ה - 7 באוקטובר חלה ירידה של 14% במספר הנשים השוהות במקלטים לנשים נפגעות אלימות. בתקופות משבר ומלחמה דווקא גוברת האלימות בבית. סקר חדש מאפריל 2024 חושף: כ-140,000 נשים בישראל סובלות מאלימות פיזית מבן זוגן. פחות ממחצית מהן פונות לעזרה. למה? כי בתקופה הזו נשים רבות מרגישות שאין מקום לכאב שלהן.
מאז השבעה באוקטובר, אני לא מפסיקה לחשוב מה היה קורה אם פלישה וטבח כזה היו מתרחשים בזמן שירותי הצבאי במוצב. מה הייתי עושה? האם הייתי נהרגת? נחטפת? שורדת? האם הייתי מצליחה לשמור על קור רוח כזה כמו התצפיתניות הגיבורות שניהלו את הגזרה עד נשימתן האחרונה? האם הייתי מרגישה חסרת אונים ותחושת הפקרות על ידי הצבא החזק במזרח התיכון? אומנם שירתתי במוצב לפני עשרים שנה, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה מאז.
כל אישה חמישית תאנס בימי חייה. אבל כדי שאישה תאנס, מישהו צריך גם לאנוס. מחקרים מראים כי בניגוד לסטיגמה או ההנחה הרווחת, אנסים אינם מאופיינים כמתמודדי נפש מסוכנים לחברה. אלא שלמעשה, במחקרים בהם נבחנו גברים 'נורמטיביים', לא פחות מרבע מהם הודו כי כפו מין על אישה באופן מודע. האם חינוך להיפר-גבריות קשורה לנכונות לאנוס?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.