רבות דובר בחודשים האחרונים על הכוח הנשי, על היצירתיות הנשית ובעיקר על האחווה הנשית, המחברת בין נשים בחוויות אוניברסליות.
לא מספיק דובר על הבדידות בתוך כל אחת מהחוויות האלו.
ההצגה "One Woman Show" מספרת שלושה סיפורי חיים של נשים, שיכולות להיות כל אחת בכל מקום בעולם.
כשישבתי שם באולם הקטן ב"הבימה", הרגשתי שכל אחת מהן מדברת ישירות אלי בכנות צורבת, בכאב ובאינטימיות נטולת מציצנות.
במשך כשעה "פגשתי" שלוש נשים, כל אחת מהן נשאה מונולוג אישי, חשוף ומעורר אי נוחות, כמו להקשיב לחברה שפתאום מחליטה להגיד אמת לא נעימה מבלי לייפות.
מה הטעם?
אישה צעירה אופה בצק, תוך כדי שהיא מתארת התאהבות בגבר חלומותיה, שהתעלם מכל חסרונותיה והסכים "לקחת" אותה, למרות שהיא "דורשת הרבה אנרגיה".
היא ממשיכה ללוש את הבצק ומספרת על בן הזוג, ש"חיבק את חוסר הבטחון שלה", שהוא רגוע ושלו ועוטף, ועוטף ועוטף. היא חוזרת על המילים כמו מנטרה ותוך כדי חונקת את הבצק עם הידיים. את החנק הזה גם אני הרגשתי כצופה בכרוניקה של דינמיקה צפויה מראש בשילוב משפטים של בן הזוג, שלמדנו לזהות, לצערנו הרב, כתמרורי אזהרה של אלימות מגדרית.
המונולוג מסתיים בנאום מצמרר:
אני משיאה משואה זו,
לכבוד כל הנשים
שלא מפסיקות לרוץ,
שקמות מן השאול
ובפנים גלויות
מזכירות לנו כמה עוד יש לנו לתקן"…
ההצגה נכתבה לזכרה של מיכל סלה ז"ל ובהשראתה.
ציצים
"מסבתא ירשתי את הציצים, ומאמא- את השנאה העצמית".
המשפט הזה מגלם במהותו את החוויה הנשית ואת ההעברה הבין-דורית של דימוי גוף פגום, הקושי לקבל את הגוף שלי כפי שהוא, מבלי להשוות אותו לייצוגים תרבותיים וחברתיים.
במונולוג, המבוסס על סיפור אמיתי, אישה צעירה מגיעה עם אמה ואחותה לקליניקה של רופא לקראת ניתוח "תיקון הציצים".
בתהליך התקלפות מהבגדים, לקראת בדיקת "הרופא הכי טוב", נחשפות גם השכבות העמוקות בהוויה של אישה צעירה עם חזה גדול; "אי אפשר ללכת עם גופיה קטנה", "נהגי מוניות שצעקו והנכיחו את מה שניסיתי להסתיר", ועוד.
במהלך הבדיקה שנחווית כהשפלה, הרופא מרים לאישה את השדיים, חופן אותם, "מצלם את החזה המגעיל שלי במצלמה דיגיטלית", מה שגורם לה להבין שהיא לא רוצה להישאר בסיטואציה ותוהה, "אמא, מה כן טוב בי?"
היא מסיימת ושואלת, האם צריך לתקן את כל הציצים, "לנתח, לפסל, לזרוק", כדי שיהיו כמו כולם? האם ככה יאהבו אותי?
וככה נשארת האישה לעמוד על הבמה, החולצה מורמת על פניה ומכסה אותם והיא נשארת חשופה, לבושה בחזייה בלבד.
GET A LIFE
במונולוג השלישי שחותם את ההצגה עולה לבמה הילי, סטדנאפיסטית בת 40, בערך. עכשיו לילה והיא נכנסת למונית.
הנהג מתחיל לדבר ולספר על עצמו, והיא, בקשב הולך וגובר, מתחילה לפנטז על הנהג, שטוען שהוא יזם של פרויקטים ברואנדה, איך ייקח אותה, ומה היא תלבש במסיבת גיוס הכספים שלו ואיזה חיים יהיו להם יחד.
על עצמה היא מספרת לו שהיא מבקרת מסעדות, "כי למה שרק הוא יהיה מצליחן?".
וככה מתנהלת השיחה בין שני אנשים בודדים או משועממים בלילה, הוא מספר את האמת שלו והיא ממציאה את שלה, וניכר ששניהם מקווים שמשהו טוב ושמח יקרה פה הלילה, ובעיקר הילי, שמאוד רוצה שמישהו ירצה אותה.
הסיפור הנשי
בהצגה צפיתי בתחילת ספטמבר. גם ממרחק שנות אור של האירועים שחווינו מאז ועד היום, ההצגה הזו רלוונטית, כיון שהיא עוסקת בחוויות בסיסיות של בני אדם בכלל, ונשים בפרט.
תחושת בדידות בתוך מערכת יחסים, הצורך להשתנות ולתקן את עצמי כדי להיות נאהבת וחיפוש נואש אחר "נסיך", גבר שיואיל בטובו לחיות איתי למרות חוסר השלמות שבי- אלו הוויות שנשים רבות חולקות, ללא תלות תרבותית או הקשר חברתי-גילאי.
דרך שלושת הסיפורים בהצגה, הכותבים והשחקניות מיטיבים לבטא את המהות האנושית הבסיסית של רצון בקשר, באהבה ובקבלה.
