אונליפאנס – הכוח עובר צד או פורנו מכובס?

מאת: מאיה בראון

"אני שונה מפורנו", אמרה מיה ונטורה לגל כץ בכתבה שפורסמה כאן בשנה שעברה, ובה דיברה על הפרופיל שלה ברשת החברתית "אונליפאנס" (OnlyFans), וכיצד הפך גם למקור הכנסה. לאחר הקריאה שלה, תהיתי לעצמי האם הפלטפורמה האון-ליינית אכן שונה מפורנו? האם היא מייצרת "חיה חדשה" בתעשיית המין, אולי כזו שמאפשרת לנשים לבצע בחירות עצמאיות ולהשתכר מהן? ואולי, בכלל, זו אותה הגברת (המוחלשת והמדוכאת) בשינוי אדרת, עוד דרך למכור את הגוף של נשים, והפעם תחת כותרת של העצמה ועצמאות?

אם אתן לא באונליפאנס – איך זה עובד? מדובר באתר אינטרנט, רשת חברתית. להבדיל משאר הרשתות החברתיות, כאן אין פרסומות, לא כאלה סמויות ולא כאלה גלויות. כי פה, אין צורך בפרסומות, את משלמת ישירות על ה'מוצר עצמו'. אם כך, מהו, או יותר נכון, מי הם/ן המוצרים?

מי שתיכנס לאתר ותרצה להגיע לפרופיל כלשהו, תיתקל בהתחלה במסך שאומר, 'אם את/ה מעוניין/ת להיכנס לפרופיל עליך לשלם סכום מסוים'. זה מסך שניתן למצוא בהרבה מאוד אפליקציות או אתרים שונים. במציאות הדיגיטלית שבה אנו נמצאות, אתר אינטרנט שמבקש את הכסף שלנו עבור מוצר או שירות כלשהוא, נראה לנו לגיטימי ביותר ואף שכיח. אבל במקרה הזה, עם כל הכבוד לשוק החופשי והקדמה שעוטפת אותנו, אחרי שאנחנו רואות את השירות מוצע לנו, אנחנו כבר לא נשארות אדישות כמו בכל אתר אחר.

לאחר ששילמת כסף, את יכולה להיכנס לפרופיל מסוים, ובו תמצאי תמונות וסרטונים של בעל/ת הפרופיל. רוב התוכן באתר הוא מיני, על אף שניתן למצוא שם פרופילים של אומנים מכל הסוגים. מהרגע שעברת את המסך הראשוני, נחשף אלייך עולם שלם, ובהרבה מהמקרים, לא תוכלי להתחמק מהמחשבה שאת רואה פורנו, על כל סוגיו, גווניו ומכל המינים והמגדרים.

"אני שונה מפורנו": מיה ונטורה על ההצלחה העולמית ב"אונליפאנס"

מחירי הכניסה לפרופיל יכולים לנוע בטווח גדול, ומתומחר כראות עיניה של בעל/ת הפרופיל. הסכום הממוצע בארץ הוא 30$. באתר ישנה גם אופציה בה ניתן לשלוח הודעות פרטיות לבעל/ת הפרופיל. במהלך התכתבויות אלו, בעל/ת הפרופיל יכול/ה לשלוח תמונה, ובשביל לפתוח אותה, הנמען יצטרך לשלם סכום כסף נוסף, שיגיע לבעל/ת הפרופיל. הסכומים להודעות הפרטיות יקרים בהרבה, ויכולים להגיע גם למאות דולרים.

אונליפאנס: תופעה שמשנה את כללי המשחק?

האונליפאנס הגיח לעולמנו, ויצר מהפכה של ממש. מעבר ליכולת החדשה לייצר כסף (כזה שיכול לממן משפחה ממוצעת ויותר), עומדת פה תופעה חדשה שמאפיינת את העידן  בו אנו חיים. על פניו מדובר בעוד רשת חברתית, אך בעיניי מדובר בתופעה של ממש, ייחודית, כזו שמשנה את כללי המשחק ושמעלה תהיות חברתיות, פסיכולוגיות ואפילו מוסריות.

זה עולם מתעתע ומבלבל. כשאנחנו מדברות על הצד הנשי באפליקציה – כל הסנסורים שלנו מצפצפים. הרי אנחנו רואות נשים שמראות את גופן בדרכים כאלה ואחרות, לרוב בפוזות מיניות, בדרכים אמנותיות בהן הן בוחרות, כשהמטרה היא לגרות את המשתמשים להיכנס לפרופיל שלהן ולגבות מהם עוד כסף גם בהודעות פרטיות. המראות הללו מעלים לנו את כל המגננות, שזועקות לנו "למה?". למה היא מתנהגת כך? למה היא צריכה את זה? איך ייקחו אותה אחר כך ברצינות במקומות עבודה? איך מרגיש בן הזוג שלה? ועוד ועוד.

אבל כשלרגע אחד מנסות לנטרל את כל המגננות הראשוניות שעולות לנו בהקשרים אלה, ומנסות לפרק את התופעה לגורמים, נשאלת השאלה "מה בעצם כל כך מפריע לנו שם?".

אחת מהתשובות היא שבאופן אינטואיטיבי, כאשר אנחנו רואות את בעלות הפרופילים עושות את כל מה שהן עושות, זה מתקשר לנו מיד לתעשיית המין והזנות, ומשם הדרך לדחייה ואנטגוניזם קצרה למדי. ישנם כמה טיעונים מובילים נגד אותה תעשייה, והם מציפים מספר בעיות מרכזיות שעומדות גם בלב אונליפאנס. אבל האם, אולי, אונליפאנס מצליח להתנער מהכבלים של תעשיית הזנות? לייצר משהו חדש?

אישה שמנהלת את עצמה וחוסמת צרכנים

אחד הטיעונים החזקים בעד תעשיית המין והזנות הוא שאנחנו מתקיימות בעידן של עולם חופשי, בו אם אישה בחרה להיכנס לתעשיית המין היא עושה זאת מבחירה חופשית. היא בוחרת להשתמש בגופה לעשות מה שהיא רוצה לעשות, והיא מרוויחה בזכות עבודה זו כסף ראוי בהחלט. למול טענות אלו, יטענו המתנגדים שצריך לבדוק את הרקע ממנו הנשים מגיעות לתעשייה. מה הוביל אותן למסקנה שהן צריכות 'למכור את גופן'? מתנגדי גישת ה"זנות כבחירה חופשית" יגידו שאלו נשים מקהילות מוחלשות, מופלות, עניות ומדוכאות שמגיעות לתחום, כניסיון אחרון לשרוד.

פתולוגיזציה מסוכנת: "פגיעה מינית" כאבחנה להשתקת עובדות מין

כשמדובר באונליפאנס, מרגיש לכאורה שהטיעונים האלו לא תקפים. נתונים מראים כי נשים וגברים מכל סוגי האוכלוסיות מגיעים לאונליפאנס. במיוחד בתקופת הקורונה, בה יכולנו להרוויח את הכסף שלנו רק מהבית, האונליפאנס קפץ מדרגה. ניתן למצוא שם בעלי ובעלות פרופילים מרקעים אמידים וממוצעים, ומסתמן שהם לא חיים באף מציאות נוראית, ש'מכריחה' אותם להיכנס לאתר, אלא הם פשוט בוחרים ובוחרות להיות שם, באופן לגמרי חופשי.

כשמדובר בתעשיית הזנות, מדברים הרבה על יחסי הכוחות בין צרכן השירות לנותנת השירות: צרכן השירות הוא בעל הכוח בסיטואציה, הוא יכול ועלול לבצע כל שירצה בעת המפגש ביניהם, ולמעשה, האישה תמיד תהיה החלשה ונתונה לסכנה. האונליפאנס הוא אולי המקום היחיד בו למאבק הכוחות כמעט ואין משמעות, ולהפך, הוא מוטה לטובת בעלת הפרופיל. בעלת הפרופיל היא זו שבוחרת למי לענות, מתי לענות ובאיזו צורה. היא מנהלת את החשבון שלה, בוחרת אילו תכנים להעלות, עד כמה חושפניים הם יהיו ומה יהיה המחיר להיכנס לפרופיל שלה. כאן צרכן השירות לא יכול להשתמש בכוחו לשום דבר, להפך, אם הוא יתנהג בצורה לא מקובלת, הוא מיד ייחסם או שהיא פשוט לא תענה לו.

כשמדובר בזנות "קלאסית" מדברים הרבה על הסרסורים או בעלי מכוני הליווי: הם מסממים את העובדות שלהן, נוהגים בהן בצורה לא חוקית ואף לא מוסרית, ולמעשה הופכים אותן לכלים, משתמשים בהן. גם פה, במקרה של האונליפאנס, הדבר מופרך לחלוטין. בעלת הפרופיל היא המנהלת הבלעדית של עצמה, ובהתאם לזה אף אחד לא יכול להתייחס אליה או להעביד אותה בצורה לא הולמת. יתרה מזאת, במקומות עבודה נורמטיביים לחלוטין יכולים להיות מנהלים מתעמרים. במקרה הזה, ההפך הוא הנכון. כל אחת, היא המנהלת של עצמה.

האם שאריות השוביניזם שלנו מסרבות להרפות מאיתנו?

בפסקאות האחרונות העליתי את אותם טיעונים שעומדים נגד תעשיית המין, והם נמצאו בטלים ומבוטלים כשמדובר באונליפאנס.  מה שגם זורק אותנו לדיון גדול יותר, על תעשיית המין כולה: אם ניקח את מה שהופך את אונליפאנס למרחב שונה, שמאפשר יותר ביטחון ועצמאות לנשים, האם נוכל לשחזר זאת גם בתעשיית המין באוף ליין? האם תוכל להתקיים גם בעולם הסחר במין מציאות של שוק חופשי? האם נגיע למצב בו אישה בוחרת בעבודה מסוימת, מציעה שירות כלשהו שבמקרה מעורב בו הגוף שלה, והדבר מקובל לחלוטין?

אולי הפתרון לתעשיית המין, הוא לא הביטול שלה, אלא שמירה על כללי משחק שאמורים להתקיים בכל המקומות ושבתעשיית המין מופרים באופן בוטה? תארו לכם מציאות בה יש רגולציה על תעשיית מין שמגדירה תנאים סוציאליים לעובדות, בדיקות וליווי רפואי באופן תדיר, אבטחה כך שאף אחד לא יוכל לפגוע בך פיזית, ליווי פסיכולוגי של העובדות ועוד ועוד. תנאים שמגיעים לכל עובד ועובדת במדינה, אבל בתעשייה הזו, נשכחו כליל.

מרחב תעסוקתי משלך – על מדיניות אי הפללה כלפי תעשיית המין

לקראת כתיבת הטור התעוררו גם הסנסורים שלי, אותם תיארתי בתחילת הכתבה. אני מלאה בתהיות ובסימני שאלה. גם לי, שמגדירה עצמי כפמיניסטית ליברלית, לא קל להתעמת עם נושא האונליפאנס. הוא מעורר בי אנטגוניזם, ואני מנסה להבין מהיכן הגיע?

אולי שורש האנטגוניזם שלנו, נגוע בתפיסות ובגישות עתיקות וישנות, ולא באונליפאנס עצמו. אולי אנחנו אוחזות באותה גישה שמשמרת את גוף האישה למקצועות מסוימים כמו אמהות, או מקצועות מסורתיים שמרניים אחרים לנשים. זו גישה שלא מאפשרת לאישה לעשות בגופה כרצונה. אולי אנחנו עדיין לא נמצאות בעולם השוויוני והליברלי שאנו מנסות לשאוף אליו.

ואם באנטגוניזם עסקינן, אנחנו צריכות להבין מתי הוא צץ ולמה. למה יש נושאים מסוימים בהם הליברליות וחופש הבחירה שלנו כנשים מהדהדים בהם חזק, ואנחנו לא מוכנות להתפשר עליהם, אפילו לא במילימטר, אבל בנושאים אחרים, כמו למשל חופש הבחירה של נשים להשתמש בגופן כמקור הכנסה, אנחנו עדיין נזהרות מלהביע את אותה אהדה? האם זה נובע מצביעות? האם הליברליות שלנו מוכנה להפציע רק בנושאים שיורדים לנו בצורה חלקה בגרון, במסווה של פלורליזם אין סופי? האם שאריות השוביניזם שלנו, מסרבות להרפות מאיתנו?

כך או כך, לדעתי, אנחנו צריכות להיות עם עיניים פקוחות במיוחד ולשים לב לשלט הענק והזוהר שכתוב בו שמרנות ושוביניזם, שנמצא מעל המחשבות והביקורת שאנחנו מעבירות בנושאים כמו תעשיית המין, זנות, וגם האונליפאנס. אם קשה לנו להודות בכך ואם לא – ייתכן שפלטפורמת האונליפאנס מקדימה את זמנה ביחס לפתיחות שלנו ואנחנו צריכות להתאים את עצמנו, בעיקר מחשבתית, אליה.

אז אם נחזור לשאלה שבכותרת, נראה שיותר מאי פעם, הכוח עובר צד.

למאמרים נוספים בנושא לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: מחשבון האינסטגרם של מיה ונטורה